כל מה שחשוב ויפה

החיים הם במקום אחר

יצא שמחר אני נוסע לפוזנן בפולין לארבעה ימים (כן, אני יודע. פוזנן. עוד שבוע שבועיים תוכלו לקרוא על זה בעיתון). בכל אופן, אתמול שלחו לי שמו של המלון שבו אשהה, ומיד נכנסתי לאתר של בית המלון כדי לראות איך הוא נראה ואיך נראים החדרים ואם זה מלון שווה ואיפה הוא ממוקם בעיר וכן הלאה.

ואז נזכרתי בטקסט המופתי של פרופ' אווה אילוז שפורסם לפני שלושה שבועות במוסף ספרים של עיתון הארץ.

ככה הוא התחיל:

"את משקיעה חודשים רבים בתכנון החופשה שלך; מזמינה חדר במלון יוקרתי, מוצאת את המסעדות שקיבלו שני כוכבים במדריך מישלן וממתינה בציפייה לחופשה המיוחלת. את מגיעה ליעד, פוסעת לתוך המלון היוקרתי, פותחת את הדלת האלקטרונית ונכנסת לחדר. ואז, מבלי שתוכלי להגיד מה בדיוק הדבר, את פשוט מרגישה את זה: אכזבה. לא שהתיאור היה מטעה. את הרי מזהה את התצלום מאתר האינטרנט: המיניבר, הטלוויזיה, המרפסת וחדר האמבטיה המרוצף שיש, הכל נראה כמו בתמונה. אולי זה בגלל תחושת הצפיפות בחדר או הטאפטים המעט-דהויים, או אולי זה הנוף הסתמי הנשקף מן החלון. בחדר יש כל מה שציפית לו, אך חסרים בו הזוהר, האלגנטיות, ההרמוניה. אם החדר היה גרוע בהרבה, או אפילו במעט, ממה שציפית לו, יכולת לחוש מרומה וכעוסה. אבל לא, החדר תואם לתיאורו, רק שחסר בו את אותו 'דבר בלתי מוגדר': זאת האלגנטיות השקטה שהופיעה לעתים קרובות בפנטסיות שלך.

"עכשיו דמייני שהחדר הזה הוא החיים שלך: גם כאן, הכל מתנהל על פי התסריט. התחתנת עם מישהו ממשפחה טובה, מעורר קנאה, שלוקח את הילדים לבית הספר, את עורכת ארוחות משפחתיות בחגים, את מבשלת ארוחות נהדרות, מספרת בדיחות מצחיקות בציבור. החיים כוללים את כל המרכיבים שציפית להם, ובכל זאת, אין בהם התחושה – הזאת – של זרימה, התרגשות וייחודיות: השיחות עם בן הזוג מסתיימות במהירות ובפתאומיות, אתם בקושי מצליחים להפתיע זה את זה; כל אחד מכם מתרגז במהירות לנוכח התגובות הצפויות וההתחושה הזאת ממשיכה גם בתחומים אחרים של החיים: העמיתים המשעממים במשרד שאליו את הולכת בכל בוקר; החופשות שלעולם אינן מרגשות כפי שהיו אמורות להיות, הילדים שגדלים להיות שונים לגמרי מכפי שציפית, החברים שאת מחבבת אך לא סומכת עליהם בלב שלם: בחיים שלך יש כל המרכיבים שאמורים להיות בהם, ועדיין יש תחושה שהם פחות ממה שציפית שיהיו – הם מאכזבים. חייך הם כל מה שחשבת, אז למה הם פחות מעניינים ממה שציפית?".

הכרתי קצת את הכתיבה של אילוז, ואפילו ראיינתי אותה לאחת הכתבות שלי במוסף – מה אנחנו יודעים על בני הזוג שלנו (ובאופן קצת נחמד יש קשר בין מה שהיא אמרה בכתבה ההיא לבין מה שהיא כותבת כאן). והנה, נחבא לו בין עמודי המוסף, טקסט על הספר מאדאם בובארי (שאני חייב להודות שלא יצא לי עדין לקרוא), מתוך מדור חודשי חדש שיעסוק בכל חודש ברגש אחר דרך ספר אחר. נעזוב את זה שזה פשוט רעיון מקסים, הטקסט, כצפוי, פשוט מעולה.

"בהשוואה לרגשות אחרים, דרמטיים יותר, אכזבה היא רגש מינורי", ממשיכה אילוז. "אין בה הלהט של הקנאה, העוצמה של הזעם, הדחיפות של השנאה. אכזבה היא תחושה קטנה ומעורפלת שמתמקמת במרווחים הדקים שבחיינו. כמו כינה בשיער, תחושת האכזבה היא לכאורה קטנטנה ובקושי נראית. ועדיין, היא פולשנית עד כדי כך שהיא מערערת את שלוות נפשנו. יתרה מזאת: תחושה קטנטנה זו מסכמת את האומללות שבקיום המודרני, וזה הסנטימנט שקשור לגורל של אחת המיתות המרירות ביותר בספרות המודרנית, זו של מדאם בובארי".

יצא לי לנסוע לא מעט בשנה שנתיים האחרונות (אני מנחש שגם לאילוז), וזה כל כך נכון. כל כך מדוייק.

אני מנסה להיזכר איך זה היה פעם? הרי לא היה אינטרנט ולא יכולנו לדעת כלום על המלון או על הסביבה שלו. לא מזמן שאלתי את אמא שלי איך פעם היה אפשר לדעת מה מזג האוויר ביעד הנסיעה. היא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח וענתה בפשטות שלא היה אפשר. מקסימום חורף או קיץ, לא יותר מזה.

ואילו עכשיו אני מסתכל לפחות פעם ביום מה מזג האוויר בפוזנן, אולי הוא יעלה מהמינוס אחד והערפל שיש בו עכשיו. ואז אני מנסה להחליט: זה טוב לדעת או שכדאי בכל זאת להיות מופתע ממזג האוויר. ומאיך שהמלון נראה. ומאיפה שהוא נמצא. ואיך החדר נראה. הכל כל כך מחושב עכשיו שאי אפשר לפעמים אלא להתאכזב, דווקא בגלל שמנסים לתאר לנו את המציאות באופן כל כך מפורט ו… "מציאותי", דווקא בגלל שלא משאירים מקום לדמיון.

ולא, אני לא מנסה להיאחז בכח בנוסטלגיה למרות שברור שיש פה מימד רומנטי. בכל מקרה, אני מפציר בכם לקרוא את הטקסט של אילוז, את הניתוח המבריק שלה על רגש האכזבה ועל מאדאם בובארי. הנה עוד פעם לינק, מסוג הטקסטים שאפשר לקרוא אותם עוד ועוד.

לא יודע מה איתכם אבל אני יודע מה הספר הבא שאני הולך לקרוא.

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. כנרת

    איך אני שמחה למצוא שותפים להתפעלות מאילוז, אחת החוקרות המבריקות והמרתקות של תקופתנו, וכמעט היחידה שגורמת לי להצטער שלא המשכתי עוד כמה שנים בחוג לסוציולוגיה. אבל לא ראיתי את המדור הזה שוב. אני מקווה שזה לא היתה הבלחה חד פעמית.

    1. yuval saar

      היא באמת משהו יוצא דופן

  2. איציק

    זה באמת מאמר נפלא- שמרתי את הגליון- תודה ששמת לינק. וגם הספר שעוד מעט תקרא הוא נפלא. מדכדך, מדוייק,יודע הכל על החיים.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden