כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

יונתן אגסי מתוך הסרט ״יונתן אגסי הציל את חיי״. צילומים: גונן גלייזר ועדי רייס

לגמור כשמישהו אחר משלם את המחיר: על סרט ״יונתן אגסי הציל את חיי״

שורה של החלטות עריכתיות ודחף לסנסציה, מונעים מהסרט על שחקן הפורנו יונתן אגסי להפוך מסיפור קלאסי על עלייה והתרסקות של כוכב, לסיפור אישי מסקרן ומורכב. אבל זה לא משנה, כי בפורנוגרפיה כמו בפורנוגרפיה הקהל בוודאי ייצא מסופק

בסוף אחת מהקרנות הסרט הדוקומנטרי ״יונתן אגסי הציל את חיי״, שהתקיימה בשבוע שעבר בקולנוע לב בתל אביב, הובטח לקהל שיח יוצרים. ואכן, עם אחרונת כותרות הסיום, התייצב הבמאי תומר הימן מול הקהל והזמין את כוכב הסרט, יונתן אגסי, לענות על שאלות הצופים. כצפוי באירועים מסוג זה, מקצתן של השאלות היו מעניינות ודנו בתהליך היצירה, ורובן היו לחלוטין לא רלוונטיות. אך מה שהיה ברור מכל השיח הזה היה עד כמה חשוב להימן להשמיע דווקא את קולו: הוא לא חסך בחוויותיו מצילום הסרט, שמגולל את סיפור נסיקתו והתרסקותו של אגסי ככוכב פורנו הומואים בין־לאומי בעשור האחרון.

התשובות והאנקדוטות שסיפק הימן היו פרובוקטיביות בכוונה (כולל לדוגמה חוויותיו ממועדון סקס שבו הופיע אגסי, שכללו בין השאר התחככות בהמון מאונן). סביר שמטרתן הייתה לבדר את הקהל, או לפחות למשוך תשומת לב. אבל עד כמה שהסיפורים האלה היו מעניינים ומציצניים בתכלית, האפקט שלהם התמצה באופן שבו הם האפילו על כוכב הסרט שעמד לצידו. על אף ששוחח קצרות עם הקהל גם כן, ואף שניצב לצד הימן לאורך כל השיחה, קולו של אגסי – שניכר שמתורגל פחות באינטרקאציה מילולית עם אנשים רבים – לא נשמע.

זו בדיוק החוויה המשונה שמעביר הסרט ״יונתן אגסי הציל את חיי״, שיוצג בהקרנות מסחריות ברשת בתי קולנוע לב החל מיום שישי (31.8). על פניו, אגסי נוכח בו כמעט לכל אורכו. הוא הגיבור של הסרט, שצולם במשך תשע שנים, וסביב סיפורו מאורגנת העלילה כולה. החל מהגילוי שלו על ידי מפיק סרטי הפורנו מייקל לוקאס בגיל 24, דרך הפיכתו לכוכב מוכר בסצינת הגייז, ועד לרגעים בהם העניינים יוצאים משליטה, ועוברים מכוכבנות אל זנות, ואל שימוש מופרז בסמים קשים. במקביל, ולצד תיאור הקריירה של אגסי, מובאת גם התשלובת האנושית המקיפה אותו – מערכת היחסים המורכבת והאינטנסיבית עם אימו, הקשר שלו לאחיו והיעדר הקשר שלו עם אביו.

אבל למרות כל זאת, הסרט אינו מצליח לעבור ממשבצת של סרט ארכיטיפי שעניינו עלייתו ונפילתו של כוכב לסיפור קונקרטי ומורכב הרבה יותר. בעוד שהצופים חווים את המסע המקצועי של אגסי, והוא כה מפורט עד שהם יכולים בסוף הסרט לכתוב את קורות החיים שלו בעבור כל בוס עתידי, הרי שהדמות שלו נותרת שטוחה למדי. תפקידו של אגסי בסרט של היימן מצטייר כתפקיד שהוא לחלוטין פונקציונלי – לקדם את העלילה ולהיות הדלת שבאמצעותה נכנסים הצופים הצקצקניים לאחורי הקלעים של תעשיית הפורנו.

תפקידו של אגסי בסרט מצטייר כתפקיד שהוא לחלוטין פונקציונלי – לקדם את העלילה ולהיות הדלת שבאמצעותה נכנסים הצופים הצקצקניים לאחורי הקלעים של תעשיית הפורנו

לכאורה, ההחלטה להתמקד באגסי כשחקן פורנו הגיונית. החשיפה האישית והגופנית שהכוכב היה מוכן להן היא הזדמנות נדירה, גם ביחס לסרטי דוקומנטרי בכלל וגם ביחס לסרטי דוקומנטרי על פורנו בפרט. אלה מגדישים את האופן שבו העיסוק המקצועי נעשה לציר מארגן של חיים ומכרסם גם בחיים ובנפש שמחוץ לסט צילומי סרטי הסקס. אבל, כפי שהצופים יגלו במהרה, ״יונתן אגסי״ הוא שם במה, או מעין אלטר אגו, של יונתן לנגר. ולמרות ששם הסרט מדגיש את קיום שתי הזהויות של יונתן (האחד הציל – או הרס כמובן – את האחר), ודיאלוג ששורר ביניהן בראשו של הכוכב, הרי שהחלטות עריכתיות והעדפה לסצינות בוטות מינית מושכות את תשומת הלב רק ליונתן אגסי.

לראייה, הנקודה שבה נגמר הסרט. לאורך כל הסרט נבנה פער אירוני בין האופן שבו מאמין אגסי שהוא כוכב, ותופס את עצמו ככזה, לבין הירידה ההולכת והגוברת במעמדו ובמצבו הנפשי והגופני. אך דווקא ברגע שבו לראשונה מכיר אגסי שהוא נתון בבעיה, ושאור הכוכבים שלו הועם, עולות כותרות הסיום. במילים אחרות, ברגע שהוא סיים את תפקידו ככוכב פורנו, הוא סיים את תפקידו בסרט. וכך, מה שהיה יכול להיות דווקא נקודת האמצע של הסרט, ולהפוך את דמותו לדמות מלאה יותר, שמתמודדת עם השלכות הבחירה שלה ועם החיים אחרי הפורנו, הוא הסוף. בנקודה הזו כבר אפשר להבין שאגסי הוא רלוונטי בעבור היוצרים והצופים רק כשחקן פורנו, ואם הוא לא מתפשט, הרי שאין בו צורך.

גם פריסת הנרטיבים בסרט מצביעה על כך שזה יותר סרט שעניינו תעשיית הפורנו, והזדמנות מנומקת להראות סנסציות כמו הזרקות של חומרי הקשחה לזין, מאשר סרט על אינדיבידואל או על חיים. הסרט מתעד מצבים אישיים רבים לכל אורכו, אבל אף אחד מהם – למעט ההתעמתות של אגסי מול אביו שנטש – לא מגיע לכדי מיצוי. באופן הזה הסרט מפלרטט עם סוגיות מוסריות אך מתקשה להתמודד עם שאלות מהותיות הקשורות ביונתן לנגר. לדוגמה, הוא לא מעמיק בשאלה עד כמה החמירה נוכחות המצלמה של היימן לא רק מגלומניה אלא גם סצנות שימוש בסמים, או עד כמה גם קרוביו של הכוכב הם חלק ממכניזם חברתי המאפשר לפורנו לשגשג, משום שגם הם מפיקים ממנו רווח ישיר או עקיף.

האם ״יונתן אגסי הציל את חיי״ הוא פורנוגרפיה תיעודית על פורנוגרפיה? קשה להכריע, ולו בגלל המוכנות שלו להציב במרכזו גוף ממשי ומיניות ממשית בעידן שבו הגוף מוקצה מחמת מיאוס

האם ״יונתן אגסי הציל את חיי״ הוא פורנוגרפיה תיעודית על פורנוגרפיה? קשה להכריע. מצד אחד הסרט מעניין, ולו בגלל הפרובוקציה המגולמת בו, העריכה הקצבית והמוכנות שלו להציב במרכזו גוף ממשי ומיניות ממשית בעידן שבו הגוף מוקצה מחמת מיאוס. מנגד, ההגשה השטוחה, שבאה על חשבון הגיבור, כמו גם שיש בו יותר מדי גורמים שמטרתם להביא את הקהל לכדי סיפוק של הלם מענג, מושכת את ההכרעה לצד השני. באחת הסצנות הקשות בסרט נראה אגסי מפרפר בהתקף שנובע משימוש מופרז בסמים, כשהמצלמה ממשיכה לתעד אותו. התהייה מדוע לא סופק לו טיפול רפואי ראוי במקום להמשיך ולצלם אותו בטלה בשישים לנוכח האורגזמה שבוודאי חוו הצופים, שכנראה מרגישים הרבה יותר טוב עם עצמם, אחרי שראו מקרוב איך מישהו אחר משלם את המחיר על הדברים שמחרמנים אותם.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden