כל מה שחשוב ויפה
טלי נבון בבית ביאליק. צילומים: נועם נבון

טלי נבון נוסעת בזמן דרך הארכיון

בתערוכה ״אנתולוגיה - עונג שבת״ טלי נבון יוצאת מארכיון בית ביאליק לגטו ורשה ובחזרה לזמננו, עם עבודה המיועדת לצופה יחיד, ודיאלוג מעבר לזמן עם ביאליק וחבריו

חגית:

הי טלי, מה שלומך?

טלי:

נהדר ואת?

חגית:

אצלי יופי 🙂 אני רוצה לדבר על תערוכת היחידה שאת מציגה בבית ביאליק. האוצרת סמדר שפי מזמינה בכל פעם אמנ.ית להתחבר למקום מזווית אישית כלשהי. מה משך אותך?

טלי:

יש לי ״עבר״ אמנותי של ״התחככות בארכיון״ בפרויקטים קודמים שעשיתי, וגם הפעם, כשהזמינו אותי סמדר שפי (אוצרת התערוכות בבית ביאליק) ואיילת ביתן שלונסקי (מנהלת ואוצרת מתחם ביאליק ובית העיר) שמחתי על האפשרות להיכנס לארכיון. בחרתי בנושא הכתיבה, זה בית שבו נכתבו דברים, היכולת לכתוב והעונג שמופק מהתהליך משך אותי. משם המשכתי למושג ״עונג שבת״ – זהו מנהג שמקורו בהלכה, אולם ביאליק חידש והכניס אותו לתרבות הישראלית.

סמדר שפי כתבה בטקסט התערוכה: ״עונג שבת היה יוזמה של חיים נחמן ביאליק ליציקת תכנים רוחניים בשבת החילונית, במענה לחיפוש אחר אופי מתאים פלורליסטי״

טלי נבון. צילום: אמיר מנחם

טלי נבון בבית ביאליק. צילומים: נעם נבון

חגית:

נכון. ביאליק מזוהה קודם כל עם הכתיבה. ואיך התחברת לזה – באופן מילולי או ויזואלי?

טלי:

קודם כל בהרגשה, בבית שורה סוג של קדושה. במפגשי עונג שבת של ביאליק השתתפו אנשי רוח, סופרים, היסטוריונים, פילוסופים – המשותף לכולם שהם אנשים שקודם כל כתבו. לכן קישרתי את נושא העונג באותם מפגשים לעונג שבהורשת התרבות, העונג שבלהיות, לספוג, להרגיש, להקשיב, לשמוע.

בתערוכה אני מציגה מיצב ציור ווידאו. את החלל בקומה השנייה הפכתי למעין חדר הסבה המיועד לצופה אחד, שיכול לשבת להתבונן בעבודת הווידאו ולעיין במחברת עבודות. עבודת הווידאו מציגה דימויים של חללי עבודה/חדרי כתיבה מצויירים, שבהם מושתלים קטעי וידאו מצולמים מתוך בית ביאליק. נוצר תמהיל ציור ווידאו של חללי כתיבה. במחברת מופיעות עבודות ציור שלי. המחברת מהווה בשבילי סוג של תהליך כתיבה דרך ציור

חגית:

נוצר ניגוד מעניין: ביאליק יצר מסגרת להתאספות, ואת מובילה את זה למקום של התייחדות. את חושבת שזה קשור לרוח הזמן? אולי שבענו מהניסיונות להיות קולקטיב? או שאולי זה יותר קשור לאישיות שלך, לחיפוש אחר השקט?

טלי:

שאלה חתרנית… לא חשבתי על זה כך, אבל מודה שיש במחשבה זאת מן החוכמה

חגית:

בעיניי עבודה שמיועדת לצופה יחיד היא חתרנית

טלי:

מסכימה איתך, וזה נכון. אני אוהבת את ההתייחדות, את הזמן למחשבה, לשקט, מאוד חשובה בעיניי ההסתכלות פנימה, ההתבוננות, הצפייה. יכול להיות שממש בתת מודע אני מובילה/מושכת את הצופה לתהליך שאני רוצה שיעבור. במידה וזה יקרה, ״השגתי את מטרתי״ בתערוכה.

במיוחד שבימים אלה צורת ההתקשרות בין אנשים היא מאד מוחצנת. פייסבוק ואינסטגרם ועוד, הכל חשוף, אין כלום מן הנסתר. אולי צריך להסתכל קצת פנימה, לבחון דברים, להאט

חגית:

ואיך הצופים מגיבים? ראית זוגות שמתלבטים אם להיכנס יחד?

טלי:

אני לא נמצאת בבית ביאליק כל הזמן בכדי לראות, אבל ממבקרים שהיו הבנתי שזה קורה. כן – אנשים נכנסים אחד אחד, אפילו שמעתי ש״עמדו בתור״ 🙂 רק להסביר: אמנם החדר קטן, אבל יש אפשרות לכמה אנשים לשהות במקום באותו זמן. אולם אז החוויה היא אחרת.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנוסף לחלל בקומה השנייה של בית ביאליק אני מציגה עוד חלק מהתערוכה ב״בית מניה״, שנמצא בחלקה האחורי של הגינה. גם זה חלל לא קונבנציונאלי להצגת תערוכות. מתקיימים במקום ארועי תרבות, הצגות, פעילויות של ילדים. וזה מה זה שמשך אותי בחלל הזה – אהבתי את הרעיון שהוא דינמי  ופעיל.

חגית:

את יכולה לספר קצת על התהליך שעשית?

טלי:

המחקר שלי אודות ״עונג שבת״ הוביל למקומות מפתיעים, בעזרתו של מנהל ארכיון בית ביאליק, שמואל אבנרי, שהנחה וכיוון אותי לחומרים. לדוגמה, מצאתי מידע על ארכיון שהוקם בגטו וורשה שנקרא ״עונג שבת״. הגעתי אליו בעקבות אחד המאמרים בארכיון בית ביאליק – מאמר שנקרא ״ביאליק בגטאות״ ובו מדובר על הנוכחות של כתביו של ביאליק בחיי היומיום בגטו.

בגטו ורשה היה ארכיון שנקרא ״עונג שבת״, בעקבות ביאליק. אנשי רוח, סופרים ועיתונאים היו מתכנסים במוצאי שבת וכותבים על המתרחש בגטו. הארכיון הוטמן בתיבות ברזל וכדי חלב ונמצא אחרי המלחמה 

את הארכיון בגטו הקים ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום. הוא היה מכנס אנשי תרבות ורוח, סופרים ועיתונאים במוצאי שבת, ואנשים אלה כתבו על המתרחש בגטו, כתבו על חיי היומיום. משהבינו שימיהם קצרים ויכול להיות שלא יישארו בחיים, החליטו להטמין את הארכיון, שישמש עדות למה שהתרחש באותם ימים. הארכיון הוטמן בעשר תיבות ברזל ובשני כדי חלב

חגית:

זה מדהים. איפה מצאת את זה?

טלי:

אחרי המלחמה נשארו בחיים שלושה מחברי ארגון עונג שבת, בעזרתם נמצא הארכיון מתחת להריסות הבית שבו התקיימו המפגשים. אני לא ״גיליתי״ אותו, כמובן, אני רק מספרת על קיומו לעוד אנשים. ב־2017 עלה לאקרנים הסרט ״מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו״, בבימוייה של רוברטה גרוסמן והוא מספר את סיפור הארכיון הזה. מצאתי עוד מידע בספרייה הלאומית. 

עבורי זה היה חלק מרגש מהעבודה, בדיוק כמו התהליך שרציתי שייקרה כשייכנס הצופה היחיד לתערוכה ויישב וייתבונן, רציתי גם שייחשפו חומרים שמצאתי בארכיונים

חגית:

מאז ומתמיד יש לך כמה ערוצים בעבודה: האחד, הציור, שהוא יותר כאן ועכשיו (אם כי גם נשען לעתים על טקסטים ואלבומים מהעבר) והווידאו, שמאז שהכרתי אותך את פונה מה הקשר שלך היה מחובר לארכיונים

טלי:

העיסוק בחומרי ארכיון מלווה אותי לכל אורך השנים של עשייתי האמנותית. עוד ב־2006 הצגתי עבודת וידאו בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שמבוססת על ארכיון אקסלרוד. בעבודה נוספת, ב־2010, השתמשתי בחומרים מארכיון שפילברג. יש ברשותי ״ארכיון אישי״ של סרטי 8 מ״מ שצילם אבי בשנות ה־70 המוקדמות – שנות ילדותי. אני משלבת בין חומרי ארכיון אישיים וציבוריים, כך שחומר ביוגרפי שלי מעורב באירועים וסיפורים שיותר מזוהים לקהל, והמבט הוא אישי, אינטימי. עבודות אלה הוצגו בין היתר במוזיאון ישראל, בתערוכה ״יומהולדת״; במוזיאון פתח תקווה הצגתי תערוכת יחיד שהתבססה על חומרי האוסף של המוזיאון

חגית:

מאין התשוקה ״לנבור״ ולחקור בארכיונים?

טלי:

אני חושבת שזה מגיע מהמקום של לקחת מן העבר, להניח כאן ועכשיו ולהתבונן מחדש. מעניין אותי להשוות, לראות את הדברים ממרחק של זמן ובקונטקסט עכשווי

חגית:

אפשר לומר שאת יוצרת־חוקרת, ובאמצעות החומרים שאת בוחרת, את מנהלת מעין דיאלוגים דמיוניים עם האנשים שמעברו השני של הזמן

טלי:

נכון. מתקיים דיאלוג. ציור שאני מציגה בבית ביאליק נקרא ״המפגש שלא צולם״: זאת עבודת שמן וגרפית מצויירת על נייר, שבה מתואר מפגש תרבות של אנשי רוח. האנשים לקוחים מזמנים שונים בהיסטוריה, וחלק גם מעכשיו. ציירתי אותו לאחר שנוכחתי שאין כל צילום מתועד בארכיון בית ביאליק מהמפגשים שהתקיימו. וזאת משום שהתקיימו בשבת, ולמרות שהיה מדובר במנהג חילוני, בשבת לא הותר לצלם. אני עושה ״השלמות״ באמצעות הדמיון לצורך הציור

חגית:

בעצם התערוכה היא מעין קפסולה של ״טלי נבון״ שמתחבאת בתוך הבית הרווי בביאליק. הרגשת שאת משוחחת איתו, עם אנשי הקבוצה של עונג שבת?

טלי:

אולי לא משוחחת, אבל בהחלט הייתי שמחה להיות נוכחת באחד מהמפגשים. מעניינים אותי מאד אנשים שכותבים. בשיח גלריה שיתקיים בתערוכה באפריל תשתתף הסופרת סמדר שטיינברג, שהיא גם ביבליותרפיסטית. ספרה ״שבע דרכים לאיבוד״ זכה בפרס ספיר, ספר נפלא

חגית:

מה הדבר הבא שעליו את עובדת?

טלי:

הדבר הבא הוא המשך. זאת תהיה עבודה שעוסקת בכאן ועכשיו, אבל שוב יהיה חיבור לנקודת זמן בעבר, וכנראה שתהיה חציית גבולות… כלומר התייחסות לחיים במקומות אחרים. העבודה תעסוק בלוקאלי והמרחבי ובקריאה מחדש של מערכות יחסים בחברה קולקטיבית


טלי נבון: אנתולוגיה – עונג שבת
אוצרת: סמדר שפי
בית ביאליק, רח׳ ביאלי7 27, תל אביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. דוד בר לב

    טלי יקרה
    אהבנו
    מימי ודוד

  2. עדית שגב

    הראיון מרתק, מסקרן לצפות בתערוכה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden