כל מה שחשוב ויפה
השמלה הגדולה, ערבות ים המלח. צילום: אדם יקותיאלי

מגלים אוצרות // עדי יקותיאלי

אליס בארץ הפלאות בגלריה על הצוק בנתניה, פורטרט של עיר ותושביה בתיאטרון דימונה: עדי יקותיאלי אוצר תערוכות כיוזמה חברתית, פוליטית וקהילתית שמאפשרת שונות ושיתוף

הפעם הראשונה

מאז ומתמיד עסקתי במקביל באמנות לצד יזמות חברתית־פוליטית־קהילתית בנושאים מגוונים. התערוכה הראשונה שאצרתי היתה בשנת 1986, בתום פרויקט ארוך שהובלתי בכלא של צ׳ינו בקליפורניה. בתערוכה הוצגו עבודות שנעשו על ידי האסירים, שרק בחלקם באו מתחומי אמנויות הציור, המוסיקה והכתיבה. התערוכה הציגה סדרת עבודות שנעשתה בשותפות ובתהליך של דיאלוג ויזואלי וקונספטואלי מרתק, שהוביל למשא־ומתן אמיתי לגבי מי ייצור ואיפה, ואלו דברים הם בוחרים לומר ולהביע, בין אם בנפרד ובין אם ביחד.

זו היתה תקופה שבה המושג אמן־אוצר עדיין לא נולד. מצאתי את עצמי נהנה לעסוק בחיבורים ובנקודות המפגש שבין אמנים מקצועיים לבין חובבנים, כמו גם בקורלציה שבין אמנות אישית המתבוננת על העולם לבין זו החברתית המבקשת לעורר מודעות: כזו שבהכרח תתעסק גם בתוכן ובמיקום התצוגות (חללי אמנות פורמליים לעומת אלו הנמצאים תחת ההגדרה הרחבה של שטח ציבורי).

ב־15 השנים האחרונות התחלתי להקדיש יותר זמן ועניין לתחום האוצרות, בעיקר מהזווית של יצירת מודלים חדשים והקמת גלריות באזורים שהאמנות לא הגיעה אליהם עד אז. בין הפרויקטים אצרתי את מיזם ״רוח ים״ שבמסגרתו נבנה כפר אמנים על חוף ריביירה בבת ים. מאות אמנים מהארץ ומחו״ל השתכנו בשמונה חללים שונים שהוקמו מחומרים ממוחזרים, ויצרו בשיתוף תושבי העיר עבודות, שהוצגו בגלריה ראשונה מסוגה שהוקמה על החוף. בעשור האחרון הקמתי בשיתוף ״העמותה לאמנות בקהילה״ את הגלריה לאמנות עכשווית הנמצאת בתיאטרון דימונה. בתור אוצר הגלריה חשוב לי לשתף את תושבי הקהילה המקומית הן כמציגים בה והן כקהל רב־גוני שמגיב באופן פעיל.

רוח ים, מושבת אמנים בבת ים. צילומים: שמואל בינשטוק

שברים שלמים, מוזיאון בית טרזין. צילומים: יאיר חובב

עדי יקתיאלי. צילום: ארז בקר

התחנה האחרונה

התערוכה ״מחפשים את אליס״, שמוצגת בגלריה על הצוק שבנתניה עד סוף חודש פברואר, עוסקת באמנות האיורים המלווים את הספר ״אליסה בארץ הפלאות״, שיצא לאור לפני כמעט 140 שנה ומאז אויר במאות גרסאות בכל העולם. בתערוכה שלושה חלקים; בראשון מוצגים עשרות דימויים מתוך אוסף הספרים של אילנה גילד והם ממוינים על־פי פילטרי תוכן שונים. עבור החלק השני הוזמנו 11 אמנים ישראלים ליצור עבודות המתכתבות עם פיסות טקסט מהספר, כדי לעורר מקום חדש בתהליך היצירה האישי והרלוונטי להם.

בחלק השלישי בתערוכה מוצגות עבודות של כ־150 תלמידים ממגמות האמנות בנתניה, שבחרו בפסקאות מספר והאירו אותן בגרסה מחודשת של הדור הצעיר. תערוכה זו אינה מכוונת להסכמה אחת, אלא מציגה את האפשרות לאפשרויות אינסופיות ומעודדת את קבלתן באופן שווה. בזמנים שלנו, שמאופיינים בפסילה ובהתרחקות, רציתי שהצופים יזכו בהזדמנות לחלוק דעות ורעיונות ממקום שיש בו הנאה צרופה מהשונות דווקא.

במקביל לזו, מוצגת תערוכה שאצרתי בגלריה לאמנות עכשווית בתיאטרון דימונה. בתערוכה ״דימונה – פורטרט של עיר״ מציגים אמנים תושבי העיר והיא עוסקת באנשים החיים בה. את אנשי העיר אנו זוכרים גם על פי הזיכרון האישי שלנו כבני אדם וגם באופן אחר, שנוצר על־ידי האמן המתבונן מהצד ובוחר את נושא עבודתו. בזכות הנושא המשותף נוצר דימוי מצטבר של עיר שהוא בין האישי לציבורי והוא זה שמייצג אותה מבלי לסכמה.

מחפשים את אליס, גלריה על הצוק. צילומים: רן אליהו

דימונה, פורטרט של עיר. צילום: ארז בקר

מכל מלמדי השכלתי

כשהייתי בן 24 הייתה לי הזכות להיות אסיסטנט לאוצר איזיקה גאון בתערוכה שאצר לאמנית הטקסטיל שילה היקס, ״צניחה חופשית״, באגף העיצוב שבמוזאון ישראל בשנת 1983. לאיזיקה גאון ז״ל, שהיה המורה הראשון שלי לאמנות עוד בהיותי ילד, היתה השפעה מכרעת עלי כאמן, כמורה וכמרצה בתחום תהליכי יצירה.

זו היתה תערוכה רחבת היקף שהיוותה אתגר עצום בביצועה, מכיוון שהוצגו בה עבודות שיוצרו במקומות שונים ולא מעט מהן היו כמיצבים תלויי מקום – מושג חדש ופורץ דרך בזמנו. היו עבודות שדרשו שיתוף של מאות מתנדבים ששמרו על דיוק, מעוף ועמידה בלו״ז צפוף ועמוס וכל זאת מבלי לוותר על הדיאלוג והשיח הרצויים עם האוצר־אמן. היכולת של איזיקה לשלב את כל האתגרים האלו היוותה עבורי מודל הן של חשיבה והן של ביצוע האתגרים האוצרותיים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

במידה רבה היתה זו אחת מהחוויות שהניעו והובילו אותי בהמשך החיים לפיתוח של פרויקטים רחבי ידיים, שבהם יצירת האמנות היתה יצירה קולקטיבית של מאות ולפעמים של אלפי אנשים. התהליכים שנעשו, נעשו במטרה להעלות למודעות נושאים חברתיים כמו נשים עגונות, שבהם נשים רבות יצרו עבודה מונומנטלית שהיתה מורכבת מהרבה יצירות אישיות. האתגר בתהליך המיון האוצרותי היה לשלב את השפע הזה ולהפוך אותו לעבודה אחת בעלת עוצמה ונוכחות, שמשלבת את כל יצירות הקהילה מבלי לוותר על תוצר אמנותי איכותי. העבודה הוצבה בערבות ים המלח במסגרת מסע השלום של תנועת נשים עושות שלום.

תערוכת החלומות

כמי שמתבונן בעולם בכלל, ובעולם האמנות בפרט, מזוויות בין־תחומיות הן של האמנויות השונות והן בהתייחסות האמנות לנושאים חברתיים, קהילתיים ופוליטיים, התפתח אצלי לפני כשנה רעיון לקיים תערוכת מחווה לחנוך לוין (לציון 20 שנה לפטירתו). בתערוכה אחבר בין הטקסטים שלו לבין עבודות מתוך אוסף מוזיאלי.

המפגש הזה, בין הטקסטים המשמעותיים של חנוך לוין לבין עבודות פלסטיות של אמנים מדיסציפלינות ותקופות שונות, ייצור חיבורים שיאפשרו הרהור וחשיבה על רלוונטיות של דימויים וטקסטים שנוצרו בתקופה מסוימת – בהקשרים חדשים של זמן, מציאות ומקום. לתערוכה כזו פוטנציאל להרחיב את קשת הצופים וליצור לרגע שיח ״בלתי אפשרי״ בין יוצרים מתקופות שונות. תפקיד האוצר כאן הוא כמובן לבחור ולמיין, אך במידה רבה הוא גם שותף מלא בתהליך היצירה עצמו, וזה מה שאני אוהב כל כך.

בקרוב אצלך

ביוני 2020 תוצג תערוכה של האמנית מאג׳דה חלבי מרעי, אמנית דרוזית ממג׳דל שאמס, בגלריה לאמנות באום־אל־פאחם. זו תערוכת יחיד רחבת היקף שבה מיצב שיתאר בדיעבד את הארוע המכונן של משפחתה ושל קהילת הדרוזים, בעקבות מלחמת ששת הימים והצבת הגבול עם סוריה, שפיצל לעד את הקהילות שמאותו רגע גרו משני צידי הגבול הישראלי־סורי. התערוכה תעסוק בסיפור המשפחתי של האמנית ועל ההשפעה של הדרמה הפוליטית על חייהם מאז, כשבתערוכה נוטלים חלק בתהליך היצירה חלק מאחיה ואחיותיה שגם הם אמנים.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מתוך התערוכה גם זה אפשרי, היכל שלמה. צילומים: יאיר חובב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden