כל מה שחשוב ויפה

אני לא ה***י שלכם: להביט אחורה ולא רק בזעם

סרטו של ראול פק, אני לא הכושי שלכם, עוסק בהיסטוריית הגזענות נגד שחורים בארצות הברית מבעד לעיניו הביקורתיות של הסופר ג׳יימס בולדווין, שאומר ״אני יכול לראות אתכם, אבל אתם מעולם לא נדרשתם לראות אותי״

זו לא משימה מאתגרת במיוחד לזהות את הרלוונטיות בסרטו התיעודי של ראול פק, שמשודר כחלק מפסטיבל דוקוסטרים (עד 31.7). הסרט עוקב אחר מאבקה של הקהילה השחורה בארצות הברית, והדי ההפגנות שניצתו לאחר הריגתו של ג׳ורג׳ פלויד אופפות את הצפייה בו בעת הזו. אך האקטואליות של היצירה החשובה הזו, שהיתה אף מועמדת לאוסקר, היא רק סיבה אחת לצפות בו.

הסרט מאפשר להתוודע לג׳יימס בולדווין, סופר ופעיל זכויות אדם; הוא מבוסס על כתב ידו, שאותו לא הצליח לסיים לפני מותו בשנת 1987. ״אני לא הכושי שלכם״ מספק עדות היסטורית ונקודת מבט מורכבת, ומעלה שאלות על הקשר שבין סוגים שונים של קיפוח ועל התפקיד שהמדיה הוויזואלית שירתה – ומשרתת גם היום – ביצירת הקיפוח הזה ובהנצחתו.

היצירה משולה לצומת מלא מחלפים, שעליו מצטלבים וממנו מתפצלים נתיבים של זיכרונות, עדויות, אירועים ודמויות ביוגרפיות, של תמונות ושל מילים. מרטין לותר קינג, מלקולם אקס ומדגר אוורס הם חלק מהדמויות שעליהן בולדווין סיפר בפרויקט הלא גמור שלו; על ההיכרות האישית שלו איתם ועל החשיבות האדירה שלהם למאבק של הקהילה השחורה בארצות הברית.

ג׳יימס בולדווין. צילום: Bob Adelman, Magnolia Pictures

ראול פק. צילום: Lydie Sipa

הסיפור לא פוסח על הרגעים המצמררים והכואבים ביותר, על דוגמאות מזעזעות של סבל ואפליה ועל מותם של רבים שנרצחו בגלל צבע עורם. אולם הדמות המעניינת בסרט היא של בולדווין עצמו, על תפיסת עולמו ונקודת מבטו על מה שהתרחש סביבו. האופן האישי והמדויק, כמעט כירורגי שמתאר דרכו בולדווין את המאבק והגזענות בארצות הברית, הוא לא פחות ממרתק.

על רקע תמונות נעות ותמונות קפואות, סמואל ל׳ ג׳קסון מקריין את הניסוחים החותכים של בולדווין, שמתארים את המצע האידיאולוגי שממנו צומחת גזענות ושנאת האחר; גם את האתגרים שעמדו בפני המאבק האזרחי של הקהילה השחורה. התמונות הללו דומות מאוד לאלו שאנו רואים היום, שמתארות את המתרחש בהפגנות, במהומות ובאלימות שננקטת נגד אזרחים שחורים. 

התמונות הללו דומות מאוד לאלו שאנו רואים היום, שמתארות את המתרחש בהפגנות, במהומות ובאלימות שננקטת נגד אזרחים שחורים. את התמונות אולי אפשר להחליף, אבל את המילים – לא; וזה מרכיב מהותי מהלהט של בולדווין ושל היצירה של פק

את התמונות אולי אפשר להחליף, אבל את המילים – לא; וזה מרכיב מהותי מהלהט של בולדווין ושל היצירה של פק. ״אני לא הכושי שלכם״ מעדיף את ההקשבה על ההסתכלות. הוא מכופף את ההיררכיה של המדיום החזותי ומציב במרכזו את פס הקול – המוסיקה, הצלילים, ובעיקר המילים.

הסיבה לכך היא שהמבט עצמו הוא חלק מהבעיה: הוא מרכיב מהותי בתמונה של הגזענות. ״אני יכול לראות אתכם, אבל אתם לעולם לא נדרשתם לראות אותי״, מכריז בולדווין על רקע תמונה שמציגה אדם שחור תלוי וסביבו כנופיה לבנה שאחראית להירצחו.

המשפט הזה נטוע בביקורת שלו כלפי המדיום החזותי עצמו, הקולנוע, ששימש כמראה כוזבת שדרכה למד בילדותו להזדהות עם המבנה החברתי שדיכא אותו ואת האנשים שנראים כמותו. פק מציב את המילים ואת ההאזנה למילים כצו אמנותי ופוליטי, שכן בולדווין האמין ביכולתן של מילים לחולל שינוי, לשמר על תקווה לקיום אחר.

קהל מתאסף למרגלות אנדרטת הזיכרון ללינקולן, מתוך הסרט

הפגנה כנגד אינטגרציה, מתוך הסרט

מעניין לא פחות הוא האופן שבו ההיסטוריה השחורה ארוגה בזוויות מבט אחרות, הכרוכות בהיסטוריה גזענית אחרת, לדוגמה זו שהופנתה כלפי הילידים האמריקאים או היהודים בגרמניה הנאצית. מצד אחד מתקיימת תחרות על הזיכרון ועל הזכות להתנגד למבנים ההגמוניים הדכאניים והגזעניים: ״אם היינו אירים, אם היינו יהודים, אם היינו פולנים, אז הגיבורים שלנו היו גם הגיבורים שלכם״.

מצד שני, אל הזיכרון של המאבק השחור משולבים סוגים נוספים של גזענות ושנאה – אתנית, מגדרית או דתית – בתיווך רטורי שמייצר אנלוגיה בין קהילות מקופחות, מדוכאות ונרדפות. דוגמה לכך תהיה השאלה של מושגים מצמררים כמו ״הפתרון הסופי״, שמופנה כלפי הקהילה השחורה בארצות הברית מנקודת מבטו של האדם הלבן.

לצורה זו של עדות קרא החוקר מייקל רוטברג ״זיכרון רב כיווני״: בתוך זיכרון אחד מהדהדים זיכרונות אחרים, שיכולים להתחרות זה עם זה אך גם לדבר זה עם זה ולהעיד זה לטובת זה. צורה כזו של זיכרון חומקת מרדוקציה פשטנית של עוולות מסוימות לטובת אחרות. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

בדומה לשאר האופנים שבהם מתווך פק את היצירה הלא גמורה של בולדווין, גם רובד מובלע זה הולם את הפילוסופיה שלו. בולדווין היה מודע למלכודת של האחרות, המשותפת לכל מי שמצא עצמו על הצד הלא נכון של פוליטיקת הזהויות.

התלכדות של קבוצה אחת סביב עקרון משותף, גם אם לשם התנגדות מוצדקת, עלולה לכונן אחר חדש, מקופח לא פחות. מודעות זו ניכרת באופן שבו בולדווין מעיד על כך שלא רצה להשתתף בארגון או בקבוצה אידיאולוגית מוגדרת, מכיוון שבתוך קבוצה כזו תמיד מצוי דגם פנימי של קיפוח אחרים. 

״אף אדם לא נולד גזען״, משמיע ג׳קסון את הגיגיו של בולדווין. הוא מבקש לסלוח, ולא לראות בגזען מפלצת מולדת. עם זאת, הוא מפציר בצופה/שומע שלא להתעלם מההיסטוריה, מכיוון ש״לשכוח את ההיסטוריה יהפוך את כולנו לפושעים״

הסרט עשוי בתחכום צורני ומבוסס על עבודה דוקומנטרית מורכבת. הוא מותח קוים בין הקיים לחסר, בין ההיסטוריה לאקטואליה, בין משמעותה של התמונה למשמוע של הקול, ובין כעס וטינה לסליחה ולחמלה. ״אף אדם לא נולד גזען״, משמיע ג׳קסון את הגיגיו של בולדווין. הוא מבקש לסלוח, ולא לראות בגזען מפלצת מולדת.

עם זאת, הוא מפציר בצופה/שומע שלא להתעלם מההיסטוריה, מכיוון ש״לשכוח את ההיסטוריה יהפוך את כולנו לפושעים״. לצד בולדווין, גם לבמאי ראול פק מקום בהיסטוריה של המאבק לשוויון. סרטו הוא יצירה דוקומנטרית נוקבת ומרתקת, ובו בזמן יצירת אמנות מן המעלה הראשונה, אחת הטובות שאוזניי שמעו ועיניי ראו בשנים האחרונות.


אני לא הכושי שלכם
ארצות הברית, צרפת, בלגיה, שוויץ, 2016; 95 דקות
בימוי: ראול פק; קריינות: סמואל ל׳ ג׳קסון
דוקוסטרים, 18.6-31.7.2020

ג׳יימס בולדווין, אני לא הכושי שלכם. צילום: Dan Budnik

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden