כל מה שחשוב ויפה
שדה התעופה נתב״ג. צילומים: גליה גור זאב

גליה גור זאב // טרמינל ז׳ה טם איי לאב יו 

גליה גור זאב צילמה את שדה התעופה בן גוריון בזמן הסגר: ״הכניסה לאולם מקבלי הפנים מכה הלם. שממה. דלפקי המכירות עטופי בדים שחורים שמכסים את מושאי התשוקות״

15.3.2020. סגר.

אני מתחילה לבחון את ההתנהלות שלי נוכח גזירות המגיפה. 

תשוקה גדולה מתעוררת לראות את מופע העיר. הרחובות, הבניינים, הכיכרות. לוקחת מצלמה, יוצאת ביום הראשון ולא מצליחה לעצור. העוצר מחדד באחת את המראות והקולות שנבלעים תמיד בהמולת השגרה. העיר חשופה, ללא הסחות מוטוריות ואנושיות, המובנות בה ומהוות חלק בלתי נפרד מהווייתה. העיר אינה נראית נטושה אלא יותר במצב של השהייה.

העוצר מתארך. אני משוטטת בעיר יום אחר יום, מתרגשת מהמראות. מצלמת. נהנית. סקרנית אילו מהצילומים ישארו רלוונטיים ויצלחו את מבחן הזמן.

מצלמת ספונטנית, ללא מחוייבות לנושא המצולם. בדיעבד מרגישה איך נושאים שמעסיקים אותי שנים פולשים מעצמם לפריימים העכשווים.

במהלך שנות עבודתי אני מצלמת בני משפחה וחברים קרובים בצילומים מבויימים המדגמנים ארועים משפחתיים. לתערוכות בנושא המשפחה אני בוחרת לצלם שוב דיוקנאות: של בני משפחה, השכנים, שותפים ל״מחאת הרחוב עד 100 מטר״ (כהגדרות שהזמן גרמן). מוצאת רמזים למצב החדש בנוכחותם של אלה בצילום, במבט אל מול העדשה.

אחד מיעדי המסע היומי שחזר על עצמו, היה בריכת גורדון; בריכה שאני שוחה בה שנים. השחיה היומיומית הביאה אותי לעסוק ב״בריכות שחייה״ כנושא צילום. המפגש עם בריכת גורדון, הריקה ממים, היבשה, חבלי סימון המסלולים המוטלים על הקרקעית, כתמי הבוץ, עדות לתחזוקה שתש כוחה שהרפתה מאחיזתה. עצוב.

באחד הבקרים רעש מטוס כבד פילח את השקט. צילמתי אותו במסלולו עד שנבלע מאחורי אחד המגדלים. המשכתי ״לצוד״ ולצלם מטוסים חולפים. מראה הציפור הגדולה הציף בליל של תחושות, מאוויים וזיכרונות. חוסר האפשרות להפליג למחוזות רחוקים מעלה את התסכול, את חוסר האונים. מקום המפלט נחסם. 

מצאתי את עצמי מחפשת דרכים שיאפשרו להגיע לשדה התעופה. לתוכו. לצלם למרות ההגבלות והאיסורים. הדרך היתה ריקה כמצופה, כך גם השדה עצמו. מזג האוויר החורפי ושעת הבוקר המוקדמת יצרו את האור האולטימטיבי.

במהלך היום צילמתי את מסלולי ההמראות והנחיתות. מאוחר יותר, לאחר שבחנתי את התוצרים, הבנתי שהם לא מצליחים להמחיש במובהק את היעדר תנועת המטוסים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

שבתי וחזרתי לצלם בטרמינל 3. הכניסה לאולם ״מקבלי הפנים״ מכה הלם. שממה. הבלונים שהפכו חלק בלתי נפרד מדקורציית התקרה אינם עוד. לוח הנחיתות כבוי, שחור. אולם ההמראות, מסלולי ההמתנה בדרך לדלפקים ריקים. חנויות הדיוטי מוגפות. דלפקי המכירות עטופי בדים שחורים שמכסים את מושאי התשוקות. רמקולי הכריזה כבויים.

שקט. קתדרלת המסעות ריקה. 

שם הפרויקט לקוחמתוך השיר טרמינל לומינלט של מאיר אריאל.
תודה לעופר לפלר דובר, רשות שדה התעופה.


*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden