מועדון תרבות / פסטיבל הג׳אז ירושלים

באופן אישי אני לא נוהג לעשות ״מחקרים״ לפני תחילת עבודה. פחות מעניין אותי מה נעשה במקביל בעולם, אני מניח שאני – כמו כל מעצב אחר – אמור להיות מסוגל להניח מה אמור להיעשות ולא לבדוק מה נעשה. פה ושם בשיחות סטודיו קופצת איזו אסוציאציה למי מהמעצבים שעובדים סביב השולחן (אנחנו שישה מעצבים כיום), ואז אולי כולנו נתגלגל עד אליהם לראות את האוביקט הנדון, אבל לא הרבה יותר מזה.

אני לא אוהב לבדוק דברים מקבילים, לא לוגו של וטרינרים אם פנה אלינו וטרינר ולא פוסטרים לפסטיבלי ג׳אז אם פנה אלינו פסטיבל ג׳אז. ההשראה באה מהעולם עצמו, ומהדעה שיש לנו על תוכן הדברים: מוזיקה במקרה זה, ופסטיבל שמתקיים ברחבי מוזיאון ישראל, מה שמאפשר למוזיקאים – או כופה עליהם – לקיים דיאלוג בין הצלילים שלהם ליצירות המקיימות את המרחב הוויזואלי שעוטף אותן.

הבריף

זו השנה החמישית שהסטודיו (blue collar) מעצב את הנראות של הפסטיבל. בריף של פסטיבל ג׳אז, או של כל פסטיבל, הוא די פשוט. שיהיה נעים ושמח ומזמין מחד, ומאתגר כמו תוכן הפסטיבל מאידך. במקרה הספציפי הזה נוספים כמובן הרבדים של ג׳אז – תזזיתיות, אקראיות ואימפרוביזציה. בגלל אורך החיים הקצר של ״המותג״ – שבועות בודדים לפני ההתרחשות ושלושה ימים בפועל – הוא גם מבקש להיות מאוד מובחן ומזוהה. אלה כבר ערכים שישרתו את החשיפה שלו במרחב ומכאן ישפיעו על ההצלחה שלו – המכירה.

ההשראה

״השראה״ היא מילה שאני לא כל כך יודע איך להתייחס אליה. אף פעם לא ידעתי. לסטודנטים אני אומר תמיד ״אנחנו מעצבים. אנחנו לא יושבים ומחכים להשראה. זה טוב לאמנים. אנחנו פשוט מתיישבים ומתחילים לעבוד״.

אנחנו סופגים ממשהו שראינו ברחוב בדרך לסטודיו, מאיזו צבעוניות של אריזה יפה לשוקולד שמישהו בדיוק הביא מאמסטרדם, מהקליפ האחרון של לנה דל ריי או מצילום של איזה בד ברחוב נווה שאנן. זה הכל ג׳אזי מאוד. כל העולם הוא אימפרוביזציה אחת גדולה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הדיאלוג עם הלקוח הוא השראה גדולה, בטח במקרה הספציפי הזה. אני מכיר את איל שר כבר שנים: הוא היה מנהל הסינמטק הירושלמי כשאני הייתי סטודנט ועבדתי בסינמטק. הוא תמיד מחייך כשאני פוגש אותו ואז הוא מחבק אותך, ובגלל שהוא יותר גדול מעוג מלך הבשן אז החיבוק שלו זה בערך כמו להתחבא בתוך קונטרבס. תנסו לדמיין את התחושה הזו; הנה השראה.

התהליך

העבודה על פרויקטים חדשים בסטודיו מכוונת תמיד להיות סוג של פסטיבל עיצוב בפני עצמו – מנקודת הפתיחה של בריף קצר כמו זה שמוזכר למעלה, יוצא/ת כל מעצב/ת לדרך משל עצמם, ופעמיים־שלוש ביום אנחנו עושים ״קונסיליום״ עד שמתגבשים שלושה־ארבעה כיוונים. כל מעצב/ת מביא/ה את האינטרפטציה שלו/ה. המעצב שהכיוון שלו נבחר על ידי הלקוח, ממשיך לפתח את השפה מול הלקוח ולהתאים אותה לצרכים שלו. השנה (כמו גם בשנה שעברה) נבחרו הכיוונים של טל דרורי ומכאן זו העבודה ״שלו״.

במהלך השנים שעברו נבחרו כיוונים גרפיים אבסטרקטיים, וזו השנה הראשונה שאנחנו עושים שימוש בדימויים מצולמים. מכיוון שבשנה שעברה הכיוון שנבחר היה אבסטרקטי לחלוטין, והושפע מאופ ארט וארכיטקטורה, רצינו לקחת את הוויזואליות השנה לקיצון השני, כדי לשדר התחדשות.

הסקיצה המקורית בחנה פירוק של צילומים שבהם הופיעו גם חלקי כלי נגינה; כאילו נכנסה תרועת חצוצרה ששטפה את הדימוי הסטטי בדינמיות. הוספנו לזה את הטיפוגרפיה שתתכתב עם הצורה שהזכירה בין היתר איזו תחנת רוח ירושלמית. זו הייתה הסקיצה הראשונה שהראינו ללקוח. אחריה עשינו עוד שני סבבים. מכיוון שהשנה הנהלת הפסטיבל החליטה לוותר על הלוגו הקודם, הבנו שיצירת יחידת לוגו חדשה, שתעמוד במרכז הפרסומים, תהדק את כל העיצוב ותגרום לו להיות זכיר יותר. אחרי שזו נוצרה, התחלנו להתייחס לכל המשולשים האלה כמו להתפרצות של מוסיקה ואנרגיה, ובמרכזה הפסטיבל המיוצג על ידי הלוגו. כך נסגר הסבב השני.

אבל השימוש בדימויים של כלי נגינה לא נראה לנו נכון ולא הניח לי במשך כמה ימים, ואז התחלנו לעשות נסיונות של תנועות ידיים אקספרסיביות בחלל, כאילו צולמו מתוך איזה מהלך כוריאוגרפי. פה נכנסה ההשראה של פוסטר אחד איקוני של המעצב השוייצרי ארמין הופמן לג׳יזל. הכלים הלכו והתנועה הדוממת נותרה. ההחלטה הזו שיחררה אותנו מאיזו אילוסטרטיביות ופתחה את העיצוב למעין ״התפרצות״ פוטוריסטית במרחב – עדיין כמו צלילים שבוקעים מנקודה מסויימת, אבל בלי ״להראות״ את הצלילים. 

המקום השני

מקומות שניים לא ממש מעניינים, מהר מאוד הם נשארים איזו חוויה פרטית של משהו שכמעט היה קיים לרגע, אבל לא זכה להבשיל. הוא היה צבעוני מאוד, שמח מאוד, כמעט תנועת ריקוד אגב צעידה ברחובות ניו אורלינס, בין אם בהלוויה או בפסטיבל המארדי גראס. ובאמת תמונה אחת כזו של מסע הלוויה היתה הטריגר לכל זה.

אבל מהר מאוד אנחנו שוכחים את מה שלא נבחר. אין טעם ואין זמן להתמקד בזה.

עיצוב טוב

עיצוב טוב, לתרבות, כמו גם לכל דבר אחר, בא לשרת קודם כל את המטרה שלשמה הוא נוצר. השירות של עיצוב (טוב וגם פחות טוב) מבקש למלא אחר שורה של פרמטרים, שאת כולם הגדיר המעצב הניו יורקי הוותיק מילטון גלייזר בצורה נפלאה בעזרת שתי מילים בלבד – ״ליידע ולהנעים״. כלומר – יש פה איזה סך של אינפורמציה שצריך לעבור, ויש דרך שבה העין והמוח של הצופה/לקוח/משתמש יחוו את התוכן האינפורמטיבי הזה. בתפריט של מסעדה לדוגמה, יש איזה סך של מידע על המנות, אופיין ומרכיביהן, ויש את האווירה שהוא אמור להשרות על האורחים, ואת ״הפיתוי״ להזמין. 

ככה זה גם באירועים תרבותיים: בסופו של דבר הם אמורים להתקבל במרחב, כלומר להיראות, להתחבב על המרחב – כלומר להיות מובנים ומעוררי עניין אצל קהלי היעד שלהם, ואחר כך גם לפתות את הקהל הזה. לשם כך צריכה להיות התאמה בין האוביקט שביקש מעטפת עיצובית/מיתוגית, לבין התוצאה העוטפת. במקרה של מוסדות תרבות זה כמובן עניין של עושר ויזואלי, רב־רובדיות, שמחת חיים ותחכום. יש כאן מרחב פעולה שבמקרים של עיצוב שילוט אזהרה או חיווי, או במקרים של עיצוב קופסה של גבינה, קיימים הרבה פחות, באופן טבעי. 

לשמחתי אנחנו עובדים עם עוד מוסדות תרבות בנוסף לפסטיבל הג׳אז. זה מאפשר לנו להתמודד עם אתגרים מורכבים (ולעיתים מתישים) – מרחב תרבותי־ויזואלי צעיר ומצומצם באמצעים, וסביבת מחייה ״קשה״ במובן של תכתיבים של המרחב, האמצעים וכו׳. זה דורש מאיתנו להתעסק ב״ריאל־פוליטיקס״ של עיצוב, בלזכור כל הזמן שזה מה שיש ולפעול בתוך זה, במקום לבכות על האפשרויות־לכאורה שיכולות היו להיות. להיות חלק – גם אם בורג קטן – מתנועה גורפת קדימה, למרחב מעודן יותר ואסתטי יותר ונעים יותר. במובן הזה פסטיבל הג׳אז הוא אחד הכיפים הגדולים שלנו בלוח השנה, הזמן הזה בסוף אוגוסט שמתחילים לעבוד על סיבוב חדש.

---

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן