הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
מסמך ללא שם: ארי טפרברג מאתגר את פורמט הגוגלדוק
יובל: הי ארי, מה שלומך? ומה שלום אמסטרדם בימים אלו?
ארי: שלומי טוב! השמש מתרגלת אלינו, מעזה להישאר בחוץ יותר ויותר…!
יובל: יפה. אתה כבר שם מה, חצי שנה? לתואר שני (שעוד נחזור אליו בהמשך), נכון?
ארי: כבר שבעה, כמעט שמונה חודשים. אכן, תואר שני במוסד שנקרא Sandberg Instituut. כן, בוא נחזור לזה, קשה במשפט קצר 🙂
יובל: בהחלט. בוא נתחיל עם ״מסמך ללא שם״, העבודה שיצרת בשנה שעברה לפסטיבל ישראל, שהייתה לי הזכות לראות אותה לפני שלושה חודשים בתיאטרון הבית, ושתעלה שוב ממש בשבוע הבא בתיאטרון החנות. אתה מרשה לי רגע קצת להביך אותך?
בקטע טוב, כן?
ארי: אתה מקבל רשות. אני אעצום עיניים 🙂
יובל: אז ככה: יצאתי נפעם. התרגשתי ובכיתי בסוף מהתרגשות. אני מפציר בכל מי שקורא.ת עכשיו את הצ׳אט שלנו לעצור רגע, ללחוץ על הלינק ולהזמין כרטיסים. זו עבודה חכמה ורגישה שאני חושב עליה עד היום. יש לי עוד הרבה סופרלטיבים אבל אני חושב שהכיוון ברור. זהו. אתה יכול לפתוח עיניים ואז גם אשאל אותך שאלות
צילומים: אפרת מזור
ארי: וואו. תודה רבה, זה ממש מרגש לקרוא
יובל: הכי מגיע לך. ובוא נתחיל מהתחלה, למרות שמי יודע איפה מתחילים דברים: מאיפה הגיע הרעיון ליצור עבודה שאתה לא מוציא בה מילה אחת, יושב מאחורי שולחן ומקליד את כל מה שיש לך להגיד במחשב נייד על גוגלדוק שמוקרן על המסך מאחוריך?
ארי: היטבת לתאר!
זה התחיל, כמו הרבה דברים טובים, לגמרי במקרה. השתתפתי כתלמיד בקורס שהובילו הילה כהן־שניידרמן ומירב קמל הנפלאות, כחלק מתכנית ״אולימפוס״ בבית ליבלינג. זה היה בלב תקופת הסגרים, והייתי מרוקן לחלוטין מהשראה, יוזמה או כל קצה חוט יצירתי. רציתי לצאת, לפגוש אנשים במסגרת מעוררת מחשבה ולהיטען בהשראה מבחוץ.
הן נתנו לנו תרגיל להוביל מפגש עם הקבוצה שבו אנחנו חולקים את הד.נ.א. היצירתי שלנו, או מפת הכוכבים שמרכיבה את מה שמעניין אותנו כאמניות. רציתי לעשות את זה באופן קצת יותר פרפורמטיבי או מפעיל מרק הרצאה שבה אני מראה דברים ומדבר.
הרבה פעמים אני מתחיל סדנאות שלי במין סשן הקשבה מודרכת שאני מוביל. זה יכול לקחת גם שעה ולהוביל לכל מיני מקומות. רציתי להתחיל בכמה דקות של כוונון הקשב הקבוצתי עם זה, אבל פתאום נורא הפריע לי ששומעים את הקול שלי בתרגיל הקשבה. זה הרגיש לי שאני מאוד מפריע למה שאני מבקש. ואז חשבתי שהפורמט ההרצאתי יכול לעזור לי – אני אפתח מסמך ואכתוב הנחיות להקשבה, וככה אני איעלם ואתן למשתתפים יותר מרחב להקשיב.
וכמה דקות אחר כך חשבתי – מה אם כל ההרצאה, בת השעה, תיעשה בצורה הזאת?
יובל: וואלה. ואז מה? המשכת ככה כל השעה?
ארי: כן. בסוף זה אפילו היה בזום, כי המפגש נדחה ונדחה בגלל הסגרים, וחשבתי שזה יכול להיות מעניין גם ככה.
פשוט חלקנו כולנו איזה שקט מבחירה, שאף אחד לא הכריז עליו. אני גזרתי על עצמי שתיקה, אז גם הם השתעשעו איתה. כולנו עם מיקרופונים פתוחים, בשקט, כשהמון תוכן ורגש חולפים בינינו דרך המילים שכתבתי ומה שבחרתי להראות, וכמובן ההבעות והתגובות שלהן, אבל זה בלתי־נראה. רק אנחנו חולקים את זה.
כולנו הרגשנו קצת מסטולים אחרי זה
יובל: ואיך מזה נהייתה עבודה בפסטיבל ישראל?
ארי: זה היה תהליך ארוך שהתחיל בתחושה שזה לא חומר לעבודה, אלא איזו שיטה חדשה שמצאתי שמרגשת ומעיפה אותי, אבל היא קשורה יותר להרצאות או למפגשי אמן. התחלתי פשוט לנסות את זה על אנשים – בכל הזדמנות כזאת ביקשתי להתחיל ככה (עם מסך ובלי קול) ובחצי השני של המפגש לשמוע מה זה עורר ואיך זה הדהד את העבודות שלי שהראתי או מה שאמרתי על תהליכי היצירה שלי.
בקיצור – אחרי די הרבה זמן של התנסויות ובעיקר לשמוע הרבה תגובות ותחושות שזה עורר באנשים ששיתפו אחר כך, פתאום מפגש אחד הרגיש שונה. הרגיש שיש פה יצירה, והיא אפילו כמעט מוכנה.
פתאום נורא הפריע לי ששומעים את הקול שלי בתרגיל הקשבה, אז פתאום חשבתי שהפורמט ההרצאתי יכול לעזור לי – אני אפתח מסמך ואכתוב הנחיות להקשבה, וככה אני איעלם ואתן למשתתפים יותר מרחב להקשיב. וכמה דקות אחר כך חשבתי – מה אם כל ההרצאה, בת השעה, תיעשה בצורה הזאת?
היה לי כבר המון ידע על הטכניקה הזאת, והיא רק חיכתה לתוכן הנכון שייכנס ויחליף את התוכן שמדבר עליי כאמן. בהדרגה הכנסתי חומרים שעוסקים יותר ברגע הנוכחי, שלי עם הקהל. נכנסו דברים אישיים, וגם תכנים מהמחקר שהייתי עסוק בו באותו זמן על המצאת הטלפון, קול, תקשורת, מרחק וכו׳.
הייתי עסוק בפיתוח של עבודה עם אבא שלי. חשבתי שאולי זה יהפוך לסצינה בעבודה. אבל לאט לאט זה גדל, והבנתי שהתהליך שבו הקול שלי לא נשמע, חייב להתקיים במלואו, ולא להישבר אחרי רבע שעה. היה גם משהו מאוד חזק שנוסף כשהנוכחות שלי השותק נהייתה במציאות, ולא וירטואלית.
כשהתחיל הדיאלוג עם פסטיבל ישראל, הצעתי להם צמד עבודות שנובעות מאותו מחקר – סולו הקלדה, והדואט עם אבא, ולמרבה ההפתעה והשמחה הם הלכו על זה!
אז ״מסמך ללא שם״ חיכתה בתנור כמעט מוכנה לעוד איזה עשרה חודשים, ואז פתחתי אותה שוב והתחלתי להכין אותה לבכורה, בצמוד לדואט החדש
אזלת־היד של השפה או הגוף
יובל: כשאני ראיתי בינואר את העבודה ראיתי יום אחריה גם את העבודה עם אבא, וכבר אז חשבתי שהיא לגמרי עובדת בזכות עצמה. ואני חושב שאחת הסיבות שאהבתי אותה (אם זה לא היה ברור עד כה…), היא השימוש הנבון בטכנולוגיה, שזה דבר שאני מאוד מחבב.
יש לך איזה עניין עם טכנולוגיה, נכון?
ארי: כן, ותמיד באיזה מבט רטרו־קרוב. כמעט אף פעם לא במבט עתידני, ובתקווה לא במבט נוסטלגי מתרפק. אבל זה תמיד נוגע בהווה ובעתיד דרך זה. אני מקווה.
אני הרבה פעמים מסתכל על המצאות, ממציאים. הרגע שבו אופציה חדשה נפתחה בפנינו כאנושות, ואיזו חוויה נפשית נחנכה, איזו התפצלות של הזהות נחוותה לראשונה, והראשוניות הזאת מלמדת אותי משהו על המהות שעוד קיימת שם גם שנים אחר כך, כשההמצאות האלה כבר שקופות לנו.
ולהשתמש בגוגל דוק – זה ברור שזה של עכשיו, אבל זה כבר של לפני כמה שנים. זה לא Chat GPT או משהו שממש ממש עכשיו מסעיר את כולם ולשם הדברים מתפתחים. על הדברים האלה אני לא יודע להתבונן 🙂
יובל: מעניין. אני חושב שיש במה שאמרת עכשיו איזה ממד מאוד אנושי. זו לא היקסמות מטכנולוגיה רק כי היא קיימת, אם אני מבין נכון
ארי: כן, זה מעניין. אף פעם לא ממש נעצרתי להגדיר את זה. אני אוהב מגבלות, אני לא אוהב שהכל אפשרי, זה לא סוג ההשראה שלי
אז למשל גם בדואט עם אבא, שעבדנו שם המון עם טלפונים ומרחק וקול וכולי – אני לא משתמש בכלל באופציות מורכבות של המכשיר המטורף הזה, כמו וידאו למשל. אני עדיין מגביל את עצמי רק לטלפון סטייל אלכסנדר גרהם בל – קול, שפה, מילים. האופציה הכי ראשונית של המכשיר המשוכלל
צילומים: יאיר מיוחס
יובל: אז אני יכול להגיד בזהירות שבסופו של דבר אתה בחור רומנטיקן? ושוב, בקטע טוב, כן?
ארי: חחחח
אפשר לומר! כנראה. כן. אבל לא בקטע מיפייף. זה גם לפעמים מבט מאוד נוקב וכואב. שלא לומר – לרוב זה חושף איזו בדידות קיומית, נוגע באיזו אזלת־יד של השפה או הגוף, חוסר היכולת באמת לתקשר, באמת להיות מובן, באמת להשתייך
יובל: זה מסביר לי כמה דברים על עצמי התשובה הזו. אבל אז אני חוזר אליך ותוהה – ואני לא יודע אם אני רוצה שתענה לי – כמה מכל הסיפורים שאתה מספר על המשפחה שלך ועל עצמך בעבודה הוא נכון. והאם זה משנה בכלל כל עוד אני מאמין לך
ארי: שאלה מעולה. אמרו לי לא לענות פשוט… או לפחות העמידו את זה בסימן שאלה
יש כוח מאוד מפחיד בפורמט הזה שגיליתי (אגב, בוא נהיה ברורים – אני לא היחיד שהשתמש בפורמט הזה בתולדות אמנות המופע. כלל לא! אבל אני חושב שהפוקוס שלי בתוכו הוא אולי מיוחד, אפרופו מגבלות ומה הן מאפשרות). הכוח הזה הוא שאנחנו נוטים להתייחס למילה כתובה כאמת, ואנחנו לא יכולים להוריד את העיניים מהמילה הנכתבת.
אלה שני תנאים שמייצרים לי הרבה פעמים שאלות אתיות במופע – אני יכול לכתוב הכל, והם יהופנטו לקרוא, כמו מול טלוויזיה. זה מותח! וגם, אני יכול לכתוב מה שאני רוצה, ומי יודע אם זה נכון או לא, מי יבדוק אותי.
זו כמו תחושת אחריות גדולה שמרחפת על פני המופע
אלה שני תנאים שמייצרים לי הרבה פעמים שאלות אתיות במופע – אני יכול לכתוב הכל, והם יהופנטו לקרוא, כמו מול טלוויזיה. זה מותח! וגם, אני יכול לכתוב מה שאני רוצה, ומי יודע אם זה נכון או לא, מי יבדוק אותי. זו כמו תחושת אחריות גדולה שמרחפת על פני המופע
יובל: מה שמעלה אצלי עוד שאלה שאני לא רוצה שתענה לי עליה, עוד דבר שעניין אותי הוא עד כמה הכל מתוסרט. כמה אתה מאלתר. כמה זה מחושב.
יש ממש בסוף המופע איזה רגע – שאני לא אגיד מהו, למרות שהוא לא באמת ספויילר – שבו הבנתי את התשובה וכמה זו עבודה חכמה שגם אם יש בה אלתור, חשבת שם על הכל (אתה יודע למה אני מתכוון)
ארי: אני יודע 🙊
כן, זה עוד ציר שמאוד חי גם אצלי בעבודה ואני ממשיך לשחק ולחקור אותו ככל שהיא מקבלת חיים
יובל: אז רק לפני שניפרד, הבטחתי שנחזור לתואר השני. במה עשית תואר ראשון ומה הביא אותך לאמסטרדם (לא שצריך סיבה מיוחדת)
ארי: ממש לא צריך!
הלימודים הראשונים שלי היו בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, מוסד הלימודים המדהים והחד־פעמי. עכשיו אני עושה תכנית תואר שני שנפתחה באופן חד־פעמי ב״סנדברג״ (התואר השני של אקדמיית ריטפלד הידועה), והכותרת שלה Re:Master Opera. זה מין נסיון להתבונן בדבר הזה שנקרא אופרה, לפקפק בו, לפרק אותו, ולחפש שלל דרכים לחשוב מחדש על מה זה מופע מונע־מוזיקה.
אגב, את המסלול שלי מוביל במאי אופרה ומעצב ישראלי מקסים ומרתק בשם שרון מינילו. אז בכלל יצא קרוב־רחוק מהבית
ארי טפרברג | מסמך ללא שם
11 במאי, 20:30 – תיאטרון גלריה החנות, בית טפר, תל גיבורים 5, תל אביב
28 ביוני, 20:00 – תיאטרון הבית, נעם 5, יפו
תגובות