כל מה שחשוב ויפה
דן רייזנר, נצחון החיים (מודל)

דן רייזנר: רודף העפיפונים מיפו

האמן דן רייזנר מתכנן את ״נצחון החיים״ - פסל עפיפון אופטימי שיוצב בירושלים ובאוסנברוק, גרמניה בהשראת האמן פליקס נוסבאום, שנספה בשואה. ״החברה האנושית חווה מהפכה תרבותית אדירה, וההשלכות שלה יותר מחברות בין תרבויות מאשר מפרידות ביניהן״  

טרור העפיפונים של התקופה האחרונה משך את תשומת ליבו של האמן דן רייזנר, שהעפיפון הוא מוטיב חשוב בעבודתו. ״טרור עפיפונים״ – צירוף מלים אבסורדי שיכול כנראה להיווצר רק במקום מטורף כמו המזרח התיכון. העפיפון – סימבול של ילדות, של מרחבי טבע, של חלומות, של חופש ויופי – הפך בתקופה האחרונה לאמצעי של הרס וחורבן. בעבודותיו של רייזנר, פסל החי ועובד ביפו, העפיפונים מגיעים ממקום אסוציאטיבי, בהשראת ציוריו של האמן היהודי פליקס נוסבאום, שנרצח בשואה.

נוסבאום נולד בעיר אוסנברוק שבגרמניה ב־1904 וברח לבריסל, שם הסתתר עד שהוסגר ונשלח לאושוויץ, שם נרצח חודשיים בלבד לפני סיום המלחמה. במקום המסתור שלו נמצאו אחרי מותו יצירות רבות, שביטאו את האימה והחרדה של תקופת חייו האחרונה. בין אלה נמצאה היצירה המפורסמת ״ניצחון המוות״ – ציור מקאברי שנראים בו שלדי־אדם מרקדים לצלילי תווים מוזיקליים ומעיפים עפיפונים מעל לראשיהם. הציור מבטא את מצוקת היהודים באירופה, כנרדפים, כתלושים, כנידונים למוות, כמשוללי חופש.

העפיפונים המתעופפים מעל לשלדים מסמלים, לפי רייזנר, את חוסר המוצא ותחושת אין אונים, אי היכולת לחלום, להתנתק מהקרקע ולמצוא תקווה. לדבריו, היצירה הזו טלטלה אותו ופתחה אצלו ערוץ יצירתי שבו העפיפון הוא המוטיב המרכזי.

דן רייזנר, נצחון החיים (מודל)

נשיא גרמניה לשעבר ושגריר גרמניה בישראל בביקור סטודיו. צילום: רינת רייזנר

בהשראת הציור ״נצחון המוות״ של נוסבאום, יצר רייזנר את הפסל ״ניצחון החיים״. בשלב זה מדובר בסקיצה לפסל גדול מידות, בגובה 12 מטרים, שעליו הוא עובד לדבריו כבר קרוב לעשור. במרכז הפסל עפיפון בדמות אדם מרחף, חלקו מחובר ומקורקע וחלקו חופשי ומרחף. הפסל נוצר כמחווה לנוסבאום, ורייזנר מתכנן להציב אותו בשני מקומות: בירושלים, ובאוסנברוק בקרבת המוזיאון שהוקם לזכרו של נוסבאום, בתכנון האדריכל הנודע דניאל ליבסקינד.

בחודש שעבר ביקרו בסטודיו של רייזנר נשיא גרמניה לשעבר כריסטיאן וולף – הוא עצמו יליד אוסנברוק – ושגריר גרמניה בישראל, קלמנס פון־גוטצה, והוא מקווה שהביקור יתן רוח גבית לתכנון ולגיוס התקציבים להקמת הפסלים.

דן רייזנר, צילום: רונן אקרמן

״אני רואה בפסל הזה תיקון״, אומר רייזנר, ״ביטוי שנותן מקום לחיים של נוסבאום וליצירה שלו ולא רק למותו, ביטוי לרוח האנושית היוצרת, שגם בנסיבות בלתי אפשריות קוראת לשמור על צלם אנוש ועל התקווה. החלום שלי הוא שהפסל יוצב במקום מרכזי במרחב הציבורי. תפקידי כאמן הוא גם להציב את התפיסות שלי במרחב הציבורי, אני רוצה שילדים ונוער יוכלו לבוא אל הפסל, להתרשם ממנו וללמוד דרכו על האדם נוסבאום, על חייו ולא רק על מותו. אני רוצה לתת במה לסיפור של החיים, לא של המוות. שהילדים יקבלו מזה השראה ויציירו שם עפיפונים ויעיפו אותם לשמים, ממש ליד הפסל.

״זה גם מבטא את התפיסה שלי לפיה תפקיד האמנות הוא לייצר שינוי במרחב הציבורי, לשנות תודעה, לעורר מחשבה, לחדד עמדות, להרחיב את הנשמה. יאנוש קורצ׳אק המחנך הדגול אמר – לכל ילד צריכה להיות סירה וכל ילד צריך להעיף עפיפון, כחלק מילדות בריאה. עפיפון בבחינת תקווה, בבחינת הזכות לחלום בבחינת התרוממות הנפש מעל למציאות״.

לדבריו, הבחירה של נערי עזה בשימוש בעפיפוני תבערה אינה מקרית. ״הבחירה דווקא בעפיפון – כביכול אמצעי חלש, אוורירי, תלוי ברוח הנושבת, זו בחירה לעומתית, מתריסה, עפיפונים שזורעים חורבן מול ישראל וצה״ל הגדולים, החזקים, המשוריינים. אבל אני מאמין שהשפיות והיצירתיות ינצחו את מעגל האלימות וההרג״.

רייזנר יליד חיפה, בוגר המדרשה לאמנות ובצלאל, עמד במשך מספר שנים בראש המחלקה לפיסול בבית הספר קלישר. בשנים האחרונות הוא מתמקד בפיסול חוצות גדול מידות, בדרך כלל בהקשר סביבתי ומסרים חברתיים, לצד אנדרטאות זיכרון. בין עבודותיו בשנים האחרונות: הפסל ״מפגש״ (2016), המוצב בגן מיכה ברמת אביב, לזכר מיכה גוטליב והרוגי אסון המסוקים שאירע ב־1997. הפסל עשוי משתי אבני גרניט עצומות מימדים, בשחור ולבן, שבנקודת המפגש ביניהן נובעים מים הזורמים אל בריכה עגולה, הרמונית ושקטה. הפסל ״המיית הימים״ נחנך בשנת 2013 בכיכר דנמרק בחיפה, לזכר הצלת יהדות דנמרק במלחמת העולם השנייה – כ־7,500 איש שהוברחו בסירות דייג מדנמרק לשוודיה. העבודה ״דמעה ונחמה״ בבית יד לבנים ברמת השרון הוזמנה כעבודת יזכור לנופלי רמת השרון ומוצבת במבואת בניין יד לבנים בעיר.

דן רייזנר, מפגש (צילומים: מ״ל)

דן רייזנר, המיית הימים

רייזנר מאמין בעולם של חיבורי תרבות, ״בפייסבוק אני יכול להגיע לכל מקום כמעט ולייצר קשרים עד סוף העולם. הגבולות הפיסיים משתנים, ולדעתי ככל שהטכנולוגיה תתפתח הם ילכו ויאבדו מחשיבותם. החברה האנושית חווה מהפכה תרבותית אדירה בעידן הזה, וההשלכות שלה עצומות ולדעתי הן יותר מחברות בין תרבויות מאשר מפרידות ביניהן״, הוא אומר.

״אני יכול להתחבר לסבל או לשמחה של אזרח מירדן, מסוריה או מעזה. יכולים להיות לנו תחומי עניין משותפים, אהבה משותפת למוסיקה, לספרות לתרבות. מנהיגים לפעמים מעדיפים שנפחד אלה מאלה, שלא נכיר, שנישאר במקום האלים וההרסני. במובן הזה השיח האמנותי הוא הגשר, הוא שמחבר, בניגוד לפלגנות ולהתססה של הפוליטיקה. אני מאמין שרוב הציבור הערבי רוצה חיים של שקט, פרנסה, חינוך וחופש. גם במדינות שלהם־עצמם הם מתנגדים לדיכוי ולאלימות, זה בדיוק מה שייצג האביב הערבי, שהתפתח וצמח מתוך הרשתות החברתיות. מה שקורה ברשתות זה השיח מלמטה, ולא כולו אלימות ושנאה, הרבה ממנו בעד רב־תרבותיות וחיבור בין אנשים. זו מדורת השבט החדשה. אני מאמין שכל להט הלאומנות בעולם ילך וייחלש״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אורית גולדמן

    סחתיין דן, אהבתי

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden