כל מה שחשוב ויפה

זה דור שזקוק להוראות הפעלה מגוחכות שיגידו לו מתי לשבת, מתי לעמוד, מתי לבכות ומתי לשתוק

ביום שני יצויין בעולם יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קרבנות השואה. היום הזה אמנם מתקיים כל שנה, אבל הפעם הוא נופל על עיתוי אקטואלי מתמיד, עם חוקים שמטרתם לקבוע מה מותר ומה אסור להגיד בהקשר הזה (אפרופו אסור להשוות).

ביום שני יתקיים גם המפגש השני של פורטפוליו לייב חיפה. מלבד המעצב להב הלוי והאוצרת מורן שוב, במפגש ישתתף גם המעצב שי גולן, מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, שהנחה בסמסטר האחרון פרויקט עיצוב גלויות לציון יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קרבנות השואה. הפרוייקט כלל עיצוב סידרת גלויות שבהן ביטאו הסטודנטים את עמדתם ורגשותיהם כלפי יום זה.

אחד הדברים המעניינים בפרויקט הוא שהוא לא נשאר בין כתלי האקדמיה. הגלויות מהוות בסיס לפעילות חינוכית שתפותח על ידי הצוות החינוכי של ביה"ס הבין-לאומי להוראת השואה. פעילות זו תופעל במסגרות החינוך הרשמיות והבלתי רשמיות ביום הזיכרון עצמו ובמהלך השנה, עם קבוצות מגוונות מהארץ ומחו"ל. סדרות הגלויות הנבחרות תועלנה לאתר האינטרנט של יד ושם ושל המרכז האקדמי ויצו חיפה, וכן תוצגנה בבניין ביה"ס הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם.

בשיחה שערכתי עם שי הוא מספר על ההתמודדות של הסטודנטים עם המשימה הבכלל לא פשוטה, על מה מותר ומה אסור בכזה פרויקט, ומה התגלה כשמחפשים בגוגל מה היא השואה.

yuvalsaar:

שלום

shy:

הי! מה קורה?

yuvalsaar:

אצלי מצויין אצלך?

shy:

חביב.. אחרי נסיעה עם נהג מונית חובב ברקסים פתאומיים. מתאושש עם האגן דאז וטריינינג.

yuvalsaar:

איזה האגן דאז?

shy:

שוקולד מידנייט. אני מאנשי השוקולד…

yuvalsaar:

לא רע בכלל! בכל אופן, קצת מוזר אולי לעבור משוקולד חצות ליום השואה, אבל זה מה יש. ספר קצת על הפרויקט ומה היה החלק שלך בו

shy:

שוקולד ושואה דווקא נשמע לי הגיוני, אבל בכל מקרה… זה שיתוף פעולה בין ויצו חיפה לבית הספר להוראת השואה ביד ושם, פרוייקט שרץ כבר לא מעט שנים, שהתחיל ביוזמתם של עינבל קויתי בן דב, מנהלת בית הספר ביד ושם, ויקי מולכו. זו השנה השניה שאני מנחה את הפרוייקט, שבמסגרתו הסטודנטים מתבקשים להגיב או לנסות להגיד משהו מעניין על השואה… לא פשוט.

yuvalsaar:

מה זאת אומרת להגיב, או להגיד משהו מעניין? זה הבריף? זה לא כללי מידי?

shy:

לא, לא…. אני אסביר: הפרוייקט נוצר לציון יום השואה הבינלאומי, יום שנקבע ע״י האו״ם לציון בינלאומי לשואת היהודים. הבריף מבקש מסטודנטים ישראלים צעירים לעצב סדרת גלויות על כל נושא (כמעט) שקשור לשואה, כשקהל היעד הוא בני נוער, צעירים, ישראלים ומרחבי העולם. הסטודנטים מתבקשים למצוא את הדרך לעניין צעירים מרחבי העולם בשואה.

yuvalsaar:

נראה לי כמו משהו לא פשוט בכלל, שאני לא בטוח אגב אם הוא אפשרי, או עד כמה הוא אפשרי

shy:

לא פשוט זה בטוח. השואה היא נושא לא פשוט בפני עצמו, וכמעצבים אנחנו נתקלים בנושא שסוקר ועוצב ונחקר כמעט מכל היבט אפשרי. התחושה המוכרת של ״הכל כבר נאמר״ חזקה בפרוייקט הזה מאוד.

לשמחתי, זו השנה השניה שאני מנחה את הפרוייקט, ואני מגלה סטודנטים צמאים וחדורי מוטיבציה בעניין. הם מנסים לבדוק מה בעצם נשאר לנו להגיד שעדיין לא נאמר, או איך אפשר להגיד את הדברים הידועים בדרך מעניינת או אפקטיבית יותר. זאת בהחלט משימה לא פשוטה, אבל מעניינת בטירוף, ובעיני גם חשובה.

yuvalsaar:

בחשיבות אני מניח שלא נטיל ספק. אותי מעניין דבר ראשון לשמוע איך זה שהסטודנטים צמאים וחדורי מוטיבציה? כי זה לא פרויקט כיפי או מגניב

shy:

כי סטודנטים הם צמאים וחדורי מוטיבציה מטבעם…..? האמת היא שכשנקראתי למשימה ידעתי שהולך להיות לא קל. זה נושא, איך להגיד במילים נעימות, לא סקסי… הרבה יותר כיף לעצב פונט, או לאייר איורים בעקבות אמן חתרני ועכשווי.

למזלי אנחנו עובדים מול בית הספר להוראת השואה, שמגיע לפרוייקט עם גישה מדהימה – הכל (כמעט) מותר. אמירות אישיות, ביקורות, שאלות עכשוויות? הכל מתקבל בברכה ובהרבה עניין, מה שלדעתי גורם בסופו של דבר לתחושה שבאמת אפשר לעבוד; באמת אפשר להגיד דברים חדשים ומעניינים.

yuvalsaar:

מה לא מותר? (ותכך נדבר על מה הם עשו בסוף)

shy:

הגבולות הם פשוטים – בלי פוליטיקה, בלי ״פורנוגרפיה״ של שואה, בלי לפגוע.

yuvalsaar:

זה לא כזה פשוט… מה שלא פוגע בך יכול לפגוע בי. פורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה, אמרו חכמים ממני. ופוליטיקה, טוב, זה בכלל בעייתי עכשיו שאסור להגיד נאצי ואסור להשוות…

shy:

כמובן שגם בנושאים האלו חלק מהסטודנטים מנסים לגעת, לבדוק אולי את הגבולות מחדש, אולי אפילו להעביר ביקרת על הגבולות… גם מהנסיונות האלו יוצאים פרוייקטים מרתקים בעיני. הם לא יראו בסופו של דבר אור, אבל זה שולי 🙂

yuvalsaar:

מי מחליט אגב? אתה מעביר הכל ליד ושם והם מחליטים או שגם אתה סיננת?

shy:

הסינון הראשוני נעשה אצלי. מבחינת רמת העבודה, הקשר בין התוכן לעיצוב וכו׳. הסינון השני קורה במסדרונות יד ושם. שם כבר יסוננו פרוייקטים שאולי נפלאים מבחינת העיצוב אבל לא עומדים בגבולות שהוצבו.

yuvalsaar:

אם אני אשאל אותך מה סונן אתה תענה לי?…

shy:

ברור!

yuvalsaar:

קדימה

shy:

אלו בדרך כלל פרוייקטים שיקרים לליבי. לדוגמה, הפרויקט של דוד וחנון ואדוה ליטביץ מהשנה שעברה – מקרה קלאסי בעיני לשני סטודנטים שבאמת ביקשו לבחון את התייחסות שלנו כחברה, או את יד ושם כמייצג, לשואה. מה מותר ומה אסור.

הם לקחו את ההגבלות של יד ושם לפרוייקט וביקשו לשאול האם בכלל אפשרי לבחון או לעסוק בשואה בלי להתייחס לפוליטיקה, בלי להתייחס להשפלה ולעירום הפורנוגרפי…

davidadva2 davidadva1

yuvalsaar:

למה זה לא עבר את יד ושם?

shy:

המון סיבות – הפרוייקט עורר ויכוחים ודיונים. בסופו של דבר הוחלט ביד ושם שהפרוייקט לא מצליח להעלות את השאלה ונשאר ברמת הפוליטיקה, העירום, והסמלים… יש בזה בעיני גם משקל גבוה לאופן שבו בחרו הסטודנטים להציג את הפרוייקט בהגשה – גם זה חלק מהחיים. פרוייקטים ביקורתיים אחרים, בניגוד לדוגמה הזו, דווקא מתקבלים בהמון אהבה.

yuvalsaar:

האמת, עבודה טובה. חבל… אבל בוא נדבר על כמה מהעבודות הטובות של השנה. בוא תתן כמה דוגמאות

avivsharon2

avivsharon1

shy:

דוגמה נפלאה בעיני היא הפרוייקט של אביב טל ושרון שריפטייליק. במהלך החיפושים והמחקר לקראת הפרוייקט הם נתקלו בערמות על ערמות של ״הוראות הפעלה״ – מעין תוכניות פעולה ליום השואה, מתוך אתר משרד החינוך, או דפים של בתי ספר כאלה ואחרים. הם בחרו להציג את ההוראות האלו כמעט כפי שהן מופיעות במקור.

התוצאה הייתה מטרידה מאוד בעיני – מעין תמונת מצב של דור שאין לו מושג מה לעשות, איך לגשת לנושא כל כך גדול. דור שזקוק להוראות הפעלה מגוחכות שיגידו לו מתי לשבת, מתי לעמוד, מתי לבכות, ומתי לשתוק. זה פרוייקט מאוד ביקורתי – עלינו, על החברה, ואפילו על יד ושם שאחראי לחלק נכבד מתוך אותן הוראות הפעלה….

yuvalsaar:

משהו שרציתי לשאול בהמשך ואני אשאל עכשיו: אמרת בהתחלה שקהל היעד הוא הוא בני נוער, צעירים, ישראלים ומרחבי העולם. אני יכול להבין למה זה אולי ידבר לקהל המקומי אבל מה הקהל הבינלאומי יבין מהפרויקט הזה?

shy:

זה בהחלט פרויקט מקומי יותר. אתה צודק. הוא אמנם מדבר על תופעות שקורות בכל חברה – כל אחת והאסונות שלה – אבל הוא שואב את מקורות ההשראה שלו מתכנים מקומיים מאוד.

הפרוייקט מופץ לקהלים רחבים מאוד – גם לבני נוער בכל העולם וגם לישראלים, משלחות, בתי ספר ומבקרים ביד ושם. אני מניח שכל אחד יוכל למצוא את עצמו בפרוייקט כזה מנקודת מבט שונה.

yuvalsaar:

בוא תתן עוד כמה דוגמאות

beris_rudman2

shy:

דוגמה של פרוייקט מהשנה שעובד נפלא גם עם קהל בינלאומי, שלא בהכרח נחשף בכלל לשואה או לעוצמות שאנחנו מורגלים אליהן, הוא הפרוייקט של שרי בריס ועינת רודמן – זכרונות מאובדים. נושא הזכרון עולה הרבה במהלך הקורס, הרבה סטודנטים מבקשים לבחון את העניין, מהמון כיוונים שונים – מה יקרה כשאחרון השורדים יעלם מהעולם? איך מחנכים לזכרון השואה היום? האם בכלל צריך לזכור וכו׳…

הפרוייקט הזה מדבר על הריחוק מהדור האחרון שחווה את השואה, על אובדן הזכרונות המקוריים, והעובדה שנשארנו, אולי בעל כורחנו, עם זכרונות מעובדים לחלוטין. זה כבר לא הזכרון האישי, לא הזכרון ששמעת מגוף ראשון, אפילו לא הזכרון שעובר אליך כדור שני. ומטבעם של זכרונות מעובדים – תוכן רב ומשמעויות רבות נשמטות בתהליך, בדרך.

בדומה לתהליך הזה – של החזרה על אותם הזכרונות, והמידע או הרגש, שאובדים בתהליך – מציגות הסטודנטיות (המוכשרות) דמויות אמיתיות שהודפסו בדפוס רשת פעם אחר פעם. ועוד הרבה פעמים. התהליך שעוברות הדמויות המודפסות דומה באופן מצמרר לתהליך שעוברים הזכרונות – עם כל הדפסה הרשת נסתמת עוד קצת, עד שלבסוף מתקבלות חצאי דמויות, דמויות שאיבדו את צורתן, את המהות שלהן.

אני אוהב את הפרויקט הזה – יש בו שילוב של אמירה עכשווית, תהייה אמיתית של שתי בחורות צעירות על גורל הזכרונות, בשילוב עם טכניקת עבודה שמצליחה להגיד את הכל בלי מילים.

yuvalsaar:

תגיד כמה מילים גם על פרויקט ההשלמה האוטומטית של גוגל

Tamches_Cydulkin4 Tamches_Cydulkin3

shy:

אוווו… פרויקט קלאסי בעיני. עדי תמשס ועדי צידולקין (שעיצבו גם את הגלויה שבראש הפוסט, Jewish Yellow). הפרוייקט מדבר על אופן השימור של זכרון השואה, על תודעת הזכרון העולמית של השואה. נקודת המוצא הייתה פשוטה נורא – כשאנחנו רוצים לדעת משהו אנחנו פונים לגוגל, וכמונו, כנראה, כל העולם.

גוגל לא מסתפק בלענות על שאלות, תוך כדי הקלדת חיפוש או שאלה הוא מעלה אוטומטית את החיפושים הנפוצים בעולם. ככה יצא שכשעדי ועדי הקלידו את המילים the holocaust is – גוגל השלים לחיפוש הנפוץ ביותר – a lie. בפרוייקט יש עוד דוגמאות מאלפות – פשוט תמונת מצב עגומה ומפחידה: איך נראית השואה.

yuvalsaar:

פה אני חייב לשאול מה הסיכוי של גלויה לשנות משהו, לעורר מחשבה, בעידן של הצפת דימויים, אצל דור (ואנחנו שייכים אליו) שמזפזפ, שעובר בהנף אצבע לדימוי הבא

shy:

הסיכוי? קטן. אבל הוא קטן לגלויה כמו שהוא קטן לפוסטר או לדימוי קורע לב בפייסבוק. דווקא בעולם שמוצף בדימויים אני רוצה לקוות (ועכשיו אני אצא הכי רומנטיקן שיש, אבל זה מה יש) שלגלויה יש כח. לפרסם צילום בפייסבוק זה נורא קל. באותה מידה קל לי גם להעביר אותו הלאה. נדירים המקרים שאני עוצר. כשמעצב עוצר, מכבה לרגע את הוואטסאפ, ומתפנה לשבת ולעצב גלויה או פוסטר, אמיתיים, ואפילו מגזים ומדפיס אותם – זה בדיוק השלב שבו אני עוצר ומסתכל: אולי באמת יש לו משהו חשוב להגיד.

yuvalsaar:

אתה באמת רומנטיקן, אבל את זה אנחנו יודעים כבר מפרויקט הגמר שלך… (הייתי חייב)

shy:

חחחח. תמיד אני נופל בזה.

yuvalsaar:

זה בסדר, גם אני מאחורי החזות הקשוחה שלי רומטיקן לא קטן

shy:

ידעתי!

yuvalsaar:

הא! אז נפגשים ביום שני בשמונה בפורטפוליו לייב!!!

shy:

בע״ה

yuvalsaar:

בלי נדר

shy:

א-מן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. חיים גרינברג

    גב' ליטויץ תחת הכותרת "היינו הך" מנסה להעביר מסרים מסויימים.
    תוך כדי עיון בעבודתה, נזכרתי פתאום בגרטרוד שטיין, אשת רוח יהודיה אמריקנית, שפעלה במחצית הראשונה של המאה שעברה. הגברת חיה בפריז במהלך מלחמת העולם השניה, כאשר יהדותה מוכרת היטב לנאצים, תרגמה את דבריו של המרשל פטן (שלאחר המלחמה נשפט כבוגד משתף פעולה עם הנאצים בצרפת והוצא להורג) – וניתן לומר שהיתה מעין "אשת יחסי הציבור" שלו בארה"ב. שיא הקריירה שלה, התבטא בהמלצה על מועמדותו של אדולף היטלר לפרס נובל לשלום, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. זה אמיתי. תבדקו בגוגל.
    האם פרק אפל זה בהיסטוריה קשור לגב' ליטויץ? תחליטו בעצמכם.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden