כל מה שחשוב ויפה

מה זה בינתחומי? מה זה ברחבי שכונה? וזה רק יומיים. ויש לו שם של פרויקט. ובכלל קוראים לו אוהבים אמנות. מה זה הדבר הזה?

״לפני שנתיים, כשיצא הפרויקט הראשון, חשבתי שזה אחד הדברים היותר מבריקים שקרו פה בשנים האחרונות. להעביר ידע בכזאת נדיבות, ליצור קהילה שהיא ההתגשמות הפיזית של המרחב הווירטואלי, ולפתוח את זה לקהל הרחב בחינם, זה משהו שמעורר בי אופטימיות״.

במילים אלו סיפרה האמנית מרב שין בן-אלון בעמוד הפייסבוק שלה על פרויקט מטרופוליס, שיתקיים בסוף החודש בשכונת מונטיפיורי כחלק מאירועי אוהבים אמנות עושים אמנות, המתקיימים ביוזמת ובהפקת המחלקה לאמנויות בעיריית תל אביב-יפו. ״נפגשתי אתם, דיברתי אתם, התאהבתי. עכשיו מטרופוליס 2 יוצא לדרך ואני כל כך שמחה להיות חלק מזה״, היא המשיכה.

ואמנם, אני זוכר איך גם אני התלהבתי כששמעתי בנובמבר 2013 על מטרופוליס הראשון. בראיון שפרסמתי עם שניים ממארגניו – קרני ברזילי וערן איזנהמר – הם הרחיבו על התפישה שהמרחב העירוני הוא בית הספר והמורים הם האמנים שפועלים במקום ומלמדים בחללי הסטודיו. הגרסה השנייה של מטרופוליס הייתה אמורה להתקיים בקיץ שעבר במקלטי אמנות, אולם מלחמת צוק איתן טרפה את הקלפים וגרמה לביטולו של הפרויקט.

לאחר שבפרויקט הקודם שיתפו השניים פעולה עם יונתן משעל, הצטרפה אליהם טלי קיים, והשנה יפעל הפרויקט כבית ספר בינתחומי לאמנות בשכונת מונטיפיורי. 60 שיעורים יתקיימו ברחבי השכונה, בחללי הסטודיו של המשתתפים ובמרחבים פרטיים וציבוריים אחרים: בבתי קפה, בגינה ציבורית, בתיאטרון, ברחוב, בבתי ספר פרטיים, בדירות מגורים ועוד. בבית הספר ילמדו יוצרים מתחומים שונים: שחקנים ואנשי במה, מוזיקאים, אמנים פלסטיים, אדריכלים ומעצבים ויתקיימו בו שיעורים, סיורים וסדנאות בציור, צילום, פיסול, אמנות רחוב, תיאטרון, מוזיקה וסאונד, עיצוב גרפי, עיצוב טקסטיל, חשיבה יצירתית ואדריכלות.

איציק ליבנה. צילום: דוד חברוני

איציק ליבנה. צילום: דוד חברוני

ערן:

הדבר הראשון שהבנתי לאחר הפרויקט הקודם היה שצריך להתעמק במבנה של השיעור. הפורמט. הבנו שאנחנו רוצים לאתגר אותו ולהציג מודלים אחרים של שיעורים, בקנה מידה רחב יותר, לחשוב איך אפשר לקיים שיעור בחוץ, במרחב הציבורי. בנוסף הבנו שאנחנו רוצים לפנות לקהל רחב יותר וזיהינו ביקוש לסדנאות שיש בהן עשייה.

קרני:

כשהתחלנו לעבוד על הפרויקט הנוכחי, במשך חודשים כיתתנו רגליים, הלכנו בשכונה, יזמנו שיחות עם התושבים, ומשם זה כבר הפך לחבר מביא חבר, אנשים שמספרים על השכנים שלהם וכן הלאה. זה אחד הדברים שמיוחדים באוצרות של הפרויקט הזה: היא מגיעה מהשטח. פשוט ישבנו ודיברנו עם אנשים שגרים בשכונה.

יובל:

ומה ביקשתם מהם?

קרני:

להעביר מפגש של 45 דקות בתחום המחקר של העשייה שלהם, או שקשור באופן עקיף בעשייה שלהם. לכל אחד יש ידע בתחום מסוים, ולא רק אחד כמובן, והכל תלוי בפתיחות וברצון להעביר את הידע הזה הלאה.

ערן:

זה גם אחד הדברים שקיבלנו עליהם תגובות מהפעם שעברה: לא לייצר ביקור סטודיו סטנדרטי, ולא לדבר בהכרח על הדבר שלהם, אלא לקחת צעד אחורה ולהבין מה הדבר שמעניין אותם סביב העשיייה שלהם. לא כל האמנים הם מורים, וזו אחת הסיבות שרבים רצו להשתתף: האפשרות להביט ולבחון בפרספקטיבה את הדבר שלהם, את התחום שבו הם מתעסקים.

מבחינתי כל הפרויקט הוא מין מחקר, זה באמת מעניין לראות איזה יחסים אפשר ליצור בין אמנות, חינוך והמרחב העירוני. זה מין סטאדי קייס: לבדוק אפשרויות אחרות, נושאים אחרים, בינתחומיים, לנסות ולהציע פורמט אחר של שיעור. הטרמינולוגיה שאנחנו משתמשים בה היא בסופו של דבר אמנם טרמינולוגיה בסיסית – אנחנו אומרים בית ספר, תלמידים, מורים, שיעורים, מפגשים, מערכת שעות – אבל אנחנו מנסים לעבוד על הפער בין הטרמינולוגיה לבין מה ואיך שקורה באמת; בין מה שאתה רגיל לבין מה שאתה מקבל, בחוויה הלימודית.

קרני:

אם אומרים לך בית ספר בינתחומי ברחבי שכונה, אנחנו רוצים לשאול מה זה בינתחומי? מה זה ברחבי שכונה? וזה רק יומיים. ויש לו שם של פרויקט. ובכלל קוראים לו אוהבים אמנות. מה זה הדבר הזה? באמת התלבטנו אם לקרוא לזה בית ספר או למצוא שם אחר? להישאר בטרמינולוגיה הזו או להישאר במוכר ובקיים. בתור אוצרת אני יכולה לספר שזה פרויקט מאד מאתגר, לנסות לחשוב מנקודת מבט חיצונית על משהו שהוא לא אוביקט, שאין בו מהלך אחד ברור שניתן להגדיר.

 

מיה אלרן. צילום: דוד חברוני

מיה אלרן. צילום: דוד חברוני

יובל:

עד כמה חשובה לכם הפנייה לקהל הרחב?

ערן:

יש תוכן מאד מגוון שכל אחד יכול למצוא בו עניין, אני קורא לזה ׳הכר את המומחה׳. אלה מפגשים שיכולים בדרך נעימה ומזמינה לפתוח לאנשים דלת לתוך סיפור שהם לא מכירים. אתה יכול לדוגמה להשתתף בסדנה בנגינת תופים וגיטרה שמתקיימת בחנות של כלי נגינה, ומי שמעביר אותה הוא כבר לא בעל החנות אלא סוכן ידע של השכונה. הקטע השיווקי יוצא פה מהמשוואה, המטרה היא הרי לא לקדם את החנות.

יובל:

אז מה ההבדל בין מטרופוליס למתנ״ס?

קרני:

במתנ״ס קורים המון דברים אחרים שלמקום שבו הם קורים אין משמעות. מטרופוליס מתבסס על ׳סייט ספסיפיק׳. זה קורה במקום שבו הבן אדם עושה את הדבר שהוא עושה. זה לא מקום גנרי שמלמד הכל, מבחינתנו אין מקום שמלמד גם גם וגם. במתנ״ס הוא מלמד בחדר שקורים בו כמה פעילויות, אצלנו הדבר החשוב הוא שזה קורה במקום של היוצר.

ערן:

יש פה ערעור של מושג הידע, מי צריך להחזיק אותו ואיפה הוא מתקיים. המפתח של המחשבה מאחורי הפרויקט הוא הסיפור של המפגש; המפגש בין אנשים עומד בלב בפרויקט: יש בן אדם שהוא מורה, יש לו קבוצה קטנה, עד 15 אנשים, מתוך רצון שיהיה קליק, ניצוץ, לאנשים שמשתתפים בו. וזה מה שקורה כשלימוד נהיה חינוך – יש פה גורם אנושי ולא רק העברת ידע מ-x ל-y.

קרני:

הידע שמלמדים בבית ספר הוא לא ידע אישי, שנוגע לבן אדם ספציפית. אנחנו לוקחים את זה צעד אחד רחוק יותר. יש פה דיבור מתוך התנסות. אתה מגיע לסטודיו של מישהו וזה המקום הכי עדכני, שם הדברים קורים. זה מנסה לאתגר את הפורמט הזה של בית ספר, של למידה, של מבנים סגורים…

ערן:

…כל הדברים האלה שאנחנו חושבים עליהם שאנחנו אומרים בית ספר. מה קורה בין שיעור לשיעור, כשאתה מסתובב…

קרני:

וזה גם קצת שיטוט ללא מטרה, יש לך זמן חופשי בין שיעור לשיעור של חצי שעה שאתה יכול לגלות או לחשוב על העיר בצורה אחרת, להיחשף לשכונה שבה הכל קורה.

יובל:

מה הדבר הבא? לאן זה יתפתח?

קרני:

״מעניין אותנו לבדוק איך אפשר לגרום לזה לקרות ולהתנהל בצורה יותר סדירה, לבדוק אם התפיסה האוטופית הזו יכולה להתקיים, ולא רק באמנות״.

ההשתתפות בשיעורים בחינם, מספר המקומות מוגבל, יש להירשם מראש באתר: www.newcityproject.org

נעם פרתום ואלעד רוזן. צילום: דוד חברוני

נעם פרתום ואלעד רוזן. צילום: דוד חברוני

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden