הפוסטר של בופור, העטיפה של אם יש גן עדן

בשבוע שעבר נכנעתי למסע יחסי הציבור, קראתי את אם יש גן עדן וראיתי את בופור. כל כך הרבה מילים כבר נכתבו גם על הספר וגם על הסרט כך שאין לי את היומרה להגיד משהו שלא נאמר עד עכשיו, מלבד ההשוואה המתבקשת בין שני המדיומים השונים והתוצר הויזואלי השונה שמלווה אותם ושמנסה למכור אותם – העטיפה והפוסטר.

אבל כדי להגיד משהו על הפוסטר והעטיפה אין מנוס מלהגיד בכל זאת כמה מילים על הסיפור. כשלקחתי את הספר מחברה טובה היא אמרה לי שזה לא ספר טוב בעיניה אבל הוא כתוב בצורה שאי אפשר להפסיק לקרוא אותו, ואני נאלץ להסכים עם הקביעה הזו. הספר ללא ספק מכניס אותך לתוך הסיטואציה בצורה מעולה, וקשה שלא להזדהות עם הגיבורים גם אם מעולם לא חווית משהו דומה וכף רגלך לא דרכה מעולם במוצב; הוא מצליח לרגש ולתפוס אותך חסר נשימה לאורך כל הקריאה. מה שהפריע לי בכל זאת הוא מה שאין בספר, אף אמירה שהיא מעבר למשהו בסגנון ‘מלחמה זה רע’ או ‘איזה חרא היה להיות חייל בלבנון’. זה ספר שהוא כל כך ישראלי, שמצליח לתמצת בצורה כל כך טובה את התחושה של מה זה להיות חייל במדינה הזו, שאין פלא שהוא כל כך הצליח.

הסרט לעומת זאת פחות אפקטיבי בעיני, מכיוון שיש בו משהו יותר סטרילי בתחושות שהוא מעביר. על פניו הכל בו מצויין: המשחק, הצילום, העריכה, הפסקול וכל שאר המרכיבים, אבל אותה חוסר אמירה שליוותה את הספר מורגשת גם בתסריט, שעושה אמנם עבודה מצויינת בלהעביר את תחושת הקלאסטרופוביה של המוצב אבל בסופו של דבר לא הרבה יותר מזה לטעמי. צפיתי בסרט ביום הבכורה שלו באולם מלא, והקהל, שרובו היה מורכב מחברה צעירים, צחק, התרגש ופחד במקומות הנכונים, אבל לא יכולתי שלא לתהות לאילו מסקנות הוא מגיע בסופו. צריך לדעתי תפיסת עולם מאד ביקורתית כלפי העולם שמסביבך בשביל לנסות לחלץ מהסיפור דבר מה בעל ערך יותר ממה שכבר ציינתי.

לגבי העטיפה (שעיצב אמרי זרטל): אני חושב שהיא טובה, מאד ישראלית ומאד קולעת לספר. מאד קל להזדהות עם המדים וזוג הנעלים הצבאיות, ולגבי המניפולציה של ההיפוך – כתבתי על כך בעבר בהקשר של ספר אחר, וברוב עוונותי השתמשתי בה בעצמי בספר אחר. אני חושב שיש בהיפוך משהו חכם, והמתח שנוצר בין הויז’ואל לבין שם הספר טוען אותו באירוניה המתבקשת. הפוסטר של הסרט לעומת זאת (שגם הוא מוצלח בעיני אך לא הצלחתי לקרוא באותיות הקטנות מי עיצב אותו) הוא כבר הרבה יותר בומבסטי והאימג’ שבמרכזו משווק את הסרט כסרט מלחמה הוליוודי לכל דבר. האור שבקצה המנהרה אינו נראה כמי שמבטיח עתיד ורוד לחייל שעומד בה ולא ברור במבט ראשון האם הוא מחכה לצאת החוצה לפני פעולה או שמא הוא נח משגרת הפעילות המבצעית שלו עד יעבור זעם. כך או כך הרבה תקווה אין בו, ואני חושב שנעשה כאן שימוש יפה מאד במחילות של המוצב כחלק מהטיפוגרפיה שמרכיבה את שם הסרט.

בסופו של דבר נדמה לי שיש כאן דוגמא קלאסית לדרך בה בא לידי ביטוי ההבדל בין שני המדיומים. בעוד שהאימג’ שמלווה את עטיפת הספר הוא אינטימי יותר ונגיש יותר כמו המדיום עצמו מבחינת נקודת המפגש בינו לבין הקורא, האימג’ של הפוסטר הוא דרמטי בהרבה, כראוי לפיצוצים ולאבק השריפה שקשה להתחמק מהם במהלך הצפייה בסרט.