כל מה שחשוב ויפה

היה לנו אוצר

(פורסם היום במוסף ספרים של עיתון הארץ)

מה יש בהם, בצילומים הללו, שמרעידים את הלב, ששולפים תמונות נשכחות מתוך הזיכרון? אולי העובדה שהם מציעים מבט על הימים שבהם למלה "לנו" היה קל יותר להתקבל כקונסנסוס

על הכריכה קופסת הלחם הלבנה, המרובעת, עשויה מתכת. אני זוכר אותה מבית הורי – נפתחת בבוקר ובערב, נסקרת בדאגה: "צריך לחם". כתמי חלודה בדפנותיה, משמיעה צליל מתכתי רועם כאשר המכסה נטרק. בעמוד 17 הכלי להכנת קוביות קרח: תבנית עוגה מתכתית ונמוכה, עם המנגנון: שתי וערב של רעפי מתכת, וכשמושכים בלשון הם נעים בקול חריקה, מעבירים צמרמורת, בוקעים את הקרח שיכול להשתחרר ללימונדה או לקולה, שנמזגת לכוסות מבקבוק זכוכית משפחתי. בעמוד 147 המימייה, שאתה היינו יוצאים לטיולי בית הספר, ירקרקה, לשון פלסטיק מחברת את הפקק לגוף והיא עצמה עטויה בבד חבל בז', עם שני כפתורים חלודים שסוגרים אותו על גוף המימייה.

65 הפריטים שמצולמים בספר הזה, והתמונות התקופתיות שמלוות אותם, מזכירים נשכחות. הם מזכירים ילדות ובית, תמונות מצהיבות, זיכרונות שהזמן טישטש. כל דף שאני הופך מפיק ממני אנחה, קריאה: את זה אני זוכר! כזה בדיוק היה לסבתא, לשכנים, אצלנו במרפסת: תנור נפט, מחרוזת סוכריות צבעוניות, צידנית, אלבום בולים, קופסת שקופיות.

מה יש בהם, בצילומים הללו, שמרעידים את הלב, ששולפים תמונות נשכחות מתוך הזיכרון? העיצוב של החפצים הללו נושא משמעות מעבר לעצמו, לפונקציונליות שלו או לאסתטיקה שלו: עיצוב הוא חזות הדברים, חזות הזיכרון. "היה לנו אוצר" הוא ספר שמספר "איך היה", ולא רק – כמו ברוב ספרי העיצוב – "איך יהיה", או "איך צריך להיות".

אולם, גם על ה"איך היה" צריך להתעכב. טיבו של המבט הנוסטלגי, ושל הניסיון לזכור את "הימים הטובים של פעם", שהוא משהה את חוש השיפוט. עדי יפת פוקס, מחברת הספר, מתארת את החפצים שאספה במסע שלה אל הבית הישראלי של שנות ה-60 וה-70, ובתוך כך גם את ילדותה, ומכלילה לעתים ביקורת מרומזת. היא מתארת למשל את הגלובוס השולחני כ"מתנה מקובלת דווקא לבנים בגיל בר מצווה, מעין אמירה סמלית על העולם הגדול המחכה להם שיכבשוהו", בעוד ש"מהבנות, כנראה, לא היו ציפיות בכיוון הזה" (עמ' 32). כשהיא מתארת את נוצות הטווס שהעניקו תחושה של אקזוטיקה בסלון, היא מספרת על "ימי התום שלפני הפוליטיקלי קורקט, (שבהם) לא ידענו שאין זה יפה לתלוש מציפור את נוצותיה כדי לקשט בהן את הבית" (עמ' 56).

הקורא בעל המבט הביקורתי יותר ימצא את מבוקשו רק אם המבט טבוע בו מראש, בין אם כשיביט בפטיש הפלסטיק מהימים שאחר מלחמת ששת הימים, שבהם "הרגשנו חזקים ובטוחים" (עמ' 139), ובין אם כשיתבונן בקופת קק"ל (עמ' 98), וינסה לדמיין ריטואל דומה כיום, שבמהלכו המורה מעבירה קופה בין התלמידים, אשר בתורם אמורים לשלשל לתוכה תרומה למען גאולת קרקעות וחיזוק היישוב הציוני.

הספר מציע מבט, כפי שמעיד שמו, על הימים שבהם למלה "לנו" היה קל יותר להתקבל כקונסנזוס. אבל יש לזכור שלא לכולם היו אותם החפצים, ולא לכולם היתה אותה הילדות. בעידן המודרני, שבו אנו מוצאים את עצמנו מוצפים בשפע של פריטים מדי יום, קל יותר להתגעגע לתקופה שבה הכל היה לכאורה פשוט יותר. לכאורה – מכיוון שהצילום המרהיב של עמית גושר מצליח להציג כל פריט נושן כאילו היה היהלום שבכתר, כמו היה הפריט האחרון שנשמר מכל משמר במחסני המוזיאון, ממתין בסבלנות עד שיימצא מי שיגאל אותו מעזיבותו. לכך מצטרף גם מעצב הספר, דני גולדברג, שרקח את כל המלים והתמונות ליצירה אחת שלמה ומהודקת, ויצר ספר מתנה אלגנטי ומרשים שאי אפשר שלא להמשיך ולדפדף בו.

בסופו של דבר אני מסיים לדפדף בספר ומתפנה לבחון את החפצים שמסביבי. מי מהם עשוי להיכנס לדפיו של ספר דומה שייצא לאור בעוד 30 שנה? האם כפכפי הקרוקס יזכו למעמד דומה לזה של הסנדלים התנ"כיות? האם האהיל מאיקאה, או אולי יהיה זה דווקא מכשיר הטלפון הנייד? כמובן שאין שום דרך לנבא את העתיד, אולם נדמה שגם בעוד דור או שניים לא אהיה היחיד שימצא את עצמו מצטער על כך שזרק את מה שהיה יכול להיות האוצר של פעם.

היה לנו אוצר רגעים של בית ישראלי בשנות השישים והשבעים
עדי יפת פוקס, צילום: עמית גושר. הוצאת ספרות עכשיו, 160 עמ', 129 שקלים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

8 תגובות על הכתבה

  1. מיכל

    היו כלי העבודה של אבא שלי, שידע, כמובן, לתקן הכל 🙂

  2. אחת מהצפון

    כל החפצים שלא יהיו עוד 30 שנה.כי מה שממשיך איתנו איננו זכרון שתחום בזמן מסויים.

    זה יפה מה שכתבת לגבי החיבור בין התמונה לזכרון השנים ההן. תמיד ייחסתי את זה לריחות בלבד אבל הנה ההוכחה לכך שגם מראה יכול לגרום לכך. ברור שזה לא החפץ לכשלעצמו אלא האפשרות לקבל "פלש" על מה שכבר שכחנו.
    אם אני אזכר ברדיו בעל העין הירוקה- מיד יתייצב לי כל החדר מסביבו ובעיקר, התחושה שהיתה לי כילדה באותו החדר/הבית.

  3. אורי ב.

    Home is so Sad
    by Philip Larkin

    Home is so sad. It stays as it was left,

    Shaped to the comfort of the last to go

    As if to win them back. Instead, bereft

    Of anyone to please, it withers so,

    Having no heart to put aside the theft

    And turn again to what it started as,

    A joyous shot at how things ought to be,

    Long fallen wide. You can see how it was:

    Look at the pictures and the cutlery.

    The music in the piano stool. That vase.

  4. יובל

    לא הכרתי את השיר של לארקין, חיבור יפה
    תודה

  5. אודי

    הפוסט הזה נשמע אחרת מאחיו הפוסטים. אולי בגלל 'הארץ'? דווקא מוצא חן בעיני. תגובת המחבר?

  6. יובל

    ובוודאי בגלל האכסנייה, מוסף ספרים זה לא בלוג והוא גם לא גלריה. כל אחד מקבל את מה שמגיע לו, וגם הספר הזמין טון אחר

  7. בועז כהן

    כתבת יפה מאוד. אהבתי (גם את הספר, גם את הביקורת).

  8. יובל

    אכן ספר מקסים

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden