זכרון מאויר של עתיד יפה יותר לישובי העוטף

מאז ה־7.10 מאיירות ומאיירים רבים מבטאים את הכאב, האימה והזעם בעבודות שמהדהדות את המראות הקשים שניבטים מבעד למסכים. זכרון עוטף, מיזם האיור שלוקחים.ות בו חלק מרצים.ות, בוגרים.ות וסטודנטים.יות בשנה ד׳ מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מבקש להנציח את יופיו של העוטף כפי שהוא נתפס רגע לפני הזוועה; וכפי שאנו מקווים שהוא יחזור להיות בעתיד.

באתר הפרויקט אפשר לתרום 100 ש״ח שישמשו תרומה למשפחות העוטף, השורדים והמפונים. כאות הוקרה התורמים יכולים לבחור איורים המתארים ישובים ונופים שונים מעוטף עזה לפני האסון. האיורים נשלחים כקובץ דיגיטלי שאפשר לשלוח להדפסה על נייר איכותי. 

את המיזם – שנוצר בשיתוף פעולה עם עמותת קרן שורש, התומכת באופן בצרכיהם של תושבי הדרום, ועם חברת וויקס שסייעה להקים את אתר הפרויקט – הגה המאייר עמית טריינין, ראש תחום האיור בבצלאל, שגדל בקיבוץ בית ניר שבדרום. ״כמו כולם, בימים הראשונים לאחר ה־7.10 שקעתי לתוך בריכה טובענית של עצב, זעם וחרדה״, הוא מספר, ״מבלי שום יכולת להתנתק לרגע מהחדשות והרשתות החברתיות. שטף הסיפורים הקשים והדימויים המזעזעים היה בלתי ניתן להכלה״.

עמית טריינין. צילום: אורון קפלן לוגסי

״ערב קודם לאסון, נשארנו לישון אצל הורי בקיבוץ בית ניר המרוחק כ־20 ק״מ מהרצועה. לקראת ערב כבר התחילו להופיע המראות הקשים מהקיבוצים השרופים, ומכוון שכל הקיבוצים דומים זה לזה ביופיים הם גם דומים באסונם. ההרגשה כאלו הזוועה שרואים בטלוויזיה מתרחשת פה פיזית מסביבי בקיבוץ היתה מוחשית וקשה.

״כמי שגדל על תמימותם ויופים של נופי הקיבוץ, לא יכולתי לשאת את מראות הרוע והאכזריות שהשתקפו בחדשות. מנגד, כמו בתהליך הדחקה מובנה, הופיעו לנגד עיני תמונות טובות מביקורים שלי בעוטף לאורך החיים: דוכן הפלאפל שאכלתי לא מזמן בשדרות, הדשא והעצים בבארי שהם הכי גבוהים וירוקים שראיתי בחיים, ריחות הפרדסים מביקורים בניר יצחק בתור ילד, חולות בארי ובריכות הגופרית שבהם בקרתי לא מזמן. המחשבה שמכל היופי הזה מה שבסוף יזכרו זה את הבתים השרופים וההרס לא נתנה לי מנוח.

כמאייר ומחנך שמבין את כוחם של דימויים, והאימפקט שלהם על עין הצופה, הרגשתי שאני רוצה לעשות עם ההבנה הזו משהו בעל ערך. מאיירים אמנם לא קמים בבוקר כדי להציל אנשים מבית בוער אבל יכולים לתת אינטרפרטציה אחרת למציאות

״כמאייר ומחנך שמבין את כוחם של דימויים, והאימפקט שלהם על עין הצופה, הרגשתי שאני רוצה לעשות עם ההבנה הזו משהו בעל ערך. מאיירים אמנם לא קמים בבוקר כדי להציל אנשים מבית בוער אבל יכולים לתת אינטרפרטציה אחרת למציאות. באיור יש אלמנט מרכך, אסתטי הרמוני ונעים לעין.

״היכולת לספר סיפור, לייצר מנעד של תחושות כמו געגוע, חום אנושי ושמחה בקו וכתם, מהווים את הניגוד המוחלט לצילומי הזוועות שמדגישים את הסנסציה. מתוך הצורך הזה עלה בי הרעיון להנציח באיורים את היופי והחיים בעוטף כפי שהם היו לפני האסון, ולהציע אותם כתרומה לנפגעי האסון״.

תמר לב אליהו | בארי

האיור נוצר בעיצומה של המלחמה, בזמן שאיירתי דימויים אחרים וקשים עבור ההסברה הישראלית והשבתם של החטופים, מה שהצריך ממני לגיוס של הרבה כוחות נפשיים. ייחלתי לפרויקט שיאפשר לי ליצור משהו אופטימי בתקופה כל כך קשה והאיור הזה היה משכך כאבים.

כאמא, תמיד היה לי חלום לגדל את הבנות שלי בקיבוץ. הקהילתיות, הטבע והחינוך האיכותי קסמו לי. המחשבות הפכו לפרקטיות והתחלנו בחיפושים אינטנסיביים אחר קיבוצים למעבר פוטנציאלי, עד השבת השחורה. בתמונות ובסיפורים לפני השבת השחורה קיבוץ בארי נשמע ונראה כמו מקום נהדר לגור בו ומקום שלגמרי הייתי בוחרת לגור בו בעצמי, וכך הייתי רוצה שאנשים יזכרו אותו.

השתמשתי בדימויים מתוך צילומים של בארי והשלמתי אותם עם דימויים מהדמיון. ניסיתי לשמור על סגנון ציור נאיבי שמסמל מאוד את איך שדמיינתי את החיים בקיבוץ. ציירתי בלי סקיצה מקדימה, האיור התגבש תוך כדי העבודה, הנוף והדימויים התחברו אחד לשני ויצרו צורה שלמה, שקצת מזכירה לב, ומרגישה שנעקרה ונתלשה מתוך תמונה גדולה יותר; כמו הקהילה של בארי. 

תמר לב אליהו | בארי

עדן ספיבק | ילדי נחל עוז

האיור (צבעי עפרון על נייר) מבוסס על צילום ארכיון משנת 1970. בתמונה, ילדי קיבוץ נחל עוז יושבים על מתקן שעשועים שהוא ספק טיל ספק מטוס. הצילום לוכד שילוב בין משחק תמים למציאות ביטחונית מתוחה. זו המציאות של ילדי נחל עוז והעוטף, אבל במידה מסויימת – זו גם המציאות של כל ילדי הארץ הזו.

בגרסה הראשונית של האיור נצמדתי מעט יותר לצילום המקורי, אבל הטיל שהופיע היה מאיים מידי. בחרתי לעדן את הדימוי ולהחליף אותו במטוס, שביססתי על מטוס הצעצוע של הבן שלי. התוצאה מביעה כמיהה אופטימית להמריא מעלה, גם אם בפועל הגלגלים מקורקעים עמוק במקום הלא פשוט הזה.

עדן ספיבק | ילדי נחל עוז

זאב אנגלמאיר | משהו נורא עומד לקרות

האיור הזה הוא הראשון שציירתי בצבע מאז ה־7.10, והצבעים העזים של השמיים, הפרחים וגגות הבתים, ממחישים את יופיו של מה שהיה לפני.

ציירתי קיבוץ בסגנון נאיבי, דומה לדמויי קיבוץ בכרזות של האחים שמיר, בציורים של יוחנן סימון, בספרי ילדים משנות ה־50: בתים עם גגות אדומים, צמחיה ועצי תפוזים, שבילים עם פרחים, מגדל מים. ראיתי תמונות מקיבוצי עוטף עזה, וגם אם לא לכל בתי הקיבוץ היו גגות אדומים, מה שרציתי לתאר בדימוי הוא לא קיבוץ מסויים ריאליסטי, אלא קיבוץ פסטורלי, את האוירה, השקט והיופי.

כשחיפשתי חמרי רפרנס מצאתי תמונה של מגדל המים של קיבוץ בארי, במיקומו הישן. במלחמת העצמאות שימש כעמדת שמירה ולחימה מול הצבא המצרי שהטיל מצור על הקיבוץ. מגדל המים הנטוש, שהיה גם מגדל שמירה אולי מדגיש את פגיעותו ונטישתו של הקיבוץ, שהופקר לגורלו.

מתחת לציור סימנתי שורות בעיפרון, כמו במחברת בית ספר, והשארתי אותן. התמונה מזכירה בנאיביות שלה את ״אז בבית הספר על הקיר תמונה, והאיכר חורש בה את האדמה״. תמימות ויופי שהיו, ולא עוד.

זאב אנגלמאיר | משהו נורא עומד לקרות

יובל פארמן | השבילים

רציתי להביא באיור תקווה למקום שנגע בו עצב. כמי שגדלה בקיבוץ, העצים הגדולים והפורחים לאורך השבילים נחקקו בזכרוני. עלי השלכת הגדולים שנושרים גורמים לשבילי הקיבוץ להיראות קטנים, והופכים את האוויר לשמיכה של זכרונות.

הם כמו פרחים גדולים ורכים שמחזיקים את הקהילה בחיבוק רגוע, שעומדים בניגוד לארועים הקשים שחוותה. הגשם העדין של עלי הכותרת הגדולים מעל חיי הקיבוץ יוצר תחושה של תקווה שקטה. זו דרך להראות כבוד למה שאבד ובו בזמן להאחז בחלום של תקווה לימים שיבואו. 

יובל פארמן | השבילים

ג׳ודית אשר | ניר עוז

שביל, מדשאה, שיחים, עצים גבוהים, מנורה, תריסים, צינור מים. הבית כמרחב בטוח, מוכר וידוע. ההתבוננות בצילומים של ישובי העוטף והידיעה על מה שארע באותה שבת גורלית יצר אצלי דיסוננס פנימי. הנופים האגביים היומיומיים אל מול האלימות והחורבן.

הדימויים שיצרתי נטענו בדרמת החיים, דרמת קוים וכתמים. הנרי מאטיס אמר שצבע לא ניתן לנו בכדי שנוכל לחקות את הטבע, הוא ניתן לנו בכדי שנוכל להביע את רגשותינו. שאיפה לפשט את המציאות ולתמצת אותה לצורות בסיסיות. רצון להתקרב ולחוש את ניר עוז קרוב קרוב כפי שהיתה ואיננה עוד.

ג׳ודית אשר | ניר עוז

שיר דניאל | משטרת שדרות

אחת השיחות הראשונות שהיו לי באותו בוקר היתה עם ג׳וני, חבר מהעבודה שגר בשדרות. הוא שלח הודעה שהם נעולים בממ״ד ולא מפסיקים לשמוע את הירי בחוץ, עד שפינו אותם כמה ימים לאחר מכן. 

שדרות היא עיר חדשה ומושקעת מאוד, ותחנת המשטרה ממקומת בלב העיר, מוקפת בבתים של משפחות. החדשות על משטרת שדרות והקרבות הכל כך קשים שהיו שם סביב מבנה התחנה בלב שכונת מגורים, ולראות אותו מפורק לחלוטין – מבנה שהמטרה שלו ושל השוטרים שעובדים בו הוא להגן ולתת תחושת ביטחון לתושבי האזור – ולראות את הדיווחים על הקרבות והשוטרים שנפגעו, היה כל כך קשה ושובר את הלב. רציתי לאייר את החידוש העתידי של תחנת המשטרה ושל שכונת המגורים שנמצאת מסביבה וילדה קטנה שהולכת שם יחד עם אמא שלה בביטחון ושמחה.

במשך השבועות האחרונים לא הצלחתי לצייר בכלל, והפרויקט הזה נתן לי אפשרות ליצור מתוך אופטימיות ותקווה לשיקום מחדש מהשבר העצום ובמקביל להנציח מקום וזיכרון מלפני המלחמה. 

שיר דניאל | משטרת שדרות

יובל יצחק | אופקים

אופקים, בזיכרון שלי, ניצבת כעיר מלאה חום פיזי ורוחני אחד. החום הזה לוהט, מבעבע, אדי האוויר מטשטשים את המראות כולם. צבעי הפסטל רועדים יחד איתם.

אופקים אינה השתקפות של חברה אוטופית, היא אף לא הגשמה של אידיליה, שום ״בנגב ייבחן העם בישראל״. היא פשוט שם – מתקלפת, אוהבת, סופנת בתוכה משפחות שליבן רחב ומתרחב. עמידתה בלב מדבר כעיירה, בטווח שבין יישוב לעיר, רחוקה מלהיות קיבוץ, עמידתה שם שכוחת־אל – בזה מתגלם יופייה. אני רואה אותה ומרגישה שהיא קשורה בי, בכולנו. בכולנו תקיעות ויופי משמשים בערבוביה, ולפעמים אין אוויר ובבית מחכה אימא. 

העבודה נוצרה כחלק מזוג איורי נוף של אופקים, בצבעי פסטל. 

יובל יצחק | אופקים

אורית ברגמן | כרם שלום

במסגרת המפגשים שאני עורכת סביב ספרי הילדים שלי דרך סל תרבות, הגעתי לישובי עוטף עזה ופגשתי את ילדי בית הספר היסודי מהאזור. המגוון האנושי של המקום, והיכולת לחיות יחד חילונים ודתיים, הרשימה אותי ונתנה לי תקווה לעתיד פחות מפולג וסקטוריאלי.

ההחלטה של כרם שלום, שהיה באחד מגלגוליו קיבוץ שמוצניקי, לקבל חברים מבני עקיבא ולשתף פעולה עם הקיבוץ הדתי, יצרה פסיפס מיוחד של תושבים – שאותו ניסיתי לבטא בציור. כמי שחיה בישוב חקלאי קטן, התמונה של ילדי הישוב משתוללים על עגלה רתומה לטרקטור בחג הביכורים מוכרת לי היטב. הוספתי לה מקומות איקונים בקיבוץ, מבנה חדר האוכל, פינת הנצחה ומרחבי טבע, המצוירים על נייר משבצות המזכיר ספרי לימוד נוסטלגיים. 

אורית ברגמן | כרם שלום

לימור שנורמכר | פריחה בניר יצחק

היוזמה הזו הייתה הזדמנות להרים מכחול – שזה דבר מרפא כשלעצמו – להתבונן ולהחזיר לזכרון מראות של חיים על פני ההרס והחורבן. במעבר על תמונות יישובי העוטף מהעבר תפסו אותי שדות הפרחים של ניר יצחק. אני לא מרבה לצייר נופים אבל צבעים אני אוהבת ומרבדי הנוריות איפשרו הצעה צבעונית יוצאת דופן לאזור.

פרחים יכולים לייצג חגיגה וגם אבל, כאן הפריחה בשיאה כשבקצה הערוגות ממתין הבית ולידו דמות עם עפיפון – ברוח העפיפוניאדה מכפר עזה המסמלת תקווה וימים טובים שהיו ויחזרו.

לימור שנורמכר | פריחה בניר יצחק

רותם וינשטיין | ממטרות בסעד

בחרתי לאייר שדה בסעד בזמן הפעלת ממטרות: הסצנה היא יום־ יומית, אך הקשתות הנוצרות ממפגש האור עם המים הניתזים מכל ממטרה מסמלות עבורי התגלות רגעית, הבזק של קסם – נשמה, זיכרון. האהובים עלינו לא עוזבים אותנו לעולם וממשיכים להתגלות אלינו כל יום, ביופי, בדברים הקטנים והגדולים כאחד.

תחילה ציירתי את השדה בצבעי גואש ועיפרון. לאחר מכן הוספתי את הקשתות, חלקן בולטות יותר וחלקן נחשפות רק במבט שני.

רותם וינשטיין | ממטרות בסעד

יעל ולובלסקי | בריכה בקיבוץ

בחרתי לאייר את הבריכה של קיבוץ ניר עוז בימיה היפים. אני אישית לא ביקרתי מעולם בקיבוץ ניר עוז אבל בת דודה שלי גרה שם, והיתה שולחת לי אינסוף תמונות שלה ושל חבריה צוחקים ומבלים. כך זכיתי להכיר את הקיבוץ מרחוק, דרך תמונות. ב־7 באוקטובר היא היתה בתוך התופת, התחבאה בממ״ד וחולצה אחרי שעות מפחידות וארוכות. דרך הסיפור שלה אני חווה בעצמי געגוע למקום שלא יחזור יותר, שהיא כנראה לא תשוב אליו, שנצטרך הרבה מאוד חוסן כדי לבנות מחדש. 

ההתבוננות על הקיבוץ דרך תמונות, בשנתיים האחרונות לסירוגין וכעת ללא הפסקה, גרמה לי לרצות לייצר מעין ״תמונה״ של מה שהיה ואינו עוד. בחרתי בטכניקת עפרונות צבעוניים על נייר אדום, שמייצג את הכלניות של הדרום, ונותן לכל האיור גוון ורדרד ונוסטלגי.

יעל ולובלסקי | בריכה בקיבוץ

עמית טריינין | במדרכות בארי

צמד איורים המציגים את אותה הסצנה, פעם בלילה לאורו של הירח, ופעם ביום לאורה של השמש. כקיבוצניק לשעבר, בחרתי להמחיש את חווית ההליכה במדרכות הקיבוץ, הליכה נונשלנטית ורגועה שהופרה משלוותה בשבת השחורה של השביעי באוקטובר. כאדם אופטימי בבסיסי (למרות שכבר יש לי ספקות בעניין) אני רוצה להאמין שבדיוק כמו שהשמש והירח נעים קבוע על צירם, כך גם החברי הקיבוץ ישובו להלך בשקט אל ביתם. 

עמית טריינין | במדרכות בארי (יום)

עמית טריינין | במדרכות בארי (לילה)