כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

בדרכי נֹעם: עדי שטרן משיק פונט חדש

בשנת 2003 החל עדי שטרן לעצב פונט, שיאפשר לשזור בצורה הרמונית טקסט לטיני בטקסט עברי. 15 שנה לאחר מכן - בעודו עומד בראש המוסד שבו הוא מלמד למעלה מ־20 שנה - הוא משיק את נֹעם־טקסט ואומר ש״בסופו של דבר אני קודם כל יוצר״ 

כשעדי שטרן התחיל לעבוד בשנת 2003 על הפונט נֹעם־טקסט, הוא רצה לייצר חלופה לפרנק־ריהל, שמשמש עד היום לסידור כל הספרים והרוב המכריע של העיתונות בעברית, ״לקעקע את ההגמוניה, לערער על שלטונו הרודני של הפרנק־ריהל״. הוא היה אז מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בעל סטודיו פעיל ובוגר טרי של לימודי התואר שני בטיפוגרפיה מאוניברסיטת רדינג באנגליה.

15 שנה לאחר מכן הוא עומד בראש בצלאל, בית הספר שבו למד כסטודנט ושבו הוא מלמד למעלה מ־20 שנה, והשאלה הראשונה שאני רוצה לשאול אותו – עוד לפני שנדבר על טיפוגרפיה ואותיות ולמה לקח לו 15 שנה לעבוד על הפונט – היא אם זה לא מלחיץ אותו. כמי שמלמד בבצלאל מזה תשע שנים (גילוי נאות וכו׳), אני יכול להיות בטוח שלכל סטודנט שלומד כיום במחלקה, לכל בוגרי המחלקה, לכל הסגל שמלמד במחלקה – ביניהם מעצבי הפונטים הטובים בישראל – ובוודאי לכל מי שעוסק בתחום, תהיה דעה על הפונט החדש שעיצב שטרן. אחרי הכל, לא בכל יום נשיא בצלאל מוציא לאור פונט חדש.

״לא תכננתי כך את הגלגול של תהליך העבודה על הפונט, אבל כך הוא התהווה״, אומר שטרן. ״יש תשובות מגוונות לשאלה למה זה לקח כל כך הרבה זמן: אתה מתחיל פרויקט, מציב יומרה מאוד גבוהה, ואני תמיד אומר לסטודנטים שיומרה זה דבר טוב. אתה מציב רף גבוה ואתגר מורכב; חולם ומפנטז להיות פורץ דרך. הדבר העמוק ביותר אצל יוצר זה לשאוף לעשות משהו חדש, שונה, אחר, טוב יותר.

״ואז אתה מתחיל לעבוד, וככל שהזמן חולף הציפייה גדלה. הרי גם אם נגיד שעבדת על זה רק חמש שנים, זה חייב להיות פרויקט שאין דומה לו. ואז כמובן גדל החשש מההוצאה לאור, והפער הזה הולך וגדל, מתרחב, ובסופו של דבר מגיע למפלצת שגידלת. אז כן, אין לי ספק שחלק מהסטודנטים, הקולגות והמרצים יחשבו שזה פונט גרוע. זה ברור״.

והנה הוא בחוץ.

״כן. ומרגע שאמרתי ׳זהו, הוא בחוץ׳, זה גם להזכיר לעצמי שבסופו של דבר אני קודם כל יוצר, לפני שאני מוביל מוסד אקדמי מתחומי האמנות והעיצוב, ושמותר ונכון וחשוב שאמשיך ליצור. נדמה לי, עם כל הצניעות, שההחלטה והאמונה הזו משפיעה ומשמעותית גם בכל הקשור ליכולת שלי להנהיג את המוסד הזה״.

פרופסור עדי שטרן. צילום: יח״צ

עברית שאינה מוכרת את נשמתה

ביום חמישי (31.5) יתקיים בקפה סאגה ביפו אירוע ההשקה של נֹעם־טקסט – הקרוי על שם ביתו הבכורה של שטרן – לצד תערוכת הפופ־אפ ״דיכוטומיות״, שתציג כרזות שיצרו לכבוד האירוע מעצבים ומאיירים, סטודנטים לשעבר של שטרן. בנוסף לשטרן תרצה באירוע ורוניקה בוריאן, מעצבת גופנים ומייסדת־שותפה בבית היצירה לגופנים type together. כל הרווחים ממכירת הפונט יועברו לטובת מלגות לסטודנטים נזקקים בבצלאל.

״בהיסטוריה של האות העברית, וביתר שאת במאה האחרונה, אנחנו עדים למופעים רבים של לטיניזציה: פונטים עבריים, המושפעים באופן גס ודורסני על ידי צורותיו של הכתב הלטיני״, אומר שטרן. ״בניגוד למקרים רבים, נֹעם־טקסט אינו פונט עברי שהוכפף לפונט לטיני קיים, אלא משפחה טיפוגרפית דו־אלפביתית שהתפתחה באופן אורגני, אט־אט, כתב עברי ליד לטיני – עקב בצד אגודל, אחד כנגד השני, אחד עם השני, אחד ליד השני – תוצר של דיאלוג מתמשך״. 

המטרה הייתה ליצור משפחה של פונטים סריפיים (עם תגים), לסידור טקסט רץ, המכילה עברית ולטינית. פונטים, ״שלא יסגירו בשום צורה את היותם חלק ממשפחה ׳חתרנית׳ שכזו, המכילה שני אלפביתים שונים כל כך. עברית – שתראה ותעבוד כמו עברית; לטינית – שתראה אמינה, מעניינת ושימושית לסידור טקסט לטיני באנגלית, בצרפתית, בפינית, בצ׳כית וכו׳. עברית שאינה מוכרת את נשמתה על מנת לדור בכפיפה אחת עם הלטינית, ולהיפך״.

יותם הדר, מתוך התערוכה ״דיכוטומיות״

נוסף על העובדה שנֹעם־טקסט מאפשר הקלדה רצופה ומעבר פשוט בין האלפביתים, ולצד המרקם השקט והרהוט המתקבל בגוש טקסט המכיל את שני האלפביתים, בפונט יש גם סט סימני פיסוק וספרות היחודיים לעברית. סימנים כדוגמת סימן השאלה והקריאה, הספרות השונות וסימני הניקוד, את כולם עיצב שטרן בנפרד במיוחד בעבור העברית. ״מובן שמדובר בניואנסים דקים, אבל היות ושאפתי ליצור כלי טיפוגרפי טוב ומדוייק מהקיים, חשבתי שנכון וחשוב להתעקש גם על אלה. ברוב הפונטים הקיימים היום משתמשים בעברית בסט הסימנים שעוצב בעבור הלטינית. 

״חשוב היה לי לאפשר סידור דו־אלפביתי רהוט ואיכותי; כזה שיזמין קריאה נינוחה וממושכת. ביקשתי לאפשר למעצבים בישראל לשזור טקסט באנגלית ברצף של טקסט עברי מבלי שיבלוט ויפריע ללא צורך. כמובן שאותו פתרון מאפשר גם את המצב ההפוך: מילה או משפט בעברית, בלב ליבו של בלוק טקסט באנגלית. כל אלפבית נאמן להיסטוריה, למורשת ולמסורות שלו. העברית לא נראית כאילו היא נאנסה על ידי הלטינית כדי להידמות לה ולהפך״.

מה קרה עד היום כשאותיות לטיניות השתלבו עם אותיות עבריות?

״עד לא מזמן, כשמעצב ישראלי היה צריך לשלב משפט או מילה בשפה לטינית בתוך רצף של טקסט עברי, הוא היה צריך למצוא פונט דומה ולהתחיל לטפל בו: להצר, להקטין, להגדיל, כדי שפחות או יותר הוא יטמע בתוך הטקסט ולא יבלוט. הסיבה לכך היא שבאופן מסורתי באות הלטינית הקווים העבים שמרכיבים את האות הם אנכיים, בעוד שבעברית הם אופקיים. בנוסף, בעברית אין אותיות ראשיות (capital), והאות העברית בנויה באופן כללי בעיקר מצורות מרובעות, בעוד שבלטינית יש מוטיב מרכזי של מעגל״.

רותם סואיה, מתוך התערוכה ״דיכוטומיות״

״הדבר הטבעי ביותר הוא לנסות ולבדוק אם אפשר לנכס או להעתיק צורות מסוימות מאלפבית אחד לאלפבית השני, אבל זו תהיה טעות כי אלו פונטים שהתפתחו בצורה שונה מבחינה היסטורית, ולכן לגרום להן לעבוד יחד מבלי למכור את נשמתה של כל אחת מהשפות היה אתגר גדול. תובנה אחת שגיליתי, ושהיום היא מובנת מאליה, היא שהדרך הנוחה לעשות את זה היא לתת לעברית גובה אות ממוצע בין ה־lower case ל־upper case הלטיני. בנוסף, לא נכון להתמקד בפרטים, בצורת האות הספציפית, אלא יותר במרקם, באופי ובקצב הכללי של גוש הטקסט״. 

סיפור על תקווה

ארבע שנים לאחר שהחל תחילת העבודה, עשה נֹעם־טקסט הופעת בכורה פומבית כשערן וולקובסקי, העורך הגרפי דאז של עיתון הארץ, החל להשתמש בו במוסף ספרים של העיתון. הניסוי לא הוכתר כהצלחה וכעבור כמה חודשים חזר המוסף להשתמש בפרנק־ריהל המוכר.

״זה היה ניסיון לבדוק את הפונט בסביבה אמיתית, וראוי לציין לשבח את העיתון שהיה אמיץ דיו בכדי לתת לו הזדמנות. בזמנו חשבתי שהתוצאה מצוינת, והתאכזבתי כמובן שהם החליטו לא להמשיך ולהשתמש בו, למרות שיכולתי להבין את ההחלטה נוכח ההגמוניה של הפרנק־ריהל. במיוחד אם לוקחים בחשבון את הטראומה של עיתון מעריב, כשבשנות ה־80 ג׳וגול ניסה להכניס את האות נרקיס לשימוש כאות טקסט בעיתון, והמיתוס אומר שלאור מספר המכתבים של קוראים נזעמים שהתקבלו במערכת, המו״ל החליט לחזור לחיקו החם והטוב של הפרנק־ריהל״.

מה רע לנו כל כך עם פרנק־ריהל? למה לשנות מה שעובד כל כך טוב?

״אפשר להתווכח על אופיו הצורני של הפרנק־ריהל – סגנון אר־נובו מסתלסל, מרקם כהה מדי וחוסר קוהרנטיות בחלק מצורות האותיות – אבל אי אפשר לחלוק על העובדה שבידול האותיות שלו אינו מיטבי, וזאת בלשון המעטה. די לבחון את הפער והשוני שבין האותיות ב׳ ו־כ׳, או ר׳ ו־ד׳, ולחשוב על קריאה בגודל אות קטן (ואולי גם לחשוב על קוראים מבוגרים, שאינם חדי ראייה), בכדי להבין שיש כאן מקום לשיפור. בנֹעם־טקסט בידול האותיות עשוי בקפידה ומאפשר אבחנה פשוטה ומיידית בין כל זוג אותיות דומות, בכל גודל, ובכל טכניקת הדפסה״.

אלה כהן, מתוך התערוכה ״דיכוטומיות״

 

״אבל מעבר לכך, זו תופעה יוצאת דופן בעולם. קח 10 עיתונים בגרמניה, באנגליה או בארצות הברית, תסתכל היטב ותראה שכל אחד מהם מודפס בפונט אחר. התוצאה היא שלחלק ניכר מכל מה שנכתב בעברית לקריאה ממושכת יש את אותו הקול, הוא נשמע אותו דבר. זו  מחשבה די משונה, שאפשר לתפוס צד לגביה. אפשר להגיד שזה נפלא כי פרנק־ריהל הוא המיכל האוביקטיבי המושלם וכי פונט לקריאה ממושכת צריך להיות שקוף ככל האפשר: הקורא לא צריך לזהות אותו, לחשוב עליו, ולכן פרנק־ריהל הוא הפונט האולטמיטיבי ודי, אין צורך להמשיך.

״מצד שני, אנחנו מפסידים משהו: לכותבים, למערכות, להוצאות לאור יש את האפשרות להמשיך לתקשר את התכנים באופן שקוף, נוח ומזמין לקריאה, אבל לתת להם מידה מסוימת של אופי, של גוון קול, נימה, רוח, שמאפשרים במונחים מסחריים ליצור בידול ומיתוג, אבל גם במובן היותר עמוק לתת אופי. האם לדוגמה בלייזר ויתד נאמן צריכים להיות כתובים באותה אות?״.

אז היה שווה לחכות 15 שנה?

״קודם כל אין שום ספק שהפונט הרבה יותר טוב היום מכל נקודת זמן אחרת בעבר; אם הייתי עוצר לפני עשר שנים הוא היה פחות טוב. אבל באותה נשימה אפשר לשאול אם יש היגיון או סיבה מוצדקת לעבוד על פונט או לנהל פרויקט לאורך כל כך הרבה שנים, והתשובה היא לא. הוא לא דורש 15 שנה, למרות שכמובן שלא עבדתי 15 שנה רק על זה, עשיתי שניים שלושה דברים בדרך״, הוא אומר בחיוך.

״זה מן מסלול מקביל שליווה אותי בתקופות מסויימות יותר באינטנסיביות, לעומת שנים רבות שלא נגעתי בו חוץ מעוד תיקון, עוד מדרגה. יש פה גם כמובן רובד של פרפקציוניזם: הרצון לשפר כל הזמן. גם היום, כשאני מסתכל על טקסטים שכתובים בנעם־טקסט אני מזהה בעיות כל הזמן: ריווח לא נכון, נקודה שזזה. ואז אני אומר שמוכרחים לתקן אבל אי אפשר, הפונט יצא לאור. אז תהיה גרסת 2.0 לפונט, ואולי אפשר לראות בזה פרפקציוניזם ודחיינות, אבל גם סיפור על תקווה: אפשר לסיים משהו גם אם עבדת עליו 15 שנה״. 

תגובה אחת

  1. הדס

    הפונט אלגנטי ומעודן ומתוק והכרזות נהדרות. בשולי הדברים (ובכל זאת בפתיח): לשמוע את עדי מבקש ״לקעקע את ההגמוניה״ זאת אירוניה לפנתיאון.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden