מחווה לכדור הארץ: הגרסה הישראלית בבית האמנים

כיסא נוח שעשוי מגזירי גיליונות ישנים של מגזין לאישה; מושבים שהריפודים שלהם הם פנימיות של צמיגים משומשים; כפכפים שעיצובם נרקם מפריטי לבוש ישנים שיצאו מכלל שימוש; קערות שייצורן מבוסס על מחזור בדי ג׳ינס שספוגים בצבע אינדיגו הנחשב מזהם: אוביקטים אלה הם רק מדגם קטנטן מתוך התערוכה ״מחווה לכדור הארץ: הגרסה הישראלית״ שנפתחה בשבוע שעבר בבית האמנים בתל אביב. 

שבעת חללי התצוגה שבמקום מכנסים במסגרתה 65 מעצבים ומעצבות פעילים ובתי ספר לעיצוב (שנקר, בצלאל, מכון טכנולוגי חולון) שמציגים.ות עבודות שהחומרים שמהם הן עשויות, דרכי ייצורן, או המטרה שנועדו לשרת, מגלמים תפיסה ירוקה – הכרה שאמירות כמו מחזור ושמירה על כדור הארץ אינם בבחינת רעיונות פואטיים או טרנדים חולפים, אלא הכרח וצו שעה. 

התערוכה נולדה כשילוב זרועות פורה בין שרי פארן, אוצרת ובעלת גלריה פריסקופ, ואילנה כרמלי לנר, מעצבת, אוצרת ומפיקת תערוכות עיצוב חברתיות. ״מדי תקופה מתקיימת בבית האמנים תערוכת עיצוב, ופנו אלינו״, אומרת כרמלי לנר. ״הנושא נבחר על ידינו מתוך חובה מוסרית לעסוק בקיימות ובאיכות הסביבה שבה אנו חיים. זהו האני מאמין של שתינו ואותו התערוכה חותרת להציג, להציף ולהטמיע״. 

מיני ביאנלה

תהליך האוצרות החל לפני שלוש שנים, אך בחסדיה המפוקפקים של מגיפת הקורונה היא נדחתה. בדיעבד, כך נראה, ושלא כמו במקרים אחרים, עובדה זו דווקא היטיבה עם התערוכה; מספר המציגים בה גדל, במקום להציגה בגלריה אחת – כפי שתוכנן במקור – היא מתפרשת בכל חללי בית האמנים, והמגיפה רק חידדה והעצימה את הרלוונטיות של הנושא ואת הצורך להיות מחושבים ומתחשבים. 

מעבר לחשיבות הרבה של העיסוק בנושא מקיים, ערכה המשמח של התערוכה הוא בתמונת המצב של זירת העיצוב המקומית שהיא פורשת. פארן: ״לא בכדי בשם שנבחר בעבורה מצוין כי זו הגרסה הישראלית למחווה לכדור הארץ. התערוכה מוכיחה שאכפתיות, אחריות לאיכות הסביבה ומחויבות אליה ואל עתידו של כדור הארץ, הם ערכים שמנחים היום מעצבים בארץ; בין אם בבחירה לבסס את עיצוב האוביקטים על חומרים ידידותיים לסביבה ו/או ממוחזרים, ובין אם בחתירה לפתח חומרים ופתרונות ברי קיימא״. 

דורון גזית. צילום: דניאל קנטור

ביאנקה ספריינס. צילום: סיגל קולטון

עם ותק וניסיון בתחום העיצוב, פארן וכרמלי לנר ידעו היטב מה הן מחפשות. ללא תמורה וללא סיוע מגופים רלוונטיים, הן עקבו אחר עשייה של יוצרים פעילים ואחר תערוכות בוגרים, וכיתתו רגליים, כדבריהן, כדי לגרום לתערוכה לקרום עור וגידים. ״פנינו למעצבים.ות מכל תחומי העיצוב, ובכלל זה לכאלה שעשייתם נעה על קו התפר בין עיצוב ואמנות״, אומרת כרמלי לנר. ״בסופו של יום הגענו ל־65 מציגים לצד תצוגות של אקדמיות לעיצוב, וזה נחשב להקף גדול מאד. היו אפילו מי שהגדירו את התערוכה כמיני ביאנלה״.

המציגים, מהם ותיקים ומוכרים, מהם צעירים יותר, ומהם סטודנטים העושים את דרכם לעולם העיצוב, חושפים יריעת עשייה רחבה המגלמת חשיבה מחודשת על חומרים ועל דרכי ניצולם. בין המוצגים נכללים אוביקטים קיימים שנוצרו במסגרת עבודתם השוטפת של המעצבים, אך מרביתם עוצבו ייעודית לתערוכה ״בזמן שעבר בין המועד המקורי שבו היא נועדה להתקיים יש מעצבים שאף שינו את העבודות ופיתחו אותן״, מציינת פארן. ״לא הגדרנו קטגוריות, אך במרחב היצירה שמעניקה הווייתו של תחום העיצוב, הן נוצרות באופן טבעי״. 

בתוך כך, בחללי התצוגה שעוצבו על ידי האדריכל אודי קרמסקי, שלדברי האוצרות נרתם למשימה מתוך רצון טוב ואמונה בה, המנעד היצירתי שמוצג בהם עשיר ומגוון ביותר. בין העבודות יש שנושקות לקראפט מסורתי, נשענות על עבודת יד ומוכיחות וירטואוזיות טכנית; אחרות עושות שימושים מפתיעים ומרגשים ברדי־מייד; ויש שמסתייעות בטכנולוגיות מתקדמות כדי להפנות אצבע לבעיות קיומיות של איכות סביבה ולמצוא להן פתרונות מושכלים. 

הפניית אצבע לנושא, שלא לומר התרעה נוקבת וזעקה חריפה, נחשפת כבר על גגו של מבנה בית האמנים ומעטפתו החיצונית. המעצב־אמן והאקטיביסט הסביבתי דורון גזית – מאמין אדוק בכוחם של עיצוב ואמנות לעורר מודעות, לחולל שינויים חברתיים, פוליטיים וסביבתיים ולקדם פעילות להצלת כדור הארץ – יצר מיצב המשלב קו/״צינור״ אדום הזורם בינות לעצים שרופים. הקו האדום הוא מטאפורה לעורק הדם של אימא אדמה הזועקת לעזרה, והעצים השרופים מייצגים את ההרס הצפוי לכדור הארץ ללא לקיחת אחריות על הסביבה ונקיטת צעדים למניעתו. 

שרי פארן. צילום: איה וינד

אילנה כרמלי לנר. צילום: רן יחזקאל

אייל פומרנץ. צילום: מ״ל

יובל עציוני. צילום: רן ארדה

תמר ניקס. צילום: טל ניסים

האוביקט ״הוותיק״ ביותר בתערוכה, שהוא לדברי פארן ״איקון לכל דבר ועניין שהוצג במהלך השנים ברחבי העולם״, הוא כיסאות הפחים שעוצבו לפני שני עשורים על ידי עמי דרך ז״ל ודב גנשרוא, לרגל אירוע שהתקיים לכבוד תערוכה שעסקה בהפיכת אתר ההטמנה חירייה לפארק והתקיימה במוזיאון תל אביב. דרך וגנשרוא, שעיצבו את התפאורה לאירוע והזמינו לצורך זה מהעירייה פחים ירוקים פגומים, זיהו את הפוטנציאל החומרי שלהם לעיצוב רהיטים, והצבע הצהוב שנבחר עבורם נועד לבדל אותם מהירוק המזוהה עם הפחים העירוניים. 

מושבים מפתיעים אחרים, שמקפלים בתוכם מסר היוצא חוצץ נגד תרבות הצריכה משולחת הרסן שמונעת מחסך רגשי, מציג גם המעצב ניר אוחיון; שילוב של חתיכות עץ ישנות בקונסטרוקציות פיסוליות ופנימיות צמיגים ישנים המשמשות כריפודים. אף המעצבת אורנה מינץ מביעה באמצעות עיצוביה – ספסלים מבוססי צינורות PVC ממוחזרים – מחאה המכוונת נגד תהליכי ייצור מזהמים וכמויות פסולת שפוגעות באדמה ובים וגורמות לאסונות אקולוגיים. 

מינץ בוחרת לעשות שימוש בשאריות מהתעשייה, כשהחומר המצוי מכתיב לה את הנרטיב ומאתגר אותה ליצירת עיצוב אלטרנטיבי, שובר מוסכמות ושזור בהומור. צינורות PVC שנותרו כפסולת של תעשייה, משמשים גם את המעצב אייל פומרנץ, שמציג ואזות, ספסל וטוטם שעיצובם מבוסס עליהם. באמצעות מניפולציה שהוא מבצע בצינורות – חימום וניפוח לתבנית – הוא מפקיע אותם מהקשרם הראשוני והופך את החומר שנותר מאחור כאשפה לחומר גלם חדש הפותח אפשרויות יצירה חדשות.

חתירה לעתיד בריא, נקי והוליסטי

נפח משמעותי בתערוכה שמור לאוביקטים מבוססי טקסטיל ונייר, מהם שמאופיינים בשימוש חוזר. כאלה הם לדוגמה פריטי הלבוש של מעצב אופנת הגברים מאוריציו, שמבסס את עיצוביו על חומרים וטקסטילים ממוחזרים, ומעניק למה שתויג כזבל מיושן ערך חדש וייחודי כפריטי One-offs; כפכפים שעיצב צמד המעצבים שלי ואילון סתת קומבור כתוצר של הפיכת פסולת טקסטיל למוצרים חדשים; כיסא הנוח של כרמל אילן שנרקם מגזירי גיליונות מגזינים ישנים; או עבודת הנייר של ביאנקה ספירס. 

ספירס, המקווה לגרום לאנשים לפעול למען הגנת הסביבה שבה אנו חיים, עושה זאת באמצעות שילוב טכניקת אמנות הנייר הייחודית שלה – קריעת הנייר לפיסות וצביעתם – עם אבני חול שבורות. האבנים נאספו מהצוקים בחוף פולג לאחר סערה הרסנית שפקדה את המקום, ולדבריה הן מייצגות באופן מופשט פיסות אדמה אבודות שצפות בים מדמם. 

בצלאל, מכון טכנולוגי חולון ושנקר. צילומי הצבה: רן ארדה

גיא מגידס

אביבית סגל

מאוריציו

אין ספק שעין של מעצב היא עין של מעצב בזיהוי חומרים ואפשרויות, וכשזו מצטלבת עם אכפתיות וחשיבה סביבתית התוצאות מרגשות. כך, המעצבת יובל עציוני אוספת חומרים שעברו גלגולי שימוש שונים, ובטכניקות טקסטיל מסורתיות כתפירה, רקמה וסריגה מחברת אותם תוך יצירת מכלים/ כלי קיבול; והענן האמורפי שיצרה מעצבת הטקסטיל תמר ניקס בהשראת מקורות אורגניים עשוי מחתיכות רבות של אריזות מזון שנגזרו ונתפרו לגוף שלם.

שימוש חומרי מפתיע מציגים גופי תאורה המשלבים רגלי ברזל ואהילים עשויים מבצק. מבחינתה של אביבית סגל, החתומה על עיצובם, הבצק הוא מקור מזון בסיסי, מוכר ובראשיתי, שאותו היא חוקרת בעשייתה; מותחת ובודקת את גבולותיו תוך יצירת מרחב חדש. עיצוב האוביקטים המבוסס על הבצק ועל מרכיביו – קמח, מים ואש תנור – מייצגים בעבורה את מעגל החיים וההזנה, ויחסי גומלין בין הקיום ליקום. 

שלוש מחיצות, שאחת מהן ״פוגשת״ את המבקרים כבר בחצר בית האמנים, נולדו לאחר שאנשי סטודיו מג׳נטה – רונן בבלי, כפיר שבת וניר טובול – עשו ״בדק בית״ בחללי הסטודיו ומפעל הייצור וגילו את הפחת שהצטבר בהם. על מדפים ובתוך ארגזים נשכחים נמצאו סקיצות, חלקים שנותרו מאחור, ושאריות של חומרים ותהליכים שלא הגיעו לקו הגמר של מימוש כאוביקטים, אך בתערוכה זוכים לצדק פואטי; המחיצות עוצבו על טהרת השימוש בהם, ובכלל זה משלבות מחברי צנרת חצויים מפלדת אל חלד, לוחות ומוטות פלדה, חלודה ומוטות פלדה עגולים, שאריות מנופחות מפלדה אל חלד, פרחי זכוכית ועוד.  

 ב־180 מעלות מהמניפולציות על הרדי־מייד, ומהשימושים בחומרים ידידותיים או ממוחזרים, ניצבות עבודות הרותמות טכנולוגיות מתקדמות לטובת פתרונות ברי קיימא, דוגמת זו של המעצב פרופסור עזרי טרזי ודוקטור עופר ברמן ממעבדת Design-Tech בטכניון – שילוב של כלים אקולוגיים ועיצוב תעשייתי. מדובר במתקן המיועד למחקר חלוצי של הדפסה תלת־ממדית בקרמיקה, במטרה לגרום להתהוות של שוניות אלמוגים חדשות באזורים חדשים. תכליתו של המתקן המונח בקרקעית הים היא לגייס דגי שונית בצורה אופטימאלית ולקלוט את הפלנולות (עוברי אלמוגים) כדי לאפשר יצירת גרעין התהוות של אלמוגים ובעלי חיים בשונית. 

חתירה לעתיד בריא, נקי והוליסטי עומדת גם בבסיס עשייתה המחקרית של המעצבת רננה קרבס, העוסקת באצות ואופנה ובוחנת את מערכת היחסים שבין טבע, עיצוב והנדסה. קרבס מציגה את האופן שבו החברה שהקימה לצורך זה, Algaeing, מייצרת מציאות חדשה באמצעות טכנולוגיה מבוססת אצות, שתכליתה לפתח פתרונות חדשניים וברי קיימא בעבור תעשיות שונות ותעשיית הטקסטיל בפרט; פתרונות להדפסה, צביעה, וייצור סיבים במעגל סגור, המיטיבים עם הסביבה הפיזית והאנושית.

כך, בין גיוס טכנולוגיות לטובת עתיד הסביבה הכדור לבין עבודת יד עמלנית המשכילה להכיר בערכם של חומרים ירוקים, התערוכה המקיפה מגלמת את השם שניתן לה וחוגגת, תרתי משמע – גם בנראות המרשימה – מחווה של כבוד ראוי לכדור הארץ; מצביעה על כך שעתידו טמון בידנו ופעילות מתחשבת שעושה למענו היא הדרך לוודא שהוא יתקיים ובטוב.

מחווה לכדור הארץ/הגרסה הישראלית
אוצרות: שרי פארן ואילנה כרמלי לנר
בית האמנים תל אביב
נעילה: 6.8