כל מה שחשוב ויפה

אנחנו עיוורים לעצמנו בתוך השאיפה להכרה, פרסום והצלחה, הופכים את עצמנו לאובייקטים, וכל זאת לטובת מודל הצלחה ידוע מראש

הפעם הראשונה שבה נתקלתי בשמו של ניל כהן הייתה בשנה שעברה, כששפטתי בתחרות סטריט פרינט 2013 (של ״לצאת מהקופסא״), שעסקה בתוצרי העיצוב של חיי הלילה של תל אביב. למרות שהוא לא זכה במקום הראשון, אחד הפוסטרים האהובים עלי היה פוסטר שעיצב כהן לרגל יום הולדת 4 ואחרון למיכהטרוניקס, שהיה מסוג הפוסטרים שרק מעצבים גרפים / טיפוגרפים באמת יעריכו (הוא נמצא בסוף הפוסט שפרסמתי בזמנו על התחרות, והוא זכה כחלק מסדרת השנה).

לקח לי זמן עד שהבנתי שכהן הוא בסך הכל סטודנט בשנה א׳ במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, מה שעוד יותר סיקרן אותי. החודש יצא לאוויר העולם קליפ שביים ביחד עם לביא שרון ל-LENYROSE, סינגל חדש של דורין לוי, שמה שמשך את תשומת הלב שלי שם היו שני דברים: 1. רבים מהמשתתפים בקליפ עושים את זה בעיניים עצומות 2. קופסה מרובעת מעץ שמשמשת כתיק מסקרן. ביקשתי מניל שיספר על תהליך העבודה על הקליפ, מה הם התבקשו לעשות, ולמה, למרות שהוא עבד לא מתעט בתחום לפני כן, הוא החליט בכל זאת ללכת ללמוד תואר ראשון. אבל לפני הכל, הקליפ:

YouTube Preview Image

Yuval:

הי ניל, הי לביא. מה שלומכם?

Neil:

מעולה, תודה רבה. מרוצים

Yuval:

זה הכי חשוב. תגידו כמה מילים על עצמכם, כי לא כולם מכירים: בני כמה, איפה ומה למדתם, מה עושים בין לבין

Neil:

לביא ואני עבדנו ביחד כמה שנים בג׳י.סי.אס פוסטפרודקשן. לביא אמן תלת-מימד ואני קומפוזיטור (כמו פוטושופ לווידאו). לביא שנים בתחום כבר (גראויטי ועוד…), ואני עבדתי כפרילאנס שנה לפני שהתחלתי ללמוד בשנקר, קצת בארץ וקצת בניו-יורק. ואין לנו שום הכשרה פורמלית בפוסט/קולנוע

Yuval:

תכף נגיע לזה… מה זאת אומרת קצת בארץ וקצת בניו יורק? ובני כמה אתם?

Neil:

לביא בן 32 ואני בן 26, ממש לפני כמה ימים. אני עבדתי עם סטודיו של ישראלים שחיים בניו-יורק, The Artery, בניהולו של ויקו שהרבני, שהוא אחד הפליימיסטים הנחשבים בעולם. הם עובדים על סרטים וקליפים ענקיים (Coldplay, Beyonce, etc…). אני עבדתי איתם על הדוקו של ביונסה במהלך חודש וחצי בשנה שעברה מהארץ

Yuval:

אז אני חייב לשאול אותך שאלה, שהתכוונתי לשאול בסוף, אבל נראה לי שזה זמן מתאים: למה הלכת ללמוד בשנקר? אתה כבד עובד, עושה המון דברים, ופתאום שנה א׳?

Neil:

לביא אומר שאלה טובה 🙂

Yuval:

ומה אתה אומר?

Neil:

כי קצת מאסתי בלשבת בחדרים שאני מגדיל בהם לוגואים. מצאתי את העבודה אחרי מספר שנים מאד טכנית ולא יצירתית (כאמור, אנשי פוסט מקבלים את הסרט בשלב די סגור, זאת אומרת אנחנו עושים תיקוני צבע, שותלים פיצוצים, תוכי של בזק, וכו׳…), והתחלתי להתמרמר שאני רק כלי, הפסקתי לחשוב… בשלב הזה הבנתי שאני חייב לעשות שינוי

Yuval:

יפה. תדע לך שזה לא ברור מאליו ואני בטוח שלא תתחרט, למרות מה שלביא אולי חושב… אבל בואו נדבר על הקליפ, ואולי נחזור לזה אחר כך. איך נוצר הקשר, מה ביקשו ממכם לעשות?

Neil:

חבר שעבדתי איתו על קליפ אחר קיבל את העבודה אבל היו לו עניינים משלו בניו-יורק, אז הוא חשב שאני ולביא מתאימים לקחת את המושכות על הפרוייקט. הוא עשה את החיבור הראשוני עם דורין ומשם התחלנו את התהליך

Yuval:

ומה היה הבריף?

Neil:

הבריף היה פונקציונלי, ״אני צריכה קליפ״

Yuval:

נייס. זה מצד אחד נחמד אבל מצד שני גם קשה. לא?

Neil:

בער בנו ליצור והחלטנו שנמצא פרוייקט שבו נוכל לשלוט על הקריאיטיב מההתחלה ועד הסוף, כולל ניצול המשאבים שלנו מעולם הפוסט והאהבה שלנו לקולנוע ואמנות בכלל. רצינו מישהו שיאהב את החשיבה שלנו ולא יביא בריף, ובגלל המודל השכיח של קליפים בארץ (אפס תקציב) רצינו חופש יצירתי במקום שכר. כולם עבדו בהתנדבות, באיזור ה-80 אנשים

Yuval:

וואלה. מאיפה הגיע הרעיון של לעצום עיניים?

Dorine-Levy---Lenyrose-(2)

Neil:

לביא ואני חברים קרובים לפני שאנחנו שותפים ליצירה וחולקים דעות חריפות על אופי הצרכנות והשאיפות של דורנו. זה התחיל בנבירה בתכנים של וויליאם גיבסון, איאן קרטיס, ומשם המשיך לאדוארד ברניז, אקהרט טולה, אריך פרום ורבים וטובים נוספים, שצפו את אובדנו של האדם המערבי בתוך שקר החופש.

אנחנו עיוורים לעצמנו בתוך השאיפה להכרה, פרסום והצלחה, הופכים את עצמנו לאובייקטים וכל זאת לטובת מודל הצלחה ידוע מראש (דירות יוקרה, רכבי פאר וכו׳…), מנותקים מהרגע, רוב הזמן מוסחים וכל זה בתחושת סיפוק עצמי על זה שאנחנו עסוקים ועושים משהו לטובת הפרס שמחכה לנו בסוף

Yuval:

ומה הייתה התגובה של דורין כשסיפרתם לה על הקונספט?

Neil:

היא מאוד אהבה. האמת שכבר מתחילת התהליך הייתה הבנה וכימיה טובה מאוד ביניינו. יש לציין שגם איתן שפירא (בעלה ושותף\יוצר מלא באלבום) היה שותף לתהליך

Yuval:

אז בואו נדבר תכל׳ס. איך שניים שאין להם שום הכשרה פורמלית בפוסט/קולנוע מחליטים לעשות קליפ? זה אומץ? טיפשות? תמימות? שילוב מנצח של הכל ביחד?

Neil:

אמנם לא למדנו באופן רשמי, אבל כן למדנו המון מעשייה של שנים בתחום. העשייה בפוסט בארץ היא מאוד אינטנסיבית בניגוד לשכנינו באירופה ובארה״ב ברמת ההספק, וזה כנראה הספיק כדי להוביל אותנו לביטחון הזה. חוץ מזה אנחנו צופים בהרבה מאוד קולנוע ובכלל יצירה בעולם

Yuval:

ותכל׳ס – איך זה קרה? איך הצלחתם לבחור לוקיישנים, לגייס שחקנים וניצבים, אנשי סאונד, וכן הלאה (ועוד הכל בחינם)

Neil:

זה תוצר לוואי של שנים של עזרה לחברים ומכרים בעשייה שלהם, אם זה בצילום, פוסט, תלת, עריכה, ייעוץ וכו׳… ואז שהגענו לעשות משהו בעצמנו ניצלנו את הקשרים, והאנשים שלקחו חלק מאד נהנו מהתהליך

Yuval:

יפה. תספר קצת על התהליך, איך הוא התבצע. האם היו רגעי משבר? קצת מאחורי הקלעים

Neil:

כמובן שהיו רגעי משבר, זה חלק מליצור ללא תקציב. ביטלו לנו לוקיישן סופר חיוני יום לפני הצילומים והמפיק שלנו רפאל היה צריך להפוך עולמות בכדי כן לאפשר אותו. עבדנו חודשיים על התסריט והיו לו קרוב לעשרה דראפטים. בנוסף עמלנו על הכנת הפרופס והארט עם צוות של מעצבות אופנה ביניהם בת-זוגי, עינב רייכנר, שמעצבת תלבושות לאופרה

Yuval:

באמת תהיתי על התיק המרובע הזה שהיא סוחבת בקליפ, מי עיצב אותו

Neil:

הקוביות היו מבחינתנו דימוי די ליטראלי לעולם השאיפות, ובמרדף אחרי ייחודיות יוצא שכולם די דומים, נשאבים בעיוורון לאותה ״קופסה״ שנורא קשה לצאת ממנה…

Yuval:

אז מי עיצב?

Neil:

לביא ואני חשבנו על רעיון הקופסה אבל את מגוון הקופסאות עיצבנו אני, לביא, עינב, תמרה אפרת (מעצבת אופנה) ומעיין פוגל (מעצב תעשייתי), ואבא של דורין שהוא הנגר, שייצר באזור 40 קופסאות עץ שאיתן עיצבנו את התיקים השונים

Yuval:

מגניב. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? יש קליפ חדש בכוונת?

Neil:

קיבלנו הרבה פניות ואנחנו שוקלים את צעדינו 🙂

Yuval:

תשובה של פוליטיקאי… תגיד, אתה עוד מעצב דברים לחיי הלילה של תל אביב, מה שנקרא…

Neil:

בטח, זה הדבר היחיד שאני באמת יכול לעשות במקביל ללימודים בשנקר, אני גם עכשיו בעבודה על כמה שת"פים עם סטודיו Uber שמקווה שאוכל לשתף אותך בהם בקרוב

Yuval:

נשמע מסקרן, הם עושים עבודה טובה

Neil:

לגמרי, יש אוירה קסומה אצלהם בסטודיו, ובן, עידן ואביטל חברים קרובים 🙂

אגב, לביא מוסר שהוא לא נגד לימודים אלא בעד יצירה

Yuval:

גם אני. בתור אחד שלמד לא מעט אבל אין לו אף תעודה משום מקום, אני הכי בעד לימודים ויצירה, לא משנה באיזו מסגרת, וכמה שיותר

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נועה

    אהבתי מאוד מאוד את הקופסאות עץ. מה שכן, הייתה תקופה שהנראות הכללית החלקלקה הזו סימלה איכות בקליפים, (נראות=הפילטר/אפקט טכני שאינני יודעת את שמו) אבל מאז שזה זלג לעולם החתונות וסרטי תדמית נדמה שאין אף סרט כיום שאין לו את הפילטר הזה (בזמנו נראה בפרויקטים הסטודנטיאלים של וניה היימן). מאוד אהבתי את הרעיון והמסר, הבעיה היא שכבר בהתחלה אתה מרגיש שזה הולך להיות כמו מיליון קליפים שכבר ראית (בגלל האפקט הטכני) וגם קצת בגלל הסלואו מושן וזה קצת גורם למיצוי על ההתחלה.
    הצבעים הארט והליהוק של אייר נהדרים

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden