כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

אריאלה ורטהיימר, Skin, ונציה 2019. צילומים מ״ל

כתוב בעור: אריאלה ורטהיימר בתערוכת יחיד בוונציה

פורטפוליו Promotion: הצילומים בתערוכת היחיד של האמנית אריאלה ורטהיימר חושפים שכבות של מידע ומגלים צורות חיים חדשות. התערוכה Skin תיפתח השבוע בפלאצו מורה, במסגרת תערוכות הלוויין של הביאנלה בוונציה. אוצרת: דנה גילרמן

מרחוק הם נראים כצילומי אוויר, כצורות קרקע, כגלי ים או כזרמי מעמקים רוחשים מתחת לפני המים. מקרוב מתגלות שכבות של צבע, חומר, חלודה; שכבות מתקלפות החושפות עוד ועוד נקודות צבע וגידולים חיים. ״העבודה שלי מורכבת ממסע של תהליכים – תהליכי עבודה ותהליכים אורגניים – שמשתלבים זה בזה ומשלימים זה את זה״, אומרת אריאלה ורטהיימר. ״זה מתחיל ממאות צילומים בדרגות שונות של תקריב, ומי שלא יודע מה זה לא מזהה – אלה הן תחתיות הספינות, העומדות בשלבים שונים של ניקוי במספנה של נמל יפו״.

המסע של ורטהיימר מתחיל ביפו ומגיע באופן הולם כל כך אל מעבר לים – לוונציה, שם יוצגו עבודותיה החדשות לראשונה, בתערוכה ״Skin״, שתיפתח בסוף השבוע בפלאצו מורה (Palazzo Mora). ורטהיימר מציגה תערוכת יחיד במסגרת Personal Structures – תערוכת לוויין רבת משתתפים, שיוזם ארגון התרבות של האיחוד האירופי במקביל לביאנלה לאמנות בוונציה. זו הופעתה השנייה במסגרת זו.

״עשיתי עבודת מחקר על יפו – נקודת המפגש של מי שהגיע לארץ ממרחקים מעבר לים, במשך מאות ואלפי שנים. מי שמגיע מארץ זרה ונתקל באור שונה, בריחות התפוזים והשוק המזרח תיכוני. ונציה מבחינתי היא המקבילה של יפו, כנקודת מפגש בין אירופה לאסיה, בין מערב למזרח; דרכי הסוחרים אל דרך המשי. אני רואה את זה בכל – באוכל, בארכיטקטורה ובצורה של הגונדולות״.

אריאלה ורטהיימר

לפני שנתיים הציגה ורטהיימר לראשונה בוונציה ובזמן שחלף מאז הציגה ביריד סקופ, ארט באזל מיאמי, ארט סינגפור ובארט אקספו ניו יורק, שם זכתה בפרס על עבודתה. בניו יורק הציגה בנוסף תערוכה משותפת עם האמנית האמריקאית קרול פויירמן. כעת היא שבה לוונציה עם עבודה הרבה יותר אישית וחזקה. העבודות, שמתפרסות על פני חדר רחב ידיים בארמון העתיק, הן תוצאה של ליקוט דימויים, הדפסה וציור בשכבות של צבע וחומר ציפוי על גבי הצילומים. בתהליך העבודה ורטהיימר הופכת את הדימוי הקונקרטי למופשט ויוצרת עומקים חדשים של תמונות בלתי צפויות – בדומה לתהליכים טבעיים, כמו גילוי צורות בענן.

״אני יוצאת לצלם בבוקר מוקדם, מצויידת רק בטלפון הנייד. יש לי יסודות של צילום אבל לא עסקתי בזה הרבה שנים. כילדה אבא שלי היה לוקח אותי לטיולי צילום ובצבא הייתי קצינת רנטגן. אבל באמנות שלי במשך השנים נטיתי לציור והנה בשנים האחרונות התעורר בי הצורך הזה ונמשכתי מחדש לצילום.

״השינוי החל כשעברתי לתל אביב – אחרי שגרתי בצפון – כילדה בנהריה ומאוחר יותר בכפר ורדים, אפילו בקיסריה – המעבר לתל אביב היה כל כך צבעוני, הכל גדוש גירויים, אמנות רחוב, אופנה, אנשים – הרגשתי שהציור כבר לא מבטא את המראות, והתחלתי לצלם״, אומרת ורטהיימר.

״הצילום משך אותי למקומות חדשים, וכך גיליתי בנמל יפו את המקום המיוחד הזה – מעין בית חולים לספינות, ששם מנקים מהן את הברנקלס (הקונכיות שנצמדות לספינה ופוגעות בציפוי שלה). מתחוללת שם דרמה קטנה – הספינה מונפת באוויר ומתגלה מתחתיה עולם שלם. בכל פעם שיוצאת ספינה חדשה יש צבעים חדשים, צורות של גידולים עליה.

״כשהתחלתי לתעד את המקום, לפני ארבע שנים, צילמתי את הסירות. אבל עם הזמן הלכתי ונכנסתי לרזולוציה עמוקה יותר. מתחת לדרמה של התמונה השלמה גיליתי את הצילום המופשט, שמעביר יותר מכל את השכבתיות הזו. הכל קיים בתמונה – נותר רק להסתכל ולבחור את הפריים ורמת המיקוד. אני לוקחת חתכים מסויימים מהצילומים  והתוצאה נראית כמו צילום תת־ימי. לפעמים מדובר בהגדלה של קטע מזערי וכמו באורח פלא, הדימויים משקפים את העולם שממנו הם מגיעים״.

הצילום לא נפרד לחלוטין מהציור. את הצילומים ורטהיימר מגדילה לממדי ענק ומדפיסה על קנבס, שעל גביו היא מוסיפה שכבות צבע ולבסוף מקבעת את הפריים באמצעות שכבת אפוקסי. התהליך מקביל במידת מה לתהליך הציפוי של הסירות, וגם מבחינה זו הדימוי הופך למקבילו של המקור.

התערוכה היא מסע סימבולי, שמתחיל בבית ההבראה לסירות, ומסתיים בעבודת האמנות עצמה, שניתן לשקוע בה ולהפליג בדמיון. אוצרת התערוכה, דנה גילרמן, משווה את הדימויים הצבעוניים למופשט הלירי והאקספרסיבי –מלאה ניקל ועד אופקים חדשים, אך גם לתצלומי אוויר המתעדים נופים וגבולות ממרחק רב – תצלומים השייכים לעולם של ריגול ומידע, הסתרה והצפנה. ״מבט נוסף יזהה בו עדיין את עקבות ההסתרה, הגירוד הסיזיפי, הדימום הפנימי, כמו גם את עקבות האדמה, החול, הים והשמיים, התעוקה והנשימה לרווחה״, כותבת גילרמן.

ורטהיימר עצמה מדברת על תהליכי הבראה מעולמה שלה, ומשווה את המבט הצילומי להסתכלות מבעד למיקרוסקופ על מרקם תאים ועור. שכבות הצבע והגידולים על פני הסירות – שאפשר להקבילן לשכבת העור המכסה את הגוף – כוללות בתוכן את הטפילות, המחלה, הטיפול וההבראה. הן מסתירות ובה בעת חושפות מהלך של זמן, תוואי של דרך, מסע בים, ביבשה ובנפש, שצובר עדויות פיסיות, נראות לעין.

״בשנים האחרונות, מאז החלה תנועת metoo#, הרגשתי שהכל בוער לי בעור. העור בא לספר חוויה שהדחקתי וכשהנושא התעורר התחלתי לגרד את השכבות ולתת מקום לרגשות, לכעס. זו צלקת שנשארת אבל כך מצאתי את הביטוי שלי, ככה אני מספרת, מבחינתי יש פה ביטוי ישיר (גם אם מופשט אמנם). יש כאלה שכותבים ביוגרפיה ואני פשוט מציירת ומצלמת״.

העבודה הגדולה ביותר בתערוכה היא ״דיוקן עצמי״ מופשט. לדברי ורטהיימר: ״העבודה מחברת את תחתית הסירה המגורדת  לצילומי העור שלי. הסירה ואני חד הם, המסע שלה והמסע שלי חד הם. היכולת לגרד את העור (תחתית הסירה ומה שדבק בה) ולהישאר חשופה ופגיעה, ואז לשתול חתיכות עור. לעור יש תכונה שהוא יודע לרפא את עצמו ולגדל את עצמו, ודרך העבודה הזו מתחיל תהליך הריפוי״. את העבודה גדולת המידות היא תולה באופן שהעבודה גולשת לרצפה ונשארת בתנועה חופשית.

הצבת התערוכה בחלל מזמינה את הצופים להיכנס ולקחת חלק במסע. תחילתו בעבודת וידיאו מדיטטיבית, שעשויה ממאות תצלומים שצולמו במשך תקופה ומלווה בסאונד מקורי שיצר בנה, המוסיקאי דניאל ורטהיימר, ושמשלב מוזיקת מעמקים. הפריימים מתחלפים באיטיות זה בזה, מסתירים ומגלים, הופכים למרחב של שיטוט ותנועה. המשכו בעבודת קיר גדולת ממדים, המורכבת משכבות של דימויים שגם בהם יש תנועה של חיפוש המניע את המבט קדימה ואחורה, מהמיקרו למאקרו, בניסיון להבין את התמונה הכוללת.

סופו בתהליך ההבראה – עבודת קיר קליידוסקופית, רוויה בצבע, המורכבת מפרגמנטים המשמרים את עקבות המסע כולו. בעבודה זו באה לידי ביטוי הצבעוניות העזה, שמעלה על הדעת כיצד צבעוניות יכולה לשמש להסוואת תהליכים וכיצד שכבות של צבע ושל מידע מספקות הגנה ויוצקות חיים חדשים בתהליך ההבראה.

תגובה אחת

  1. אלמונימון

    כמה אמנים ואמניות ישראלים שלא הציגו בארץ, אבל כן מציגים בתערוכות בעולם
    שמשלמים הון כדי להציג בהן – זכו לכתבה גדולה כזו של חגית ולאוצרות של דנה גילרמן ? הכיצד?

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden