כל מה שחשוב ויפה

הזמן הקהה

אוהד מרומי, נולד ב-1967
הנער מדרום תל – אביב, 2001
קל-קר, נייר, שיער וחרוזי פלסטיק מוזיאון ישראל, ירושלים

זמן אמת: 60 שנות אמנות בישראל, העשור השישי: 1998-2008
אמיתי מנדלסון (עורך). אוצרי התערוכה: אמיתי מנדלסון, אפרת נתן. הוצאת מוזיאון ישראל, 200 עמ'

התערוכה "זמן אמת" היא חלק מפרויקט שנהגה במסגרת חגיגות ה-60 למדינת ישראל, ובו הופקדו שישה מוזיאונים מרכזיים על הצגת שישה עשורי עשייה אמנותית בישראל. בחלקו של מוזיאון ישראל נפל האתגר לייצג את העשור השישי. זו משימה קשה משום שהמבט על העשור הנוכחי נעדר פרספקטיווה של זמן. העשור הזה, מציינים אוצרי התערוכה, אמיתי מנדלסון ואפרת נתן, מאופיין ב"עשייה מוזיאלית ערה ושוקקת, נפתחו בו גלריות וחללים חדשים להצגת אמנות צעירה והוצעו בו אירועים מן הסוג שנחקק בזיכרון האמנות הקולקטיווי".

לעטיפת הקטלוג נבחר דימוי אניגמטי בצבעי שחור וכסף – פרט מתוך ציור של גיל מרקו שני, "בלי כותרת" 2006-2007 – והוא נראה במבט ראשון כאיור נאיווי של גמל לצד סלעים במדבר. הבחירה בדימוי הזה לא ברורה מאליה, מכיוון שנדמה שיש בקטלוג יצירות שיכלו לייצג טוב יותר את רושם האירועים שנחקקו בזיכרון הקולקטיווי. הדימוי הראשון בצדו בעברית של הקטלוג הוא דוגמה ליצירה מסוג זה: תצלום של מראה מהתערוכה עצמה, שמופיע בפרספקטיווה אחרת גם כדימוי האחרון בקטלוג. בתצלום מופיע "הנער מדרום תל אביב" (2001), פסלו המרשים וגדול-הממדים של אוהד מרומי.

מעצבי התערוכה, אורן שגיב ואורי רוזנטל, פרצו במיוחד לתערוכה קיר במוזיאון ודרכו מתגלה הפסל. פריצת החלל נעשתה כחלק מעיצוב המרחב המוזיאלי כולו, שקיבל את השראתו מתוכנית השיפוצים הגדולה שעובר המוזיאון בימים אלה. התצלום בצדו באנגלית של הספר מציג מבט מרוחק על חלל התצוגה, ובו רואים מרחוק רק את ראשו של "הנער מדרום תל אביב", שלרגע נראה כאחת התמונות התלויות על הקיר.

מעבר לאפקט המרשים שיצרו המעצבים, הוא מאזכר את אחד מרגעי השיא של האמנות הישראלית בעשור המדובר: התערוכה "הלנה", שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות עכשווית ב-2001. בתערוכה, שבה הציגו גם גיל מרקו שני ואבנר בן גל, נפתח החלון שפונה לרחוב תרס"ט בתל אביב, והיה אפשר לצפות דרכו בפסל מחוץ למוזיאון – כפי שאפשר להתרשם מהתצלום שמופיע בקטלוג בעמודים 22-23. בחירה בדימוי מסוג זה לעטיפת הקטלוג היתה מייצרת תחושה רלוונטית יותר. תצלום זה של ביתן הלנה רובינשטיין מוצג בחלק הראשון של הקטלוג, שנקרא "פסיפס העשור". בחלק זה מיוצגת כל שנה של העשור האחרון בכפולת עמודים בשחור-לבן, ובה פסיפס של הזמנות לתערוכות, ספרי אמנות ושערים של כתבי-עת שראו אור באותה שנה.

אחרי כל כפולת פסיפס כזאת בחרו האוצרים להציג יצירה אחת או שתיים שאינן מוצגות בתערוכה, של אחד האמנים שמשתתפים בה (יוצא דופן מבחינה זו התצלום של עדי נס, "בלי כותרת", הידוע יותר בכינוי "הסעודה האחרונה"). בכך עושה הקטלוג מה שהתערוכה אינה יכולה לעשות: הוא משלים מידע, מציע פרשנות נוספת לעשור המדובר ונותן לקוראים הזדמנות להתרשם ממגוון רחב של יצירות שקשה לשחזר בחלל המוזיאון. לדוגמה, תצלום מהמיצב "The Country" של סיגלית לנדאו, כפי שהוצג בגלריה אלון שגב ותמונת סטילס מתוך עבודת הווידאו שלה "DeadSee"; או "עמק יזרעאל" ו"שמורת החולה" של גל וינשטין, כפי שהוצבו במוזיאון הרצליה ובביתן הלנה רובינשטיין.

לאחר "פסיפס העשור" מופיעים שני מאמרים. הראשון הוא מאמר מפתיע מאת הסוציולוגית הד"ר ורד ויניצקי-סרוסי, "העשור הקהה". מפתיע, מכיוון שוויניצקי-סרוסי לא דנה בו באמנות המוצגת בתערוכה, אלא מציגה את תקופת הזמן שבה היא נעשתה מעמדה מתריסה וביקורתית: היא מכנה את העשור השישי של מדינת ישראל "העשור הקהה", כי הוא מאופיין בקהות החושים שהשתלטה על החברה הישראלית: "מהגרי עבודה, אמהות חד-הוריות, נכים, פלסטינים עניים, חולים ורעבים במחסומים ומעבר להם, מפוני גוש קטיף נטולי הבית, נפגעי טרור ותאונות הדרכים, תושבי הצפון שנותקו במלחמה בלי הגנה, תושבי הדרום שביתם היה לחזית, עובדי הקבלן וחברות כוח-אדם, מובטלים וכאלה שהופסקה אבטחת ההכנסה ששולמה להם – כולם הפכו לאנשים שקופים, שחייהם זולים ושהמדינה התנתקה מאחריות להם ולגורלם. על כולם הביטה החברה בישראל באותו מבט קהה המלווה בשוויון נפש, כאילו עטו פניה צעיף דק ואטום".

את הקישור לאמנות מותירה ויניצקי-סרוסי למנדלסון, שחוזר גם הוא לקהות החושים במאמרו "חזיונות אחרית וראשית: הרהורים על אמנות בישראל 1998-2007". מנדלסון מודע לבעייתיות שטמונה בסיכום תקופה מטווח-זמן קצר כל כך, ומוסיף לממד המקומי גם את הממד הגלובלי – מתקפת הטרור על מגדלי התאומים והמלחמה בעיראק. הוא מתייחס לשם התערוכה, "זמן אמת", לא רק כתזכורת לכך שאנחנו עדיין בעשור המדובר, אלא כשם כולל לאסטרטגיות האמנותיות שנקטו האמנים, אשר "מבטאות חרדה מפני אסון בממדי ענק ולצדה כמיהה למילוט אל מחוזות רחוקים, אמיתיים או מדומיינים – אל הנוף המייצג ראשוניות פראית והתעלות רוחנית; אל עולמות מיתולוגיים ואל מרחבים פנטסטיים".

את העיסוק בעולמות מדומיינים הוא מפרש, באופן אפולוגטי מעט, לא כחלק מהאדישות החברתית, אלא דווקא כאמירה פוליטית וכביקורת על קהות החושים. אם בדבריה של ויניצקי-סרוסי אפשר לזהות ייאוש, מנדלסון מציע תקווה. אולם נדמה שגם הוא לא מאמין ביכולתה של האמנות לבצע מהלך של תיקון או של שינוי חברתי בעידן המודרני, בעידן של מיצבים גדולים דוגמת אלה של סיגלית לנדאו, גל וינשטיין או יהודית סספורטס. הקטלוג שעיצבה יעל במברגר בהקפדה ובכישרון רב משקף בסופו של דבר גם את התערוכה וגם את התקופה בצורה נאמנה. הוא לא מציע נחמה, אך מצליח לשמש באופן פרדוקסלי עדות לזיכרון של מה שעוד מתרחש.

(פורסם במוסף ספרים האחרון של עיתון הארץ)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden