כל מה שחשוב ויפה
בנו כלב בתערוכה במקום לאמנות. צילום: מ״ל

קווים לדמותה: בנו כלב מציג אביבה אורי

30 שנה חלפו, והאספן בנו כלב מנסה לשמר את רוחה החיה של הציירת אביבה אורי, ולהדגיש את השפעתה על שדה האמנות הישראלי, בתערוכה שאצר במקום לאמנות בקריית המלאכה

״את אביבה אורי אישית הכרתי היכרות שטחית מאוד. מכיוון שתהליך היצירה, ובמיוחד הכוח המניע אותו, הם שמעניינים אותי במיוחד, אני מנסה לבחון את הגבול הדק שבין הכוח היצירתי לבין אובססיביות לשמה״. כך מגדיר בנו כלב את הקשר האישי שלו עם אביבה אורי – מאמהות הציור הישראלי של שנות ה־60־70. ״בחלק מעבודותיה הקו הוא נקי, שוטף, ברור ונזירי, והיא שולטת בו שליטה מלאה, ובעבודות אחרות רואים בבירור שהקו הוא השולט בה״.

כלב, אספן מסור ומעמיק של אמנות ישראלית, אצר תערוכת זיכרון במלאת 30 שנה למותה של אורי, והעניק לה את הכותרת ״כרוניקה של גורל ידוע מראש״. התערוכה במקום לאמנות בקריית המלאכה מנסה להאיר עוד פעם אחת את עבודת המאסטרית של הרישום והקו המינימליסטי הישראלי; מי שהייתה מורתם הרוחנית של אמני שנות ה־60, ראשוני ״דור הביניים״ של האמנות הישראלית, שמאז הקימו דורות של תלמידים־אמנים.

אורי הלכה לעולמה ב־1989, ובעשור הראשון שלאחר מכן הוקדשו לה לא מעט תערוכות. אלה פחתו עם חלוף השנים, עד לשכחה־כמעט – וזהו הגורל הידוע מראש, טוען כלב – במקום שאין בו מוסדות רבים לשימור והצגה של אמנות, משמעותית עד כמה שתהיה.

״בעשור שחלף מאז מותו של רפי לביא ב־2007, הצגתי שתי תערוכות – שהיו חלק מטרילוגיה מתוכננת – חלק אחד הצגתי בגלריה גורדון, חלק שני בגלריה המדרשה, וחלק שלישי היה אמור להיות במקום לאמנות. ואז הגיע העשור השלישי למותה של אביבה, והחלטתי להחליף ביניהם״, הוא מספר, על התערוכה שהתבשלה בראשו כמעין צורך דחוף – לפני שיהיה מאוחר והיא תישכח לגמרי.

״בימינו כשהרייטינג שולט בכיפה, איזה סיכוי יש ליוצרת גדולה כמו אביבה – שהשפיעה כל כך על אמנים צעירים בתקופתה – שעקבו בדריכות אחר כל קו ושינוי בעבודתה. אבל איזה סיכוי יש לה להשפיע כיום?״

 

אביבה אורי, עבודות מאוסף בנו כלב. צילומים: אבי חי

״בימינו כשהרייטינג שולט בכיפה, איזה סיכוי יש ליוצרת גדולה כמו אביבה – שהשפיעה כל כך על אמנים צעירים בתקופתה – שעקבו בדריכות אחר כל קו ושינוי בעבודתה. אבל איזה סיכוי יש לה להשפיע כיום? לא רציתי שהווירטואוזיות הזו תישאר מורחקת מהקהל הרחב, או שתישאר לככב רק בפנתיאון״.

יש לנו פנתיאון?

״יש לנו, בוודאי, רק שעוד לא התפנינו להקים אותו, בשנה ה־70 ומשהו״, הוא מעיר באירוניה.

ממש ג׳סטה

כלב מעולם לא נהה אחר עבודות אקסטרווגנטיות: הוא מתעניין יותר בכתב היד האמנותי, האישי, של אמנים. ״הדיאלוג בינינו היה דיאלוג בין אספן ליצירות אמנות. הייתה זו אהבה ממבט ראשון, שהלכה והעמיקה עם כל עבודה חדשה שלה שראיתי. התערוכה מורכבת מעבודות שיש באוסף שלי בלבד – ללא השאלות ממוזיאונים ואוספים אחרים, חשובים – וגם מתוכן נאלצתי לבחור בקפידה, מחוסר מקום. זו לא תערוכה כרונולוגית, אלא ממש ג׳סטה – מיטב העבודות של אורי שישנן באוסף שלי״.

אתה רואה בזה ערך לימודי?

״בהחלט. ניסיתי לבחור: א. עבודות קאנוניות; ב. עבודות שאולי נראות שוליות, אבל חשובות מאוד להבנת ההתפתחות שלה; ג. עבודות שמעולם לא הוצגו. וזה בסך הכל חלק קטן ממה שיש לי באוסף. הייתי יכול כרגע לרדת מהסטודיו לגלריה במקום לאמנות ולהחליף את העבודות באחרות״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

שאלת האובססיה לעומת המינימליזם של הקו מעלה מתח ושאלות בהתבוננות בעבודותיה של אורי. בספרו על אמנות ישראלית ״סמוך ונראה״ (הוצאת תפן, 2008) כלב כתב עליה: ״ואני רואה אותך, אביבה, רכונה מעל גיליון נייר, מתבוננת, מתרכזת, אוחזת חזק בעיפרון שבידך ומתנפלת על הנייר. האנרגיה שנוצרת בנקודת המפגש, בין העיפרון לנייר, הופכת את הנקודה לקו, והקו מזניק את העיפרון שמפעיל את ידך, ואין עוד ראש, ויש רק רעמים וברקים המריצים אותך על פני הגיליון שהפך לתמונה, במין ריצת אמוק מטורפת ונעדרת כל שליטה, עד שאת גומרת ונופלת שדודה על הקרקע״.

אתה אומר שההיכרות האישית ביניכם הייתה שטחית, והנה אתה מתאר אותה כאילו צפית בה בעבודתה. איך זה קרה?

״לא יצרתי קשר רגשי עם האמנים, כי אין לזה סוף, אבל התאהבתי בעבודות שלה – ממש התאהבתי. התיאור שלי את אביבה הוא תיאור שנובע מעומק הקריאה שלי את העבודות. אני רואה שתי אביבות – האחת שקטה שקולה שעושה את העבודה לאט לאט, והשנייה – מתמסרת כל כולה לעבודה ונכנסת אליה, טורפת אותה, עד שהיא גומרת אותה.

״אבל זה לא שדיברתי איתה. אני לא אוהב לדבר על אמנות, אמנות צריכים להרגיש. אני חושב שדיבורים הם בעלמא, דיבורי סרק. בשלב הראשון שאני רואה את העבודה אני לא זקוק לתיווך המילולי, רק בשלב הבא אני מגיע לזה. עקבתי אחריה בצורה יסודית אבל לא רציתי להפוך לשרינק שלה, כשהייתה במצוקה. והיו לה לא מעט מצוקות״.

ובכל זאת, היכרתם?

״לקראת הסוף, כשהיא קיבלה את פרס ישראל, נסענו יחד – נתתי לה טרמפ מירושלים לתל אביב. כשהגענו לביתה היא ביקשה שאוריד אותה. היא לא הכניסה הביתה אנשים. רחל שפירא הקדישה את השיר פרח משוגע לג׳ניס ג׳ופלין, ואני ראיתי את אביבה אורי כדמות שנכתב עליה השיר.

״ראיתי אותה לראשונה בלילה חורפי בתל אביב והיא הייתה דרמטית ומרשימה. כתבתי גם על זה בספר: ׳שנות ה־60 ערב תל אביבי חורפי נדיר, גשם שוטף שפסק רק לפני רגע הותיר את חותמו על הרחוב… זה עתה סגרתי את סיור הגלריות שלי, רחוב גורדון מאחורי, אני בדרכי לביתי בחולון, הרעב מציק לי ומגלה שאין לי כסף אפילו לנסיעה… בבן יהודה פינת מאפו ראיתי אותה, צצה לפתע משום מקום, מין מדיאה כזו, שיצאה לשוטט ברחובות תל אביב… כל כולה לבושה שחורים ומאופרת בלבן, ומן שמץ של חיוך על פניה. ופניה צפונה, היא פונה לגורדון ובעלת גלריה מברכת אותה – שלום אביבה… ולו ידעת כמה הקלת עליי את ההליכה הארוכה בגשם עד חולון׳״.

לפי הכותרת שנתת – גורל ידוע מראש – התערוכה היא עוד עצירה קלה בדרך לשיכחה בלתי נמנעת?

״זהו זה, אין מוצא מזה. זה נכון לכל האמנים – גם אלה שבינתיים נראים לנו חסרי תחליף. יגיע גם זמנה ושעתה של המונה ליזה לרדת למרתפי המוזיאון – אולי זה ייקח עוד 200 שנה – אבל המרתפים של המוזיאונים מלאים בעבודות שהיה להן משך חיים של עשר או 100 או חמש שנים בלבד. זה נכון לא רק באמנות. בעבור הנכדות שלי בנות החמש אין הבדל בין בן גוריון לבר כוכבא. ולא רק הן – פרסום רשמי של משרד ממשלתי שם בטעות תמונה של אשכול במקום בן גוריון״.

לפני כמה שנים אמרת שהאוסף שלך צריך למצוא מקום. היית רוצה שמוזיאון יציע לרכוש אותו?

״האוסף כבר לא שלי. ב־2014 עיריית תל אביב החליטה שהסטודיו שלי הוא לא סטודיו אלא מקום עסק. הם לא הכירו בתיעוד ובכתיבה ובמחקר של אמנות באמצעות האוסף כעבודת אמן – ומכיוון שלא יכולתי לעמוד בתשלומי הארנונה שקפצו מ־600 שקל לחודשיים למעל ל־3,000 שקל – העברתי את האוסף עוד בחיי לבני ולמשפחתו – והם משלמים את האחזקה. כך הפסדתי אפילו את ההזדמנות להיות ׳אב השנה׳, במקום להעניק מתנה הטלתי עליהם עול״.

אבל הם רואים בכך נכס?

״כבר כשנכנסתי לזה ידעתי שהערך של העבודות שאני רוכש הוא ערך סנטימנטלי והחשיבות היא תיעודית. אני מרחם על בני וכלתי שמבינים את הערך הזה ואני מפיל עליהם את התיק. אם היום הייתי מתחיל לאסוף, הייתי יכול להגיע לאוסף גדול בגרושים – היום עבודות נייר של רפי לביא ב־160־170 דולר, כאשר הוא בשעתו לא מכר עבודה בפחות מ־1000 דולר, לא משנה כמה קטנה. גם זריצקי ושטרייכמן אפשר לקנות במחירים זעומים״.

כמה עבודות יש באוסף?

״לא ספרתי. היות ואני לא מתייחס אליהן כנכס אלא כערך מוסף – אם הערך יעלה ואם מישהו ירצה, אם אפשר יהיה למכור – אז אולי. אבל זה לא זה. הסיפוק שהסבו העבודות אינו מכומת בכסף.

״אני כבר בן 81. אני יודע שיש מי שישאל מה הזקן הזה עושה. אני לא מפרסם שאני נותן הרצאות בסטודיו, אבל זה עובר מפה לאוזן, אנשים באים ואני מספר להם את סיפור האוסף – כי מאחורי כל תמונה יש סיפור לא ידוע. לדוגמה, בתערוכה יש תמונה גדולה של X – מי שבאמת רוצה להתעמק יראה בפינה השמאלית למטה תאריך לא ברור. ומאחורי העבודה היא כתבה – בין שתי מלחמות – בין 67 ל־73, והיא מתארת את הרגשתה באופן הזה״.

כל סיפור מטעין את הציור בעוד רפרנס ובעוד רובדים של משמעות. אביבה אורי לא למדה במסגרות מסודרות אלא אצל ציירים אחרים, ובראשם דוד הנדלר, שהיה לבן זוגה. כלב מתאר את הקשר באומרו שהיא טענה שהנדלר השפיע עליה עמוקות, ואילו הוא, הנדלר, מיום שהכיר אותה – צייר רק אותה.

ואיך השפיעה היא באופן כל כך עמוק על אמנים אחרים?

״חופש הביטוי והדרור שנתנה לקו, מעמידים אותה בראש הפירמידה של הרשמים בארץ״, אומר כלב. ״בשביל גרשוני אביבה הייתה אלוהים. היה ביניהם קשר חזק במיוחד. יכולתי לשים שתי עבודות, של שניהם, שממש רואים את הדמיון ביניהם, אבל החלטתי להשאיר זאת כך״.

את הפרקטיקות שלה אפשר לזהות אצל רבים אחריה: ״לעתים נהגה לחלק את דפי העבודה לשניים: על החלק העליון עבדה ואילו את התחתון, השאירה ריק לחלוטין. לעתים, נהגה לרשום מלים או משפטים קצרים על גבי העבודה, פעם בכתב יד ברור ובוטח, שכלל לעתים גם מספרים – אולי כדי לתת למילה חיזוק נוסף, פונטי – ופעם בהיסוס ובצורה מסולסלת, שבקושי ניתן לזהות בה את הכתב. ולעתים היא ממלאה את כל הדף במלואו.

״אני מתחבר לשני סוגי הקווים הללו, שכן הם מהווים עבורי עדות ומקבילה לשני הקטבים ה׳כלואים׳ בי עצמי – הצד השכלתני והצד הרגשי, כאשר פעם זה גובר ופעם זה. אולם נדמה לי שהעדפתי נוטה תמיד לקו המתפרע״

״אני מתחבר לשני סוגי הקווים הללו, שכן הם מהווים בעבורי עדות ומקבילה לשני הקטבים ה׳כלואים׳ בי עצמי – הצד השכלתני והצד הרגשי, כאשר פעם זה גובר ופעם זה. אולם נדמה לי שהעדפתי נוטה תמיד לקו המתפרע, המבטא את היצירתיות והייצריות בהתגלמותן״, כותב כלב.

אביבה אורי עצמה תיארה את התהליך כך: ״אני שומעת את הקו כמין צליל אחיד – סמיך, נוקב, מורכב מרבעי טונים, מאלפי פרודות… צליל שמתקרב לאין־סוף ושולח קרניים לכל עבר. הקו זה אני… הקו הוא ׳טוב׳ רק כשהוא נושם, כיצור שזה עתה נולד, ויש בו מידיעת העבר ומזיכרונות העתיד, כל מה שקיים ועומד בעתידו של היקום ומחכה להתגלותו, לפתרון חידתו… והנייר – הנייר הוא העולם״.


אביבה אורי, ״כרוניקה של גורל ידוע מראש״, מקום לאמנות בקריית המלאכה, עד 4.1
בשבת 28.12, בשעה 11:00, יתקיים מפגש עם האוצר בנו כלב בתערוכה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. שמואל

    תערוכה מרגשת כולל מכתבו של הנדלר-אביבה את כול עולמי.גם עבודתו של גרשוני על אביבה והנדלר מיוחדת.התערוכה הקטנה יחסית, בנויה ברובה מעבודות נייר.הייתי שמח להשאיל עבודת קנבס קטנה ומיוחדת לתערוכה.ישר כוח למר בנו כלב על תערוכת זכרון מכמירת לב ומיוחדת.

  2. מאי

    נהנתי מהתערוכה לזכר אביבה אורי.מודה למר בנו כלב האוצר והמארגן.שמחתי להמליץ לידידי לגשת לתערוכה.

  3. אפרים בידרמן

    אביבה אורי ציירת חשובה באמנות הישראלית. הייתה חשובה בחייה וחשובה מאד במורשת שהשאירה.
    כל הכבוד לבנו כלב גם כאיש מקסים ובעל ידע עצום וגם על שהוא מעניק לנו מדי פעם הצצה לאמנות הישראלית לדורותיה.

  4. רונית פרצלן

    כשאני שומעת אביבה אורי אני רצה. היה מבול, האוצר דיבר ודיבר ואני אהבתי כל קו ברישומים והתרגשתי עמוקות. טוב שיש מי שמציג את אביבה אורי – פשוט ומרגש.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden