כל מה שחשוב ויפה
ניל וקרין רומנו ב״קוראת לאלה״. צילום: ביאנה ויתקין

אישה בונה, אישה הורסת: תערוכה כל־נשית בבית העיר מנסה לברוא אלות

ב״קוראת לאלה״, האוצרות קורל דביר ומיכל סבר ליקטו מגוון עבודות שניסו לנסח תשובה לשאלה מהי אלה. רובן מעלות את הרעיון כי דמות האלה היא רק מיתוס שמאחוריו מסתתרות נשים כואבות, חזקות ומשחקות

מבקרים במוזיאון בית העיר בתל אביב צפויים לפגוש במוסד הוותיק חגיגה אמנותית פמיניסטית ומפתיעה. מרבית חללי התצוגה בחדריו המאווררים והלבנים של המוזיאון מלאים בימים אלה בתצלומים ורישומים של יוצרות בתחילת דרכן, לצד עבודות פרי המכחול והמצלמה של אמניות ששמן הולך לפניהן. 

הסיבה לחגיגה היא התערוכה ״קוראת לאלה״, שנפתחה בחודש מרץ, ננעלה לאחר זמן קצר בעקבות הקורונה ונפתחה בחודש שעבר מחדש. התערוכה, שמלווה את השקתו של כתב עת בשם ״קמה״, היא יוזמה שמאחוריה עומדות שתי יוצרות צעירות בראשית שנות ה־20 לחייהן, קורל דביר ומיכל סבר. השתיים, שזו התערוכה הראשונה שהן אוצרות, פנו אל משוררות, אקדמאיות, סופרות ואמניות מתחום המחול, הציור והצילום וביקשו מהן לדון בשאלה המונומנטלית: מהי ומיהי אלה? 

את ההגיגים, המחשבות והיצירות השונות שיצרו המשתתפות בתגובה לקושייה הערטילאית הזו הן איגדו לכדי עלון קטן ועמוס בכל טוב. עטיפתו הוורדרדה של כתב העת, שמזכירה את הגוון שבו מתהדרות חפיסות גלולות למניעת היריון, היא מטעה. הטקסטים ועבודות האמנות שמתחבאים בין הדפים אמנם לא אחידים ברמתם, אך ביניהם זורחות פנינים אמיתיות של מקוריות מחשבתית וכישרון.

רונית פורת, ללא כותרת

בולטת במיוחד פואמה של המשוררת מאיה ויינברג, שעוד תחזור להופעת אורח בין קירות המוזיאון. יצירה יפה אחרת מופיעה בסוף העלון: חיבור קצר ומעורר מחשבה שכתבה הרקדנית והכוריאוגרפית לילך פנינה לבנה, המבקשת מהקוראות להצטרף אל פרויקט יצירתי שהיא מובילה בשם Young Girls Want to Dance Their Spirit.

באמצעות מספר הוראות פעולה פשוטות, פנינה לבנה מזמינה נשים להשיל מעליהן את התפיסות המוקדמות שיש להן לגבי ריקוד עכשווי ובאשר לאופן שבו עליהן להניע את גופן. זו עבודה מפתיעה שמעוררת את כל החושים (וידוי: חוויתי אותה על בשרי כשהשתתפתי בתור קהל באחד המופעים בשנה שעברה). פנינה לבנה הציגה אותה במספר מקומות, בהם מוזיאון יפו שהוסב בשנה שעברה לחלל האמנות הניסיוני ״אתר״. 

התכנים המוצעים לקריאה בגיליון הראשון של ״קמה״ הם רמזים מטרימים למה שהמבקרים בתערוכה צפויים לגלות: אוסף אקלקטי של יצירות אמנות שמככבות בהן נשים, ושנוצרו אך ורק על ידי נשים. חלק מהעבודות מפעימות באיכותן, אחרות מחווירות בהשוואה. דבר אחד בטוח – לעיתים נדירות מזדמן לראות בישראל כזה מפגן ראווה של אמנות נשית.

התכנים בגיליון הראשון של ״קמה״ הם רמזים מטרימים למה שהמבקרים בתערוכה צפויים לגלות: אוסף אקלקטי של יצירות אמנות שמככבות בהן נשים, ושנוצרו אך ורק על ידי נשים. לעיתים נדירות מזדמן לראות בישראל כזה מפגן ראווה של אמנות נשית

האם רוב העבודות מספקות מענה לשאלת־העל שהציבו דביר וסבר? התשובה המיידית והפשוטה היא ״לא״. חלק ניכר מהעבודות כלל לא מתעסקות, או שנוגעות רק באופן עקיף, במיתולוגיה ובמשמעויות ההיסטוריות, האמנותית והפסיכולוגיות הכרוכות במושג האלה.

נדמה שהתמה המקשרת העוברת בין העבודות כחוט השני היא שאלה הרבה יותר בסיסית, כזו שמעניין יהיה לראות כיצד יטפלו בה צמד האוצרות־עורכות באחד מהגיליונות הבאים של כתב העת שלהן: מהי ומיהי האישה המודרנית? 

על קופות, זאבות ומה שביניהן 

בקומת הכניסה של בית העיר מברכים את הצופים מספר צילומים גדולי מימדים ומיצב של מיה אגם. Lucy/AL288-1 הוא פרויקט שאגם בראה בהשראת דמותה של לוסי, השלד הנשי המאובן שהפלאו־אנתרופולוג דונלד ג׳והנסון גילה באתיופיה במהלך מחקר שקיים במדינה האפריקאית ב־1974.

השלד המפורסם, שזוהה כנשי בשל מבנה האגן שלו, קוטלג על ידי ג׳והנסון כ־AL288-1. הוא כינה אותו לוסי, על שם השיר Lucy in the Sky with Diamonds של להקת הביטלס, שלו האזינו החוקרים במהלך השהות שלהם באתר החפירות. 

אגם כותבת שביקשה ״לחזור על עקבותיה של לוסי הקדמונית, וליצור בהשראתה את אלת העתיד״. כמו כן, היא מציינת שהפרויקט שלה ״מוקדש לאישה הקדומה שבתוכנו״. כיצד אגם עשתה זאת? היא צילמה מודלית גבוהה, רזה, בלונדינית ולבנת עור, הלבישה אותה במלבושים מפתים אך גם הלחימה לה טפרים במקום ציפורניים.

תוספות שיער פרוותיות, גולשות וארוכות משתרעות על פני גופה של הדוגמנית הצנומה בעלת החזות המערבית הטיפוסית. שיער הגוף הנשי הבלתי מרוסן – זה שרוב הנשים המודרניות נלחמות כדי להסתיר, לקצוץ ולהסיר באמצעים שונים ומכאיבים – משתלשל בעבודתה של אגם מגרם מדרגות ומקיף את המסגרת של אחת מהתמונות.

הכוונה האסתטית והרעיון שמאחורי הפרויקט הם מקוריים ומשמחים. אך אם אגם ביקשה להבליט את מאבקן של הנשים השואפות שלא להתכופף תחת דימוי הנשיות החלקלקה, תמוהה ההחלטה שלה שלא לחשוף במלואה את הנשיות האחרת, השעירה, זו שלא נענית לציפיות הממשטרות של החברה העכשווית. השלב הבא המתבקש ביצירתה של אגם הוא לא להלביש אישה בתחפושת, אלא למקד את מבטה באישה פרועה באמת. 

מיה אגם, לוסי. צילום: ביאנה ויתקין

מורן קליגר. צילום: מ״ל

קמה, הגליון הראשון. עורכות: מיכל סבר וקורל דביר

במרחק כמה פסיעות מעבודותיה של אגם ניצב ציור של מורן קליגר, הידועה ביצירותיה רוויות הפרטים שהיא יוצרת ברישומים מדוקדקים בעט פיילוט על נייר. ב־2018 הציגה קליגר בגלריה בסיס לאמנות ציורים ענקיים של אנשים־קופים בעלי הבעות פנים אנושיות להפליא, שקשה היה להתיק את המבט מעיניהן העצובות.

לתערוכה הנוכחית קליגר תרמה את היצירה Gray Wolf, רישום פשוט ומטריד בשחור על גבי לבן של אישה־זאבה היברידית. יצור הכלאיים של קליגר כורעת על ארבע ופוערת את לועה כדי לשחרר יללה שאפשר כמעט לשמוע תוך עמידה מול העבודה. מתוך בטנה של הזאבה של קליגר מידלדלים עטינים רכים וזנבה מונח בין ישבניה. זהו דימוי של אישה קדומה, כזו שמרשה לעצמה להפוך לחיה שמקימה קול זעקה וכמיהה. 

על קיר אחר באותו החדר מתנוססים כמה רישומים קטנים, אינטימיים ומקסימים באותה מידה שבה הם פרוורטיים. המדונות הצבעוניות של מיה פרי הן חשופות חזה ומשפילות מבט. במהלך מתוחכם, פרי מנכסת את הדימוי האיקוני של המדונה והילד שהופיע אינספור פעמים ביצירות מונומנטליות לאורך כל תולדות האמנות, ומתרגמת אותו לרגעים כמעט עלובים בבנאליות שלהם. המדונות של פרי הן אמהות מיניקות וילדות מפוחדות בה בעת. בעיניהן נגלמים רגשות האימה, השעמום והתסכול הפראי שיכולים לעורר תינוקות באמהותיהן. 

לא רחוק מעבודותיה של פרי, בחלל נפרד, מוצגים ציוריהן של האמניות התאומות ניל וקארין רומנו. השתיים, תאומות זהות שמציירות ביחד, העמידו גוף עבודות רווי צבע שהטכניקה שבה נוצרו כמעט מעפילה על העניין שמעוררות היצירות עצמן. המפלצות הדו־ראשיות, הספק אפוקליפטיות של התאומות רומנו, מוסיפות לתערוכה ניחוח מיסטי של מאגיה אפלה.

כשהתבוננתי בהן והרהרתי על אופי היצירה השיתופי של שתי האחיות, נזכרתי במונח ששייך לעולם הפסיכולוגיה: folie à deux. המשמעות המילולית של ההגדרה, שמקורה בצרפתית, הוא ״שיגעון בשניים״. משמעותה הקלינית היא שמדובר בהפרעה שחולקים שני אנשים. אצל התאומות רומנו, ההפרעה בשניים היא מוקד הכוח של היצירה וגם סוד קסמה.

מוחבאת בפינה צדדית ומודפסת על גבי הקיר היא אותה פואמה מדוברת של ויינברג. ״אני לילית מצויה ואין לי דבר להפסיד הערב כשאני רעבה… הקריאות חדות, ברורות וקורעות. איני מרחמת ואין לי צורך״, היא כמו חורטת בסכין משוננת מניפסט של נשיות שמסתגרת בתוך עצמה, שמבקשת להיבדל ממשחקי המשיכה וההתרבות שמוכתבים על ידי כללים קבועים מראש. ״ולא אתן שום דבר בתמורה״. 

אמהות, בתולות ואלות 

מאפיין נוסף המשותף למרבית העבודות המוצגות ב״קוראת לאלה״, הוא טווח הגילאים הדי מצומצם של הנשים המונצחות בצילומים ובציורים המתנוססים על קירות המוזיאון. נדמה כי על פי הפרשנות הוויזואלית של היוצרות המשתתפות, אלה היא רק אישה יפהפייה בת עשרה או אישה בוגרת מטופלת בילדים, כלומר אלה שכוחה האלילי הוא פריון. אי אפשר שלא להרהר אם מדובר בתוצאה של הקו המנחה שהתוו האוצרות, או שאלו הדימויים שאמנים ואמניות נוטים לייצר מתוך התנייה חברתית בת מאות שנים שהכתיבה לכולנו אידיאל מצומצם ונוקשה של יופי ונשיות. 

אם בנעורים עסקינן, קשה להתעלם משני התצלומים החושניים שמציגה תמר קרוון בתערוכה, השייכים לסדרה ״חדר משלי״. שמה של הסדרה מתייחס אל ספרה המכונן של וירג׳יניה וולף ״חדר משלך״ מ־1929, שבו טענה שאישה זקוקה לחדר משלה ולכסף אם היא רוצה לכתוב ספרים.

הנשים הצעירות בחדרים שיוצרת קרוון לא נראות בהכרח כמו יוצרות אוטונומיות, אלא כביטוי חזותי לרעיון ההשראה. נדמה כי דמויותיהן מייצגות את הרגע המהורהר שבו היוצרת מתכנסת בתוך עולמה הפנימי על מנת לברוא עולם חודש. בתצלום ״קיאן״ נראית אישה צעירה בעלת שיער אדמוני עוטה שמלה אדומה וקוראת בעיון מתוך מחברת או ספר. מעליה, מסוככת בתנועת ידיים מגוננת, ניצבת בת דמותה המוכפלת שקרוון צילמה פעם נוספת וחיברה לכדי דימוי שמעלה את האפשרות כי גם היוצרת וגם היצירה הן רבות פנים. המוזה לא נמצאת בחוץ ואמורה להתדפק על הדלת, האישה האדומה והנגטיב שלה כמו מציעות מעצם נוכחותן; המוזה נובעת מבפנים.

הדימוי שיצרה קרוון מעלה את האפשרות כי גם היוצרת וגם היצירה הן רבות פנים. המוזה לא נמצאת בחוץ ואמורה להתדפק על הדלת, האישה האדומה והנגטיב שלה כמו מציעות מעצם נוכחותן; המוזה נובעת מבפנים

בתמונה ״תום״ מאותה הסדרה, בת דמותה היפהפייה של המודלית תום נשר מופיעה לא פעמיים כי אם שלוש. בהעמדה האלגנטית קרוון קורצת לדימוי איקוני אחר שמקורו במיתולוגיה היוונית – החאריטות, או בכינויין העממי יותר, שלוש הגרציות. אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות הונצחו באינספור דימויים בהיסטוריה של האמנות, החל מפרימוורה הנודע של בוטיצ׳לי מהמאה ה־15 וכלה בשלוש הרקדניות שצייר פיקאסו ב־1925.

הגרציות של קרוון נראות כבתולות לבושות שמלה אדומה ושפתיהן משוחות בשפתון אדום. הן הדים נאים זו של זו, אבל משהו ברקע השחור ובפניה החתומות של נשר מציע שהאידיאל האלילי הוא נפיץ ושמתחת לעושר האדמדם מסתתרת נימה עמוקה של צער. 

תמר קרוון, קיאן (מתוך ״חדר משלי״)

חנאן אבו חוסיין. צילום: ביאנה ויתקין

התערוכה כוללת גם ייצוגים פחות אסתטיים של נשיות, כאלו שמטילים זרקור על הכאב שטמון בהוויה הנשית. ביניהן בולטות במיוחד שתי עבודות וידאו: האחת של שגית זלוף נמיר והשנייה של חנאן אבו־חוסיין. ביצירה בת שלוש וחצי דקות, ״אישה יושבת״, זלוף נמיר מתייצבת מול המצלמה כשבזרועותיה בתה הפעוטה. בתחילת היצירה זלוף נמיר מקיימת קשר עין ומגע אוהד עם התינוקת.

בהמשך היא מניחה אותה על הרצפה ונשארת ישובה על כיסא, תוך שהיא מתבוננת באופן רציף היישר אל תוך המצלמה. פניה מרצינות, והיא מקפידה שלא לתת להבעתה הקשוחה להיסדק גם כשבתה מטפסת עליה ומנסה ללטף את פניה או לדחוף אצבעות אל תוך עיניה, ולבסוף פורצת בבכי. מבטה של זלוף נמיר הוא תובעני ומלא תוכחה. נדמה שהיא מכריזה ללא קול: האמהות נראית גם כך לפעמים – לא רק מלאת נתינה ואושר אלא גם אירוע טראומטי, מלחמת התשה פרטית שאין לה התחלה או סוף. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״שפיכת שמן״ של אבו־חוסיין היא יצירה קצרה וכמעט מרתיעה שמושכת את הצופה עמוק אל תוך הפריים. בעבודה נראית אישה ישובה בחלל שמזכיר חדר שירותים, תוך שהיא רוחצת את עצמה בשמן. השמן ניגר על שערותיה, פניה וגופה. הוא חודר לעיניה, מטפטף בין בהונותיה, מכסה את זרועותיה החשופות. האישה בעבודה לא מנסה לחמוק מהשמן אלא נותנת לו לשטוף אותה באקט שנראה כמו הניגוד המוחלט לטקס ההכתרה המלכותי של משיחה בשמן. זו אולי היצירה היחידה בתערוכה כולה שבה הגוף הנשי מוצג מקרוב כשהוא מתעוות, סובל ונטול מגננות. 

בקומה התחתונה של בית העיר נחות בקופסאות זכוכית מספר עבודות של רוני לנדה. בהשוואה ליצירות אחרות בתערוכה שתובעות את תשומת ליבם של הצופים, כמו מיצב הווידאו המהפנט והזהוב ״צמרמורת״ של מרים כבסה, העבודות של לנדה נראות כמעט אזוטריות ויותר קשות לפיצוח. עם זאת, יש בהן קסם לא מבוטל שנובע מכך שהן חושפות ממד של פיזיות ותחושת גועל שיש לה מקום מרכזי בהוויה הנשית.

ב״טבע דומם מאוד״, לנדה יצרה בחימר פולימרי שושנים בשרניות בחום־אדמדם ולבן שמונחות על גבי צלחות חרסינה עדינות. הפרחים של לנדה נדמים מפתים ואכילים, אך כשממשיכים להתבונן בהם עולות אסוציאציות אחרות: הם נראים כמו שליות שזה עתה נמשו מתוך הרחם, וצבעם האדום מזכיר דם שנקרש והתייבש. זו התזכורת הבודדה ב״קוראת לאלה״ לכך שמעגל החיים הנשי הוא כזה שקשור הדוקות לתנועה מחזורית, לגוף שמתמלא ומתרוקן, שתנודתו היא לא רק חיצונית אלא גם פנימית. 

רוני לנדה, טבע דומם מאוד

נעמה רוט. צילום: ביאנה ויתקין

צילום: ביאנה ויתקין

בצאתי מבית העיר אני חולפת בזריזות שוב בין כל העבודות. עיני משתהה ונעצרת מול דימוי של נעמה רוט, ״אתנה״. בעבודה זו רוט מציגה תצלום של ראש מפוסל של אתנה, אלת החוכמה והמלחמה. התצלום ניצב מתחת לנייר שקוף שאינו מוצמד אליו, כך שכאשר המתבונן מניע את ראשו נראה כי אתנה מתקרבת או מתרחקת ממנו.

מעבר להתחכמות מעוררת החיוך שעולה מהאשליה האופטית שיצרה רוט, ניכרת התייחסות ברורה לשאלת הגג שממסגרת את כלל העבודות. נראה כי התשובה הבוטה שרוט מציעה היא שאין כזה דבר אלה. המונח אף הוא אשליה, אותה היא מנפצת בחן.

אם כן, מה יש? נשים בשר דם, כאלו שעומדות מאחורי המצלמה או מול הקנבס ומתעדות את החיים דרך נקודת מבטן. רובן ככולן החליטו בתערוכה זו להתעלם מסוגיות כמו המבט הגברי או הזדקנות הגוף הנשי, אך אפשר לקוות ש״קוראת לאלה״ תעודד יוצרות ואוצרות אחרות לשקול את הנושאים הטעונים הללו ולהציע פרשנות משלהן לגביהם בתערוכות אחרות. 


קוראת לאלה
אוצרות: קורל דביר, מיכל סבר
בית העיר, רח׳ ביאליק 27, תל אביב
נעילה: 15.11
משתתפות: חנאן אבו־חוסיין, מיה אגם, מיכל בראור, דניאל ברקת, מיכל גרינפלד, מאי ג׳רפי, כרמי דרור, שגית זלוף־נמיר, מרים כבסה, רותם לבל, רוני לנדה, מירה מיילור, בתיה מלכא, רונית פורת, מיה פרי, מורן קליגר, ליאורה קפלן, תמר קרוון, ליטל רובינשטיין, נעמה רוט, ניל וקארין רומנו, ישראלה שאער־מעודד, רני ששון, Anna Lann x PentHouss

מרים כבסה. צילום: ביאנה ויתקין

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    כאב נשי האשה נהפכת לאשה זאבה כדי להתרבות
    האשה חציה אשה אדם וחציה השני -חייה
    כך במציאות האשה כאדם ותפקידים שהיא ממלאה שמים אותה במצבי כאב הקרבה
    ולכן היא מייללת.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden