ביאנקה ספריינס קורעת ניירות ויוצרת מהם שמיכות

ביאנקה ספריינס אוהבת נייר וקורעת אותו. זה היה יכול להישמע כפרדוקס שמזמין הרמת גבה, אבל לא: קריעת נייר היא המדיום האמנותי שלה, ובימים אלה היא מציגה בגלריה פריסקופ, בתל אביב, תערוכת יחיד של יצירותיה ״שמיכות ביטחון״ (אוצרת: טל בק). ספריינס, ילידת הולנד הנשואה לישראלי, הגיעה לארץ לפני 12 שנה. לחוויותיה כעולה חדשה, כמי שעזבה את מולדתה והייתה צריכה להכות שורשים במקום אחר, היא נותנת בתערוכה ביטוי מטפורי באמצעות עבודות נייר שהיא יוצרת בקריעה.

העבודות המורכבות מקרעי ניירות הן קומפוזיציות אמנותיות מקוריות ומובחנות. ״נייר הוא מהות חיה שיש בה ניגודים כמו ין ויאנג; הוא ׳צנוע׳ ועדין, ועם זאת יש בו חוזק״, אומרת ספריינס. ״אני קורעת אותו בידיים כי כך אני מגישה קרבה אליו כחומר היצירה שלי. לרוב אני קורעת אותו ביד חופשית, כדי שהמראה לא יהיה מהוקצע מידי, ולפעמים מציירת צורות על תבנית וקורעת את הנייר בהתאם״. 

בצעירותה למדה ספריינס עבודה סוציאלית, אך מעולם לא עסקה בכך. ״תמיד הייתי יצירתית ונמשכתי לעיצוב ולאמנות. בהולנד הייתה לנו חברת עיצוב מצליחה, בעיקר עיצוב לילדים, ועיצבנו בעבור חברות בין־לאומיות ידועות. אחרי שנים שגרנו באמסטרדם החלטנו שאנחנו עוברים להתגורר בארץ, ואז התחלתי באקספרימנטים שלי עם נייר; אהבתי מאוד מוזאיקה, אבל פחות את קשיות החומרים שמהן היא עשויה, אז התחלתי ליצור אותה משכבות של נייר שקרעתי.

״היום אני משתמשת בנייר עם טקסטורה (פבריאנו) שמיוצר באיטליה: אני צובעת אותו ורק אחר כך קורעת אותו, כך שעם הקריעה שכבות הצבע נחשפות. עם הזמן וההתנסות גם ׳פיתחתי׳ מניפולציות לתנועות היד שלי כשהן קורעות את הנייר, על מנת לקבל אפקטים מסוימים״.

ביטחון וכבוד, קבלה והכלה

על פניו, ספריינס מציגה בתערוכה אוביקטים ביתיים מהסביבה היום־יומית. אולם, בבסיס העבודות עומדות תמות עמוקות של קיום אנושי, של חיים ושל הבטים הומניטריים. האוביקטים המרכזיים ב״שמיכות ביטחון״, שמהם אף נגזר שמה, הן שלוש שמיכות שנוצרו מאלפי קרעי נייר. ״כל הנושא של עקירה והגירה, של פליטים ומהגרים שנאלצו לעזוב את ארצותיהם ואיבדו את המקום שלהם, את הביטחון ואת תחושת המוגנות, מעסיק אותי, במיוחד כמי שחוותה מעבר לארץ אחרת למרות שזו הייתה בחירה.

״מהמקום הזה נולד רעיון השמיכות, שהן לדידי אוביקט בסיסי־ראשוני, שמייצג חום והגנה עם הרבה ציפיות והקשרים פיזיים ומטפוריים. כשאנחנו נולדים עוטפים אותנו בשמיכה, ולהבדיל אלף הבדלות, גם במוות עוטפים את גוף המת. בחיים ׳שבין לבין׳ אנחנו זקוקים לשמיכה, פעם כעוטפים ופעם כנעטפים; כאם לדוגמה, אני רוצה לתת אותה לבנותיי כדי להגן עליהן ולהעניק להן את הטוב ביותר, וכאדם בקהילה אני רוצה לקבל אותה במונחים רגשיים של תחושות ביטחון וכבוד, הגנה, קבלה והכלה״.

שמיכות הנייר של ספריינס מאתגרות את התכונות החומריות של הנייר: הן גדולות, כ- 2X1.8 מטרים, ותהליך עבודה על כל שמיכה אורך, לדבריה, בין חודש לחודשיים. ליצירתן היא עושה שימוש בטול (בד רשת עדין) שעליו ולתוכו היא תופרת־שוזרת ניירות, ועל השכבה התפורה מדביקה קרעי ניירות נוספים. חומר ההדבקה עשוי משורש צמח יפני, שבאמצעות בישול הופך לדבק טבעי שאינו משפיע על צבעי הניירות, כשבסיס הטול מעניק לשמיכות גמישות ותנועה. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לצד השמיכות מוצגת סדרה של חמישה כדים/כלי קיבול, שעשויים מניירות שחורים ובמבט ראשון נראים כאוביקטים אסתטיים מושלמים, אך כשמתקרבים אליהם מתגלים בהם פגמים, כמו חורים, קרעים וחתכים. כמו בשמיכות, כך גם בכדים ההשראה ליצירתם הגיעה מחבלי קליטתה בארץ והם המבטאים ״את הקשיים ואת המורכבות של הקיום האנושי. לצד הרמוניה יש הרבה דיס־הרמוניה והתרחשויות קיצוניות כמו שאנחנו מכירים היטב בארץ״. מוצגים נוספים בתערוכה מגלמים את תחילת מסעה האמנותי כיוצרת נייר עכשווית; תבליטים מפוסלים עם מוטיבים אורגניים־חזרתיים, שנוצרו כהפשטה של אלמנטים טבעיים שמקורם בנוף ילדותה של ספריינס, שגדלה בקרבת הים הצפוני.

את שאריות הניירות שנשארות לה אחרי הקריעה, היא שומרת ״לצעד הבא״ כדבריה, שיהיה אולי יצירה בעיסת נייר. ״אני לא יודעת מה יהיה המשך דרכי כיוצרת ואם נייר תמיד יהיה ׳החומר שלי׳. מה שאני כן יודעת זה שעכשיו הוא האהבה שלי, ושאני מתכוונת להמשיך וליצור שמיכות, הפעם בהשראת טקסטילים עם רקמת ׳סוזני׳ שבטית, שמקורה במרכז אסיה במדינות כמו קזחסטן, טג׳יקיסטן ואזרביג׳ן. למרות כל הקדמה הטכנולוגית, ולמרות שכחברה אנו מתקדמים מאד ומתוחכמים מאד, כפרטים, כבני אנוש, אנחנו עדיין זקוקים לשמיכות״.