כל מה שחשוב ויפה
הסיבילה ה־11, מראה הצבה. צילומים: תומר זמורה

מגלים אוצרות // אביטל נאור וכסלר

קורס על מיכלאנג׳לו הוביל את אביטל נאור וכסלר לחפש נביאות מודרניות בעולם האמנות; בתערוכה בגלריה ביתא בירושלים היא מציגה נשים שעומק המחשבה שלהן מתעלה על מגבלות הכאן והעכשיו

הפעם הראשונה

בשנת 2005 אצרתי תערוכת יחיד לאמנית צעירה שכיום כבר לא פעילה, במרתף בירא־רמא בנחלת שבעה בירושלים. ניגשתי לזה כמעט בלי להבין כלום ולמדתי מזה שקשר עם אמנים, בחירת עבודות, הצבה בחלל וכתיבת טקסט היא תהליך עמוק, יצירתי ורגיש שנע בין התמסרות להובלה, וגם הבנתי שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות אוצרת.

בשנת 2013, כשהילדים קצת גדלו ואחרי תואר בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית, שמעתי שנפתחת תכנית לתואר שני באוצרות בבצלאל ונרשמתי ללימודים. במקביל התחלתי לאצור תערוכות קבוצתיות בחללים שונים כאוצרת עצמאית, ובפברואר 2018 נכנסתי לתפקיד האוצרת והמנהלת האמנותית של גלריה ביתא בירושלים, תפקיד שאני ממלאת מאז תוך שילוב של פרויקטים אחרים מחוץ לגלריה. בביתא אני עומדת על טיב הקשר בין אמנות לעיר, ועל היכולת של חלל אמנות להזמין ולתקשר גם עם אוכלוסיות שפחות דוברות את שפת האמנות העכשווית.

התחנה האחרונה

התערוכה הקבוצתית הסיבילה ה־11, מוצגת בביתא עד ה־17.12. בתערוכה משתתפות האמניות יעל ברתנא, מיכל היימן, ורד נסים, שי זכאי, פאטמה אבו־רומי, אוריין גלסטר אורן ונעה ארד יאירי.

במהלך לימודי לתואר ראשון בתולדות האמנות למדתי קורס על מיכאלנג׳לו. אני לא זוכרת ממנו הרבה, אבל אני כן זוכרת את הגילוי המפעים של ציורי הסיבילות בקפלה הסיסטינית. לא בגלל הציורים היפים כמו בשל העובדה שהיו פעם סיבילות, נביאות; נשים שיש להן אינטואיציה, עומק, עצמה, קול, חכמה וראיה שמתעלות על מגבלות הזמן והמקום. כשחשבתי על התערוכה ״הסיבילה ה־11״ לפני כמה שנים, היו לי המון תכניות לארח בה נביאות עכשוויות מתחומי התרבות והחברה.

אביטל נאור וכסלר, צילום: תומר זמורה

הסיבילה ה־11, מראה הצבה. צילומים: תומר זמורה

בפורמט הנוכחי שלה בגלריה הצלחתי לממש רק חלק מהחלומות הגדולים, אבל היא תערוכה שאני מתרגשת ממנה במיוחד ושגם זכינו לארח בה, במסגרת תכנית ״מאסטר קלאס״, את אמנית הקול ויקטוריה חנה לכיתת אמן. בנוסף, קיימנו בתערוכה פאנל סיבילות מרתק בשיתוף העמותה לאמנות נשים ומגדר עם ד״ר טל דקל, ד״ר הדרה שפלן קצב, ד״ר קציעה עלון והאמניות ורד נסים ונעה ארד יאירי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הסיבילות היו נביאות פאגניות שפעלו בעולם העתיק וניבאו חזיונות שונים על העתיד ועל החברה. וארו, המלומד הרומי, מנה עשר סיבילות שהותירו אחריהן כתבים ומיתוסים שונים. מעט ידוע לנו על דמויותיהן של הסיבילות; שברי סיפורים שמהם עולה תמונה של נשים יוצאות דופן, חכמות וחזקות, בעלות ראיה צלולה ורחבה, מאריכות ימים. חלקן התבודדו באיזשהו ״טמנוס״(אזור קדוש בטבע, מעיין או חורשה מקודשת) ולרוב ניבאו חורבן ואסון.

המחסור בדמויות נשיות רוחניות משפיעות, והמחשבה על נבואה כמדיום, הביאו אותי לחפש סיבילות עכשוויות דווקא בשדה האמנות: נשים אמניות שיש להן עמדה ואמירה, מעין קול נבואי יחודי

קטעים קצרים מתוך המגילות שכתבו וסיפורים אודותיהן נמצאים בכתבים של אפלטון, אריסטופנס ואחרים, וכן בספר ״חזיונות הסיבילות״, שנכלל בספרים החיצוניים וככל הנראה נערך והושלם על ידי יהודי אלכסנדריה במאה השנייה לפני־הספירה. באמנות ימי הרנסנס זכו הסיבילות לתשומת לב מחודשת כשנעשה מקובל ליצור חיבורים בין המיתולוגיה של יוון ורומא לבין הנצרות. הדוגמה הבולטת והמוכרת היא ציורי הסיבילות של מיכאלאנ׳לו בקפלה הסיסטינית בוותיקן, שמשובצות בינות לנביאים העבריים; כל סיבילה מייצגת אזור גאוגרפי ותרבותי אחר וגם הן, כמו הנביאים, נתפסו כמבשרות את בואו של ישו.

המחסור בדמויות נשיות רוחניות משפיעות, והמחשבה על נבואה כמדיום שנעשה בו שימוש בולט בדימויים ציוריים, הביאו אותי לחפש סיבילות עכשוויות דווקא בשדה האמנות. נשים אמניות שיש להן עמדה ואמירה מסוימת בעיני הסביבה או בעיני עצמן, מעין קול נבואי יחודי. אמניות שמייצגות חלקים שונים שמרכיבים את החברה בישראל של 2019 בין אם הן בוחרות בכך ובין אם לאו. הבחירה בכל אחת מן היצירות המוצגות בתערוכה היא כמובן מכוונת, אך היא נתפסת גם כדימוי מייצג, חלון הצצה אל כלל העשייה הרחבה, האמנותית, החברתית או הציבורית של כל אחת מהאמניות המשתתפות. כל אחת מהן וכולן יחד מגלמות את הסיבילה ה־11.

נעה ארד יאירי, פרט, מתוך הסיבילה ה־11

מתוך הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית, 2017. צילום: שי הלוי

הצבה בתערוכה מתאר 2018. צילום: מקסים דינשטיין

מכל מלמדי השכלתי

אני אוהבת להתבונן וללמוד, כמעט בכל תערוכה שאני מבקרת בה בארץ או בעולם. בכל שיחה עם קולגה אני לומדת – לפעמים מה לא לעשות והרבה פעמים מה כן. אם אני צריכה לבחור דמות אחת אז אני מניחה שזה הרלד זימן; בתערוכות המכוננות שלו לא ביקרתי, אבל אחרי שלמדתי על העשייה והמחשבה החדשנית שלו אני שואלת את עצמי מדי פעם איך אני יכולה להיות אמיצה יותר ובאיזה אופן אני יכולה לחשוב גם על הצעד הבא, ולא רק על ההווה או העבר.

 תערוכת החלומות

יש רשימת חלומות, אבל אבחר אחת שדורשת מחקר מעמיק שאני מקווה ומתפללת שתגיע ההזדמנות שלה בקרוב. כשאדם וחוה גורשו מגן עדן, אחרי החטא הקדמון, כתוב: ״וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַחַיִּֽים:״ (בראשית פרק ג׳ פסוק כד׳). שמעתי פעם מהרב דוב זינגר פירוש יפה, לפיו להט החרב המתהפכת הוא סמל שמזכיר מחוג של שעון – כלומר מחשבה לפיה הזמן הוא מה שמפריד את האדם מגן העדן.

התחושה שהזמן הוא מעין סוהר שלנו מלווה אותי, והנושא של תפיסות זמן בכלל, מאד מעסיק אותי מבחינה פילוסופית, דתית, וגם מתוך הבנה שהאתגר הגדול של אוצרות ואמנות כיום הוא הנושא של הזמן והמשך, וכמובן גם בהיבט האישי כאם לחמישה שהתחילה את המסלול המקצועי מעט מאוחר ושמרגישה שלא תמיד יש לה מספיק זמן.

המציאות כיום מאד מהירה, אפילו תזזיתית; אנחנו מדפדפים בנייד ונותנים לדימויים חזותיים שבריר שניה לשכנע אותנו. חלק ממה שאני בוחנת בתערוכות שאני אוצרת זה איך להשאיר אנשים יותר זמן בחלל, איך אני מאפשרת להם להסכים לשמוט לרגע את ההספק והמירוץ ולהתמסר לחוויה שהאמנות יכולה ליצור בנפש ובדעת אם מפנים לה זמן והתכווננות. הייתי רוצה לאצור תערוכה מוזיאלית שתציג אמנות עכשווית העוסקת בתפיסות זמן שונות ותשמש בזמן ובדימויים של זמן כחומר גלם במגוון דרכים שכוללות גם מדיומים חדשים, כמו מציאות רבודה ודומיה.

בקרוב אצלך

אני עובדת בימים אלה כאוצרת ומנהלת אמנותית, יחד עם צוות נהדר, לקראת פרויקט חדש של אמנות במרחב הציבורי ברובע הנוצרי בירושלים. אני מרגישה שזו זכות גדולה וגם אתגר משמעותי להביא אמנות עכשווית איכותית אל הקהל הרחב כך שירים אליה את העיניים. זו תערוכה שעוסקת בצמיחה והתחדשות – היא תוצג כמעין גן אמנות אורבני ותופק בשיתוף עם האוכלוסיה הנוצרית והמוסלמית המקומית. ירושלים היא עיר רגישה והמטען התרבותי וההיסטורי של כל מי שחי בה מחייב עבודה מתוך הקשבה, כבוד ועדינות. אני מקווה שהפרויקט יתממש בטוב ושאעמוד במשימה בהצלחה.

במקביל אני מקדמת את תכנית התערוכות של ביתא. רון ברטוש יתארח אצלנו כאוצר התערוכה הבאה, ״שפת הבית״ שתפתח בסוף דצמבר. בינתיים אני עובדת על התערוכה הבאה שאני אוצרת, שתפתח בפברואר, ויציגו בה שתי אמניות מעניינות מאד שמגיעות מהעולם החרדי: יהודית ברמץ ואלינורה שוורץ.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

הצבה בתערוכה ריאה ירוקהץ צילום: מקסים דינשטיין

רן סלוין, מציאות רדומה. צילום: מקסים דינשטיין

מתוך טנדו, בית הנסן. צילום: סלאם קאסם

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden