כל מה שחשוב ויפה

הרווח שבין

הרווח בין הגבר לחולצה היה מסוג השירים שהם one hit wonders אי שם בימי נעורי המאוחרים. את השיר כתבה חנה גולדברג, הלחין עובד אפרת ושרה זמרת בשם ליליה. אני זוכר שבזמנו הוא נחשב די שערורייתי, זה היה לפני ימי "it's britney bitch", ולמרות שהיה לליליה עוד להיט – גבר שר אצלי באמבטיה, נדמה לי שהיא קצת הקדימה את זמנה. בכל אופן, אלו היו המילים של השיר:

הרווח בין הגבר לחולצה
עושה לי דברים
שאין מהם מוצא
הרווח שבינו לבינה
עושה לי דברים
ששום גבר לובש בגדים הדוקים
לא עשה מעולם
לי

אני הולכת ומתאהבת
בגבר לובש חולצה גדולה עליו

אולי לא הפואטיקה הגדולה של הזמר העברי אבל בכל אופן, נדמה לי שליליה עלתה פה על משהו. הסיבה שבכלל נזכרתי בה היא לא כדי להעביר שעורי נוסטלגיה לשנות ה-80 אלא בגלל פרויקט בשם nonobject שנתקלתי בו השבוע. בהתחלה בכלל היה לי נדמה שזה פרויקט חד פעמי שאמור לצאת גם כספר (זה היה הלינק המקורי אליו הגעתי. מאוחר יותר הבנתי שזו בעצם פירמת עיצוב). מאד התפעמתי מהרעיונות שגיליתי בו ומכיוון החשיבה שהוא מעבר לאוביקט עצמו, כיוון שממשיך לרווח בין האוביקט למי שמשתמש בו, מרחב שלכאורה לא קיים ושלא מקבל תשומת לב.

באתר של הספר יש כרגע חמש דוגמאות לפרויקטים מסקרנים שכאלו. בבסיסה של הכף עומד הנסיון להפוך אותה מאוביקט שחוק שהתרגלנו אליו למשהו חדש ומסקרן, לא רק מבחינה עיצובית אלא גם מבחינת פוטנציאל החוויה שיש לכף כזו לתת לחוש הטעם שלנו כשאנחנו אוכלים. הדימוי הזה של כף שמורכבת מהרבה כפיות קטנטנות לא עוזב אותי והייתי שמח לנסות לאכול עם כזו כף. במוחי אני כבר מדמיין כל כף מתפצפצת בפה כמו סוכריות מתנפצות ואני ממש יכול להרגיש את התחושה כשאני עוצם את העיניים.

פרוייקט אחר מעניין אפילו יותר הוא behind the scenes camera וההגיון שמאחוריו פשוט: אנחנו רגילים לצלם את מה שאנחנו רואים אבל מה קורה עם כל מה שהמצלמה לא תופסת, במיוחד את מה שאנחנו לא רואים, מה שמאחורינו, שאין לנו עליו שליטה, מה שאנחנו לא יכולים לזכור, לדעת או לצפות. מה שיפה ברעיון הוא שמבחינה טכנולוגית אין פה שום פריצת דרך אלא רק שינוי בתפיסה וזה מה שהופך אותה ליותר מסקרן לדעתי.

שני המוצרים האלו ועוד שלושה נוספים שמוצגים באתר הספר לא קיימים בינתיים. אני מקווה שלא רחוק היום בו אוכל לאחוז בכף כזו משלי, אבל זה כבר קשור לחיבה המיוחדת שלי לכפות (ומי שמכיר אותי יודע על מה אני מדבר).

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. דפנה לוי

    אם חנה גולדברג כתבה את המילים, מה פירוש ליליה עלתה פה על משהו?….

  2. מיכל

    האתר שלהם בהחלט מרשים, אבל לגבי הכף… – נראה לי לא רחוק מלנסות לאכול בעזרת פומפיה (מגררת?) – רוב הנוחות העיצובית הקיימת בכף / כפית הרגילות נובעת מזה שהיא חלקה.

    ועוד לא התחלתי לחשוב על כמה (לא) נוח לנקות את זה לאחר השימוש.

    כדאי לזכור שאחד העניינים החשובים ביותר בעיצוב (וגם באדריכלות אגב) הוא עניין השימושיות. כשמשהו מעוצב מדהים והוא גם נכון מבחינה שימושית זו הברקה אמיתית. במקרה של הכף הזו, נראה שהם רצו מהר ורחוק עם הקונספט העיצובי והמאאגניבות, ועניין הנוחיות נזנח כאן.

  3. יובל

    דפנה – את צודקת לגבי מי שכתב רת המילים אבל הביצוע לש ליליה כל כך נחקק בזכרוני כך שגם אם זה קצת לא יפה היא מבחינתי זו שהביאה את הבשורה
    ומיכל – התגובה הראשונה שלי למה שאת אומרת שבגדול ברור שאת צודקת אבל יחד עם זאת, פרקטי או לא, קל לנקות או קשה, איך אומרים – כזה אני רוצה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden