אם זה נגמר: הסרט הדוקומנטרי על ענבל פרלמוטר מכניס אותנו לנבכי נשמתה

רשימה מפוארת של מפורסמים שמתו בטרם עת פיארה פעם איזו כתבה שקראתי בעיתון אמריקאי. בכתבה צוינו אלה שמתו מסמים קשים כמו קורט קוביין, ג׳ניס ג׳ופלין, ג׳ים מוריסון ואלביס פרסלי, אבל הם היו רק חלק מהשמות שפיארו את הרשימה. אצל ויטני יוסטון שמתה בטביעה, לדוגמה, התגלתה כמות גדולה של קוקאין שצרכה לפני מותה, מה שהטיל ספק על נסיבות המוות. כך גם אצל אמנים נוספים שמתו בנסיבות שונות ומנות סם התגלו להם בדם. אני מציינת את העובדה הזאת לצד הרשימה, כי אלה היו המודלים שהכרנו והערצנו בניינטיז.

בשנים שבהם חיה ופעלה הרוקיסטית ענבל פרלמוטר, שפרצה לתודעת המוזיקה הישראלית כסולנית להקת ״המכשפות״, היה נדמה שסמים הם חלק מהסצנה של המוזיקה; שהם מה שדוחף אותך לקצה היכולת שלך כאמן, ובטח ובטח כרוקיסט. אבל אנחנו לא אמריקה, וכמדינה קטנה ושמרנית. אנחנו מחבקים אמנים שפורקים את עול הנורמל ומצליחים לגעת בפסגה, ולעומת זאת מדחיקים ומטאטאים אותם לפינה כשאותו חיבוק שנתנו להם מפיל אותם לקרקעית.

אין לנו רשימה מפוארת של אמנים ישראלים שמתו מסמים קשים, אבל הסמים לא מופיעים סתם. הם ביטוי לבריחה ולצורך שלא יודע מנוח. לכן, אולי, הפוטנציאל להתמכר בקרב מפורסמים, שנגעו בתהילה ולא יודעים איך להפוך אותה לנצחית – גדול יותר.

הסרט ״ענבל פרלמוטר: אם זה נגמר״ בבימוי שרון לוזון ואביגיל שפרבר, זוכה פסטיבל דוקאביב שעלה לאחרונה ב־yes דוקו וב-STINGTV, לא מותיר לנו ברירה, אלא להיכנס לנבכי נשמתה של פרלמוטר. זה קורה באמצעות יומניה האישיים שנחשפים כעת ובאופן בלעדי לראשונה.

התחושה שעולה מהעיון בהם היא של צניחה חופשית לתהום עמוקה, בחשיכה קשה של נפש מיוסרת בלופ מתמשך, שככל שפרלמוטר גדלה ומצליחה – מושך למטה. העולם של פרלמוטר עשיר בדימויים, מילים שנשזרות לתיאורים של רגש או חוויה, איורים שחלקם שרבוטים ותאריכים משמעותיים בהתפתחותה המקצועית והאישית.

ליומנים נלווים קטעי ארכיון מצולמים ומתוסרטים מחזרות, ראיונות והופעות. התחושה שמלווה את הסרט היא של פתולוגיה מתמשכת של גיבורה עם כריזמה ענקית וחיוך כובש, שמסתירים פגיעות גדולה, בריחה ופחד. הרוקיסטית עם הגיטרה, הכרבולת האדומה והפירסינגים מתגלה בעדינות נפשה ושבריריותה הגדולים. אי השקט שמלווה את הסרט מעיד על ההצלחה של הבמאיות לרקום את תמונת חייה – ביוגרפיה של אישה צעירה ומוכשרת שככל שהרחיקה לכת והצליחה – גם נפלה עמוק יותר.

במבט לאחור, כשמארגנים את הנרטיב שלה כדמות, הכל יושב על מסתורין גדול שקיבל ביטוי בחרדה, הרס עצמי ומערכות יחסים לא מפוענחות, בייחוד עם אביה, שנפטר בטרם עת ואליו הייתה קרובה במיוחד

מבחינה אמנותית לוהקה לקריינות באופן מדויק המוזיקאית נטע פולטורק, שבקולה האותנטי, באמצעות הקצב הנכון, הטונים המשתנים והשהויות, משתווה באופן מובהק לקולה של פרלמוטר. הגילום הקולי הוא תרגיל משחק מופתי, מבלי לראות את השחקנית. קריינות זו היא שיוצרת מבנה של עולם פנימי, וידוי וזיכרון, שמושכים אותנו להמשיך להקשיב, לצפות ולצפות.

לצד הקריינות אנחנו שומעים את הדמויות שהיו קרובות אליה ביותר: שותפותיה ללהקה, יפעת נץ ויעל כהן, המנטורית והמאהבת קורין אלאל, בני זוג בתקופות מסוימות בחייה, אחותה איריס ששמרה את היומנים ונעתרה לחשוף אותם, בת זוגה מיכל מולכו ודמויות נוספות שליוו את חייה.

המוות התחרה בחיים, וניצח

הסרט נפתח בשנת 1997, בידיעה הטרגית על מותה בתאונת דרכים במהדורת החדשות. אנחנו לומדים כי הדהירה אל המוות התחילה הרבה קודם לכן, כשפרלמוטר התחילה לצרוך סמים קשים והתמכרה להרואין. אבל במבט לאחור, כשמארגנים את הנרטיב שלה כדמות, הכל יושב על מסתורין גדול שקיבל ביטוי בחרדה, הרס עצמי ומערכות יחסים לא מפוענחות, בייחוד עם אביה, שנפטר בטרם עת ואליו הייתה קרובה במיוחד.

אצל פרלמוטר המוות היה חלק מהחיים, ויש תחושה של בת קול פנימית שמנסה לפרוץ את הגופני והחומרי. ייתכן שהיכולת שלה לגעת בנשגב המוזיקלי לצד ההצלחה, הטריפים הטובים והרעים וקצב התופים בדם, יצרו ממד לא רציונלי בחייה, ממד של אובדן מתמשך. היא ניסתה לשנות את זה, להיגמל, לטוס לחו״ל, לחזור לבית אימה ברחובות, אבל זה היה חזק ממנה. המוות התחרה אצלה בחיים, עד שהוא ניצח.

להקת המכשפות. צילום: רונן לננה

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

לצד כל אלה, אי אפשר שלא לתהות על קנקנן של מערכות היחסים שניהלה, ובייחוד על מערכת היחסים עם קורין אלאל. אני מעירה את זה, כי השיקוף של פרלמוטר הוא שיקוף נשי, דו מיני ופמיניסטי מובהק, וזה שיקוף שהיה פחות פופולרי בתקופתה. במובן הזה, לא רק שהיא פרצה דרך במוזיקה הישראלית לנשים רוקיסטיות (עם נגיעות פאנק), היא פילסה דרך בשינוי התודעה הנשית, והיא עשתה את זה בחן שהיה שמור רק לה.

לצד זה, אחד הדברים המשמעותיים שהסרט משקף הוא את כוח הרצון שלה, הרצון להשתכלל, לעבוד קשה, הרצון לפרוץ לעולם. ההתמסרות הזאת למוזיקה, שהגיעה עמוק מתוכה ובשיא כוחה, עד שהסמים כיבו אותה – שוברת לב ומותירה אותנו כצופים עם הרגשה חזקה של חלום שנגוז. תקשיבו לשירים.

ענבל פרלמוטר: אם זה נגמר
בימוי: שרון לוזון ואביגיל שפרבר
85 דקות; ישראל, 2023
5 כוכבים