דינה יקרסון: אני מוצאת אור באפלה ואופטימיות במיתוסים עתיקים

חגית: בוקר טוב דינה, מה שלומך? חזרת לשגרה?

דינה: בוקר טוב חגית. כן 🙂 השגרה מאוד סוחפת, אכן חזרתי אליה. עדיין קצת מחזיקה את האנרגיה של החופש שהייתי בו לפני רגע. אבל זה חמקמק.

חגית: את מציגה היום במקביל תערוכה שאצרת במוזיאון רמת גן ואת התערוכה שלך ״ידי נחש״, שמוצגת בגלריה אחד העם 9. הייתה לך תקופת עבודה אינטנסיבית על הדברים במקביל?

דינה: בגדול אני יצור(ה) באמת היברידית בשדה שלנו, וזה מגיע עם כל מיני מורכבויות. הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית, וגם החיים פה במזרח התיכון אינטנסיביים מאוד. יצא שמיד אחרי שנפתחה התערוכה ברמת גן נכנסתי לעבוד על הצבה בחלל התערוכה שלנו. העבודה נעשתה כולה בחלל ועל גבי הקירות, ובמקביל לחיים העמוסים אז היה אכן מאתגר, אך גם משתלם

חגית: תסבירי ״משתלם״?

דינה: משתלם לא במובן הליטרלי, אלא במובן של זה שחרף הטיימליין המאוד מאתגר שזה קרה בו, זו הייתה הזדמנות להוציא לפועל משהו שרציתי לעשות כבר זמן רב, פרויקט שמאוד משמעותי עבורי

חגית: הפרויקט שמוצג ב״ידי נחש״ – עבודה משותפת שלך עם אמנית הסאונד זוהר שפיר, באוצרות של יאיר ברק – התחיל עוד קודם, במרכז לאמנות בערד?

דינה: הוא התחיל עוד לפני כן – בתכנית שהות אמנים ״סוכנות רעש״, שניהל בזמנו גיא דוביוס. זוהר ואני התקבלנו לתכנית כצמד, תכנית של שנה עם סדנאות ואירועים משותפים עם אמני סאונד, ובסוף קיבלנו חודש לעבוד בחלל של התכנית ביהודה הלוי. בתור מי שאינה אמנית סאונד זו הייתה בשבילי חוויה מאוד ייחודית.

שם התחלנו את הפרויקט הזה, שאז עוד קראנו לו על שם המיתוס שעליו הוא מבוסס: ״איננה יורדת לשאול״. התוצאה היתה פרפורמנס בהשתתפות הקהל, בתוך מיצב ציורי. בהמשך השתתפנו בתכנית השהות של המרכז לאמנות עכשווית בערד, ושם גם ביצענו גרסה של המופע

חגית: ספרי על המיתוס שמעסיק אותך ואת מתעמקת בו עוד יותר בתערוכה הנוכחית – אחד שלא הכרתי 😊

דינה: כן, הוא לא כל־כך מוכר. זהו מיתוס שומרי עתיק, שנכתב בכתב יתדות בתקופה הטרום מקראית, והוא מחובר ללוקאליות שלנו. זהו סיפור מסועף ומרתק, שהילך עליי קסם מאז שלראשונה קראתי אותו, בעת לימודיי בתכנית העמיתים של עלמא, לפני כעשור. המיתוס מספר את קורותיה של איננה (INNANA, היא אישתר במסורת המאוחרת) – אלה שיש לה הכל: היא אלת השמיים והארץ, המין, הפריון, המלחמה. והיא מחליטה, ללא שום סיבה שמובאת בטקסט, לרדת לעולם התחתון, היכן שמולכת אחותה ארשכיגל.

היא עוברת שבעה שערים, שבכל אחד מהם מוסרים מעליה סממני אלוהותה, ולבסוף היא מובלת עירומה אל השאול. לרגע היא תופסת את מקומה של אחותה על הכס, ורגע אחרי כן היא נרצחת באכזריות. היא בתוכה ידעה שזה סוג של אקט של התאבדות. לפני שיצאה לדרך היא השביעה את המשרתת שלה לנסות להחיות אותה במידה ולא תחזור. היא פונה לאלים שונים ולבסוף אחד מהם שולח שני שליחים לשאול, והם מחזירים את איננה לחיים.

אבל היא לא יכולה ככה סתם לצאת מהשאול, והיא מלווה למעלה על ידי פמליית שדים. כשהיא מוצאת את בעלה, הרועה דומוזי (בשמו המאוחר תמוז) היא רואה אותו חוגג תחת עץ התפוח. בזעמה היא מצווה על השדים לקחת אותו. בסצנה הוליוודית מנסים לתפוס אותו ומצליפים בו, אבל הוא בורח ומבקש להפוך את רגליו וידיו לידי נחש ורגלי נחש.

הוא הופך לנחש צפעוני ונמלט לביתה של אחותו. שם הוא מתחבא עד שזבוב מלשין עליו לאיננה ולוקחים אותו לשאול. אחותו מתרעמת ואיננה מציעה עסקה: תעשו החלפה, פעם בחצי שנה דומוזי יעלה למעלה ואחותו תהיה במקומו בשאול. וכל זה בא להסביר את מחזוריות הטבע ועונות השנה, חצי שנה דומוזי ואיננה מתייחדים ויש פריון וצמיחה ובחצי השנה האחר הכל מת, וחוזר חלילה

חגית: מעניין שיש מקבילות של מיתוסים כאלה בהרבה תרבויות עתיקות – במיתולוגיה היוונית והרומית; באלי מזרח אסיה ואפילו ביהדות – ההתייחסות לחוה, ולילית מלכת השדים והשאול, התפוח והנחש כמובן. מה משך אותך אל ״איננה״?

דינה: אכן גם המיתוס של פרספונה, שנמצאת בשאול חצי שנה בכל פעם מאוד מזכיר. אבל הכל כמעט נכתב או נהגה אחרי המיתוס הזה. מה שמאוד משך אותי כאן זה שהטקסט עצמו כתוב בצורת שירה – מכאן גם החיבור של זוהר. זה היה טקסט פולחני שהיו מבצעים אותו בטקסים. יש בו משהו כל־כך עמוק, ובכל תקופה מרגיש לי אקטואלי, אישי וקולקטיבי כאחד.

לשאלה מדוע היא עשתה את זה אין תשובות בטקסט. שלא כמו פרספונה שהדבר נעשה לה, כאן זו הבחירה של איננה עצמה לרדת ולפגוש את המוות, להפוך סדרי עולם כנגד כל הסיכויים. אנחנו הקוראים צריכים למלא את החסר, ולגלות את התשובה הזו בתוכנו (כל אחד.ת והאיננה הפנימית שלו.ה)

חגית: אני מבינה שזה משהו שאת עוסקת בו לאורך שנים, אבל לנוכח האסון של 7.10, נדמה שהדימוי של הירידה אל השאול, אל העולמות התחתונים, מתקשר לסיוט של החטופים במנהרות – זה העסיק אותך בעבודה על התערוכה?

דינה: לגמרי. אחרי ה־7.10 הכול נצבע לנו בצבעים האלו. יש קטע בטקסט שנאמר – ״מי אשר מן השאול יעלה? שלם מן השאול יעלה? חליפתו, ראש תחת ראש, נתון תתן״. כל פעם שאני קוראת את זה עכשיו, אני חושבת על החטופים וחילופי השבויים, ואיך ההיסטוריה היא דבר כה ספירלי. איך משהו שנכתב בכתב יתדות מדבר אותנו היום. אני גם מודה שאני מוצאת בזה נחמה

ידי נחש הוא דימוי שמופיע במיתוס. זוהר הגאונה הצליחה להפוך טקסט מיתולוגי קדום לשיר אלקטרופופ עמוק וחושני, שרק בא לרקוד לצליליו

חגית: אנחנו מאוד זקוקים לנחמה בימים אלה. למה דווקא ידי נחש הפכה לכותרת התערוכה?

דינה: זוהר הגאונה הפכה את הקטע הזה בטקסט לשיר, שהוא חלק מהפסקול של התערוכה. היא הצליחה להפוך שיר קדום לשיר אלקטרו־פופ עמוק וחושני, שרק בא לרקוד לצליליו. מעבר לכך, התעסקתי המון בדימוי של הנחש. ציירתי אנשים הופכים לנחשים (אני בכלל עוסקת בדמויות היברידיות של אנשים שהופכים לחיות). הדימוי של הנחש מאוד נוכח, זה דימוי כל־כך ארכיטיפי – כן, הנחש של אדם וחווה, הנחש אורוברוס שאוכל את הזנב של עצמו, הנחש של הסיפור שאינו נגמר

חגית: אני אישית מבועתת מנחשים. זה אחד הפחדים הקמאיים אולי היחידים שיש לי

דינה: באופן אישי ואירוני גם אני ממש מפחדת וסולדת מנחשים (זו החיה היחידה שיש לי ממש עניין כזה איתה), ברמה שמאוד קשה לי לראות נחש אמיתי. ויחד עם זאת, אלו יחסי משיכה־דחייה כי הדימוי של הנחש מרתק אותי. ציירתי על קירות הגלריה נחש ענק שמתפתל לאורך כמה וכמה מטרים, למחרת הגעתי וממש נבעתתי לראות אותו, משהו בי רצה למחוק אותו. הוא הרגיש לי אמיתי מדי, חי מדי, והיה לי קשה לשהות במחיצתו

חגית: אם גם אותך זה מרתיע – למה הלכת לשם? מה הכוח הזה שמושך אותך לאזור האי־נוחות הזה?

דינה: כאמור – יש משהו מרתק בדימוי הארכיטיפי של הנחש, אבל במישור עמוק ורחב יותר, יש לי משיכה גדולה לאזורי אי נוחות. מכאן גם החיבור הכל־כך אישי שלי למיתוס של איננה. אני מבינה את הפרקטיקה של לרדת לשאול ולעלות ממנו חזרה באופן סובייקטיבי ואני מזדהה איתה מאוד. גם לפגוש את הפחדים הכי קמאיים ולצייר על קירות גדולים נחשים שאח״כ אי אפשר למחוק 🙂 (וגם תנין ענק!) – לא להירתע, לא להימנע אלא דווקא ״לחתור למגע״ עם האזורים הלא נוחים או מפחידים, זה חלק ממני.

השאלה שלך למה לצייר נחש אם יש ממנו פחד, מזכירה לי פתאום את השאלה של הטקסט – למה היא עשתה את זה? למה לצאת מאזור הנוחות. מבחינתי זו הברית העמוקה עם החיים, זה בשבילי להסכים לחיות, לפגוש את הכול, אולי גם להרגיש את הקצוות. לפעמים זה יותר מדי, אבל אולי אני גם לא יכולה אחרת

אני מוצאת נחמה בכוחות גדולים ממני – במיתולוגיה, בחיבור לטבע, מעבר לכאן ועכשיו; מה שמחבר אותנו לארעיות שלנו, ומאפשר לרגע לרחף מעל ליום־יום – ולראות ממעוף הציפור את העושר הקיומי, גם בתקופות מאוד אפלות

חגית: איך את מרגישה עם חלוקת הזמן והאנרגיה בין עבודתך כחוקרת וכאוצרת לבין האמנות שלך? זה תמיד מקביל או שיש תקופות ש משקולת נוטה יותר לצד אחד?

דינה: זה שאלה מורכבת שאני נשאלת הרבה לאחרונה. אני מגיעה מאמנות, זה המקור שלי. ציירתי מאז שאני זוכרת את עצמי, וכששאלו אותי בגיל חמש מה אני רוצה להיות תמיד עניתי ציירת. למדתי אמנות במדרשה ועזבתי ועברתי לספרד, שם חוויתי משבר ולא ידעתי כל־כך מה לעשות והאם לחזור לארץ. אבי הציע לי להגיע לרוסיה לכמה חודשים. זה היה כשהייתי בת 25; שם התחלתי סוג של התמחות אוצרותית באגף לאמנות עכשווית במוזיאון הרוסי בסנט פטרבורג. זה קרה די במקרה. ומצאתי בזה הרבה עניין ומשם זה התגלגל הלאה.

היו לי כל מיני תקופות, כפי שאמרת שהמשקולת נטתה לכיוונים שונים. היו שנים שהייתי יותר שקועה באוצרות, במחקר, והאמנות שלי כל הזמן כמו פעפעה מתחת לפני השטח, אבל לא יכולתי לתת לה מקום. בשלב מסוים הבנתי שאני חייבת לחזור לסטודיו, מתוך ידיעה פנימית עמוקה שזוהי המהות שלי.

ישנו מקום כזה שתמיד קצת מתנצל על ההיברידיות שלי בשדה, מחשש שלא ייקחו אותי ברצינות בכל אחד מהכובעים. היום אני מנסה לתת להכול מקום, בלי להתנצל. בדיוק חזרתי מרזידנסי של אמנות, ששם ישבתי וציירתי להנאתי וללא הפרעות. פה אני בעשייה מתמדת, שמתפרשת על הרבה כיוונים, שלכולם אני מאוד מסורה, וזה גם גובה מחיר. אבל בעידן שבו א־בינאריות יכולה להתקבל בברכה, בא לי גם להפסיק להתנצל ולהיות גאה בכל מה שאני עושה. זה לא תמיד פשוט

חגית: לא פשוט בכלל. את יכולה לתאר קצת את העבודה המשותפת עם זוהר – איך היא באה לידי ביטוי בחלל התערוכה? ואני מבינה שבהמשך – לקראת סיום התערוכה – מתוכנן אירוע פרפורמנס?

דינה: ב־24.4 נקיים פרפומנס שהוא בין טקס למופע, עם שירה של זוהר, והקהל יהיה מוזמן להשתתף.

את המיתוס קראתי לפני כעשור והוא נשאר עמי המון שנים בתודעה וחיכיתי לעשות איתו משהו, אבל לא ידעתי מה. כשהכרתי את זוהר ואת האמנות שלה, המוזיקה, הרגשתי חיבור עמוק בין שתינו. הצעתי לה להופיע בתערוכת יחיד שלי בבית האמנים (שאצר בר ירושלמי), ואחרי זה שתינו הרגשנו שאנחנו חייבות לעשות משהו יחד. הבאתי לה את המיתוס ופתאום זה פשוט התחבר.

בתערוכה בגלריה יש פסקול של כ־20 דקות – עבודת אודיו שמושמעת בחלל ומתקיים חיבור בין הציורים והפסלים שיצרתי לפסקול שיצרה זוהר, (תוך שימוש גם בקול שלי שמקריא חלקים מהטקסט). הפסקול הוא עבודה מאוד שלמה והוא מצליח ליצור חוויה מאוד מיוחדת בחלל ומחיה את המיתוס הקדום בצורה כה עכשווית

חגית: בתערוכה הזו נראה שהמיתוסים וכוחות נסתרים השתלטו על הציור. לעומת זאת – כשאת מציירת להנאתך – הציורים הם אחרים?

דינה: האמנות שלי מאוד מושפעת מפולקולר, מיתולוגיה, מעשיות עם. באופן אינטואיטיבי אני רואה כך את המציאות. יש לי ראייה פסיכדלית באופן טבעי, ואני יכולה להביט באדם ולהצמיח לו קרניים. אבל לעתים אני גם מציירת את מה שקורה עכשיו. זה תמיד מתוך רשמים מאוד פנימיים ולאו דווקא מהתבוננות. למשל, אחרי המלחמה ציירתי הרבה ציורים ששיקפו את המצב הנפשי שלי

חגית: משהו להוסיף לפני סיום? אני בטוחה שאת כבר עם הראש והחזון בפרויקטים חדשים

דינה: התערוכה הזו ממש הבהירה לי שאני מאוד רוצה לעשות מיצבים גדולים וחיבור בין מדיומים, ועכשיו אני במחשבות של מה הלאה. אבל חשוב לי לומר שהמיתוסים או מעשיות – עבורי זוהי דרך חיים. דרך לראות ולחוות את המציאות, לא באופן אסקפיסטי אלא באופן הכי ממשי ורוחני.

אני מאוד עסוקה במפגש שלי עם הקצוות של המוות והלידה, ואני באמת מוצאת נחמה בכוחות גדולים ממני – במיתולוגיה, בחיבור לטבע, בכל מה שהוא מעבר לכאן ועכשיו, כי הוא על־זמני; והוא מחבר אותנו לארעיות שלנו, ומאפשר להתרחק לרגע וכמו לרחף מעל ליום־יום הכל־כך סיזיפי והלא פשוט – ולראות ממעוף הציפור את העושר הקיומי, גם בתקופות מאוד אפלות.

המיתוס הקדום ממש מלמד פרקטיקה של מוות ולידה מחדש כחלק מהמחזוריות של החיים. וגם בעתות כאלה של מיתות – תמיד מסתתרת האפשרות של צמיחה מחודשת. ואני מנסה להסתכל על הדברים ככה. אז אולי האמנות שלי נראית אפלה, אבל בעצם בשבילי יש באופל האמנותי הרבה חיבור, יופי ואור

---

ידי נחש | דינה יקרסון, זוהר שפיר
אוצר: יאיר ברק
גלריה אחד העם 9, תל אביב
נעילה: 26.4