זה אני

(קצת אקסביציוניסטי, אני יודע)

לא בכל יום מתפרסמת תמונה שלך בעיתון. ובטח לא אם אתה כותב בעיתון, ועל אחת כמה וכמה לא תמונה שאתה מאד מאד (מאד) מרוצה מאיך שהיא יצאה.

התמונה שלמעלה פורסמה בגליון הראשון של מגזין גלריה שיצא היום, מגזין כרומו בן 220 עמודים שעתיד לצאת מדי חודש. מכיוון שבניגוד לעיתון היומי התכנים שלו לא נמצאים אונליין, תרשו לי לשתף פה את הטקסט שהתמונה ליוותה, שבו שבעה מבין הכתבים היו צריכים לכתוב משהו על עצמם. חוץ מזה יש שם עוד ראיון אחד ארוך עם יושב הראש של ויטרה ועוד כל מיני מדורים והמלצות, אבל כמו שאני אומר תמיד – לא חשוב מה כתוב, הרבה יותר חשוב איך אתה יוצא בתמונה.

בכל מקרה, זה מה שכתבתי על עצמי:

השנים הרגילו אותי לגבות המורמות של האורחים שמגיעים לדירה שלי – שכלל לא נראית כמו דירה של מעצב. למרבה המבוכה, ההיפך הוא הנכון: היא עתירה במדפי ספרים רעועים ובשורות עציצים שגדלו פרא; השולחן מלא בעיתונים, ושולי ספת הבד האפורה כבר פרומים ובלויים, הודות להתמדתן של החתולות.

אני אוהב פריטים מעוצבים, ויש לי לא מעט כאלו: הספריה של רון ארד כרעה תחת עומס הספרים שהונחו עליה, הפוסטרים ממוזיאון העיצוב של לונדון ממתינים בסבלנות למיסגור, ובמגרות נחבאים פריטים שהקסימו אותי בשעתו בגלריות נחשבות. אבל לבית שלי יש חיים משלו, וגם חוש עיצובי משלו: הוא אינו סבלן לקווים נקיים, לבנים וגיאומטריים; הוא בז לסימטריה, ומתרחק ממינימליזם.

אבל אני סולח לו, וגם לעצמי: אפשר תמיד להסביר שמדובר בעיצוב ״חמים״ או ״כפרי״, אבל אלו אינם שמות תואר מתאימים: זה עיצוב של בית, עם נעליים מושלכות בפינה, קליפות הדרים על התנור החשמלי וחפצי נוי שסביר להניח שלא יכללו בשום מגזין. למדתי להסכין לחוש העיצובי של הבית, וגם לאהוב אותו, משום שהוא מזכיר לי את הדבר החשוב ביותר שקשור לעיצוב מוצלח: שיהיה נעים לשהות במחיצתו. כשאני מתפרקד בסלון הלא־מעוצב שלי, אין לי חרטות.