כל מה שחשוב ויפה
ורה ולרשטיין בגלריה פריסקופ. צילומים: רוני כנעני

המסע של ורה ולרשטיין: מזימבבואה דרך שנקר והכלבייה העירונית לגלריה פריסקופ

״מקצב, דיוק, הקפדה על ניואנסים. כל אחד מהתלמידים שלה יבין על מה אני מדברת״, אומרת האוצרת יובל עציוני על עבודותיה של ורה ולרשטיין, שמוצגות בתערוכה There Is A Fine Line בגלריה פריסקופ

כשוורה ולרשטיין עזבה את ביתה בשנה שעברה, היא הסתכלה על העבודות שתלויות על קירות הבית, והבינה שהדירה החדשה והקטנה יותר שאליה היא עוברת, לא תוכל להכיל את כל העבודות. ״שאלתי את עצמי מה אני עושה איתן, הרמתי טלפון לשרי מפריסקופ – הכרתי אותה משנקר – והזמנתי אותה לראות את העבודות. היא באה ואמרה ׳מגיע לך תערוכה, אני אשמח׳. זה היה באוקטובר: קפצתי למים העמוקים בלי לחשוב יותר מדי״.

״גם אני קפצתי למים״, אומרת יובל עציוני, אוצרת התערוכה, שהייתה תלמידתה של ולרשטיין בשנקר. ״ורה היתה מורה איקונית וראש המחלקה לעיצוב טקסטיל כשהייתי סטודנטית, הדמות שלה נשארה נוכחת אצלי ואצל הרבה מהסטודנטים. היא דמות מרכזית בשינויים שחלו בעיצוב הטקסטיל, בוודאי בעניין של הדפסה, כך שנוצר בתערוכה מפגש עם מורה, מעצבת וצומת מרכזית בתולדות השדה בארץ״.

הכרת את העבודות שלה?

״באופן מפתיע לא. הכרתי את עיצוב הבדים מתוך המחקר בתואר השני שלי, ומה שהיא הציגה בעבר בגלריה צדיק. הופתעתי״.

למה?

״היה בעבודות משהו מאוד רענן, צעיר, דינמי, מגוון, משמח. הרגשתי שאני בשפה של עיצוב טקסטיל למרות שאלה לא עבודות בד. הרגשתי שאני נכנסת לשפה שאני מכירה. בעיצוב טקסטיל אתה אורג, מדפיס, רוקם משטחים – והרגשתי שוורה יוצרת משטחים מבלי שיש לה צורך להדפיס אותם. הרגשתי שאני מבינה בקלות את השפה של בניית משטח מחוליות קטנות ואת העניין של הדיוק. כל אחת מהחוליות נבחרו בצורה מובהקת, זה דבר שוורה תמיד הקפידה איתנו: מקצב, דיוק, הקפדה על ניואנסים. כל אחד מהתלמידים שלה יבין על מה אני מדברת.

״והיה עוד משהו חזק. הרגשתי את הקשר בין החוט – שהוא הגריד של עבודות הפקקים – לבין החוט שהוא רישום במכונת תפירה. וכשוורה אמרה שהיא רוצה לקרוא לתערוכה There Is A Fine Line, החיבור היה עוד יותר ברור״.

״לכל אחד מאיתנו יש קצב פנימי. כשנכנסים למפעל אריגה והמכונות עובדות, אני מרגישה שאני זזה. בחיים שלנו לכל אחד יש את הקצב שלו: איך הוא מוזג את הקפה לכוס, מתחיל את היום, סוגר את היום. וקצב זה דבר חשוב בטקסטיל, בקומפוזיציה, בצבע, בצורה״

מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל

ולרשטיין עלתה לארץ בגיל 17 בשנת 1966, בת למשפחה יהודית מברלין, שגדלה בזימבבואה (אז רודזיה), בעבר קולוניה בריטית באפריקה. היא למדה במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל וסיימה בהצטיינות בשנת 1971. היא עבדה כמעצבת בלונדון ובישראל, בין היתר כמעצבת גרפית במשכית ובהמשך למדה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שגם בה סיימה בהצטיינות התמחות בעיצוב להדפסת בדים והחלה להשתתף בירידי עיצוב טקסטיל בגרמניה, בצרפת, בבלגיה ובהולנד. היא הייתה שותפה במותג העיצוב הישראלי קקטוס, ובהמשך הקימה יחד עם רות אדלר את המותג Ruth and Vera שבמסגרתו עיצבו ויצרו מוצרי טקסטיל בהדפסה ידנית.

ב-1981 החלה ולרשטיין ללמד במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ועמדה בראשה בשנים 1992-1987. בסוף שנות ה-90 שבה ללונדון ובין היתר לימדה אמנות וטקסטיל בכלא לגברים ובשנת 2000 חזרה לישראל ולימדה בשנקר עד שנת 2005 במחלקות לעיצוב טקסטיל, תקשורת חזותית ועיצוב תעשייתי. במשך השנים הציגה בתערוכות, בירידי עיצוב בין־לאומיים, וזכורות תערוכות היחיד שלה בגלריה העירונית בבית מאירוב בחולון ובגלריה צדיק ביפו. לצד עיסוקה ביצירה לאורך השנים למדה אילוף כלבים והיא מתנדבת במקלט לכלבים של עיריית תל אביב.

בתערוכה החדשה היא מציגה מכלול עבודות מגוון מהשנים האחרונות: עיצוב מחומרים מצויים (found objects), פקקים של בקבוקי שתייה, פלסטיק ומתכת, ספרי סקיצות ועבודות רישום על מצעי קרטון ובד, שביניהם מחברים בעקביות קו וחוט, צבע ומקצב. ״במשך השנים התחלתי לאסוף פקקים, קשה לי לשחזר מתי בדיוק״, היא מספרת. ״אקולוגיה ומיחזור מדברים אלי, גם אם הם לא ׳המשמעות׳ של החיים שלי. אני מפרידה קצת אשפה, מודעת לסביבה, אבל עניין אותי להפוך משהו שנחשב כזבל למשהו יקר ערך בעל משמעות״.

״אנשים הם מורכבים ויש להם המון צדדים. פעמים רבות אתה נאלץ להראות רק חלק אחד ממי שאתה. הרגשתי שאני חייבת להראות כמה סוגים של עבודות, ולהראות שזה עובד, כי זה בא מאותו מקום״

איך את בוחרת את הפקקים?

״אמנם יש מבחר גדול של פקקים, אבל בסופו של דבר כולם די דומים בצורניות ובצבעוניות הבסיסית. האתגר היה לעבוד עם הצמצום של האלמנטים, בצירופים השונים, במעבר מדו־ממד לתלת־ממד. מה שמלווה אותי כל הזמן בעבודות זה תנועה, גמישות וטקטיליות; יש בעבודות תחושה של נגיעה, של כיפוף, זה משהו שקוסם לי.

את חושבת שיש ברקע שלך הד לעבודות, לחומריות, לצבע, למרקמים ולתרבות האפריקאיים?

״יכול להיות שהמוצא יוצא הדופן שלי משפיע, אי אפשר שלא. גדלתי באמצע אפריקה להורים יקים. עליתי ארצה לבדי בגיל 17-18, הבאתי את כל המטען הזה איתי, ופה ספגתי את הישראליות. אני לא יהודיה מהגולה, אני ישראלית בחוץ לארץ ואנגלוסכסית בארץ, הכל מתערבב. אני באמת מאמינה שחלק ממה שאני עושה מושפע איכשהו מהתרבות, מהחומרים, מהמוזיקה, מהתנועה, מהצבע ומהקצב האפריקאיים. עד היום כשאני עוברת בתחנה המרכזית הישנה אני בוכה כשאני רואה את האוכלוסיה המקומית שהגיעה משם. זה מעורר בי געגוע: אני מסתכלת על התנועה שלהם וזה ישר זורק אותי לילדות שלי, זה עושה לי משהו״.

מה את יכולה לספר על תהליך העבודה שלך?

״חיפשתי פתרונות שונים בקומפוזיציה, בצבע, בתנועה, בדו ובתלת־ממד, במידת התנועה; לראות מה קורה כשאני מצרפת את הפקקים אחד לשני. חשוב לי שכשנוריד את העבודות מהקיר, כמעט ואין מצב שהן יחזרו אליו וייראו אותו דבר. הן יכולות לשתנות קצת, הרבה, אני יכולה לשנות אותן כל יום אם אני רוצה״.

והרקמות של הכלבים?

״זה נובע מהאהבה שלי לבעלי חיים ולכלבים במיוחד. בהתחלה רשמתי וציירתי אותם על נייר, אבל יום אחד חיפשתי משהו מוחשי יותר והתחלתי ׳לצייר׳ אותם עם חוט ומכונת תפירה. אהבתי את הגיוון שלהם – בפרווה, במראה, בגודל, בתנועה, בחום שהם מקרינים, בכאן ובעכשיו שלהם. הם פשוט הם, השמחה שיש בהם מטבעם, זה מה שאני אוהבת בכלבים. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל״.

ורה ולרשטיין

קצב פנימי

בניגוד לעבודות המסחריות של ולרשטיין, שנדרשו לסדר מובנה יותר, לחזרתיות שתהיה ברורה יותר לעין הלא מקצועית, העבודות שמוצגות בגלריה יוצרות תחושה משוחררת. בזכות המבנה שלהן, וגם בגלל חוסר המחוייבת למדיום ולחומר אחיד או לשפה אחת מובהקת.

״אמרתי ליובל עציוני לקראת התערוכה שחשוב לה להציג גם וגם וגם וגם״, היא אומרת. ״אנשים הם מורכבים ויש להם המון צדדים. פעמים רבות אתה נאלץ להראות רק חלק אחד ממי שאתה, ולא הרגשתי שזה נכון לי. הרגשתי שאני חייבת להראות כמה סוגים של עבודות, ולהראות שזה עובד, כי זה בא מאותו מקום. זה פן נוסף למי שאני או מה שאני רוצה להגיד, אלה דברים שאני נהנית לעשות, שחשובים לי, שמרגשים אותי.

״לכל אחד מאיתנו יש קצב פנימי. כשנכנסים למפעל אריגה והמכונות עובדות, אני מרגישה שאני זזה. אנחנו זזים בקצב משתנה בחיים שלנו ולכל אחד יש את הקצב שלו: איך הוא מוזג את הקפה לכוס, מתחיל את היום, סוגר את היום. וקצב זה דבר חשוב בטקסטיל, בקומפוזיציה, בצבע, בצורה״.

יש קשר בין העבודות בגלריה לעבודות המוקדמות־מסחריות שלך? 

״קשה לי לענות על זה. חייב להיות קשר, אפילו אם הוא לא ברור מאליו. יש קשר במבניות, בבסיס, אבל אני מרגישה שיש התפתחות, שחרור. יש משהו במבניות של העבודות שנותן לי לגדול, שמאפשר הרחבה של הגבולות, ואתה מרשה לעצמך יותר. ככל שאתה גדל אתה פחות חושש ממה אנשים יגידו״.

עציוני: ״יש בטקסטיל דברים שאתה לא משתחרר מהם אחרי שלמדת אותם גם אם עבר הרבה זמן, ונוכחים גם פה, בוודאי בעבודות הפקקים. כשאני נזכרת בעבודות המסחריות שלה אני מבחינה באותה גישה לצבע, במחויבות לדיוק, בקצב, בהנחה של האלמנטים, בניואנסים העמוקים״.

מוזר. אני לא בטוח שמי שיכנס לגלריה יגיד שיש פה תחושה של דיוק.

״בלי הדיוק לא הייתה נוצרת התחושה שזה חי, שזה בתנועה. זה הקסם בעיצוב: אתה מחויב לדבר, ומתוך מה שעשית הוא מספר את הסיפור. יש בתערוכה מפגש חוויתי בגובה העיניים וקו דק שמחבר בין הדברים בצורה עדינה״.

מה חשוב לך בתערוכה, ורה?

״מעבר לזה שישאלו איך אספת את כל הפקקים וכמה זמן זה לקח לך לעשות?״, היא צוחקת. ״אני חושבת שחשוב לי שתעבור החוויה של חומריות, של צבע, של חיוביות ואופטימיות. ככה אני הרגשתי כשיצרתי את העבודות ואני מקווה שככה גם המבקרים ירגישו. יש בעבודות חיים, תנועה, הדברים הכי בסיסיים בחיים שלנו. אני מקווה שאנשים יוכלו להפנים קצת מזה, משהו חיובי. ויש גם רכות. אני לא מעבירה ביקורת על יוצרים אחרים, אבל יש היום המון עבודות שעוסקות בצד הקשה של החיים. זה חשוב, זה רלוונטי, אבל לא תמצא את זה פה״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden