כל מה שחשוב ויפה
נירה פרג, מתוך ״הזכות לנקות״

הנקיון חשף את הגבולות

היחס בין Belief ל-Faith, מה זה אומר לתחזק אמונה ואיך היא מסופרת שוב ושוב, יום אחרי יום, על ידי השימור של המקומות הקדושים ״שמפוזרים פה כמו בתי מרקחת בגרמניה״ - עומד במרכז עבודותיה של נירה פרג, כמו גם בעבודתה האחרונה, הזכות לנקות, שמוצגת בימים אלו בבית טיכו בירושלים

חמש שנים צילמה נירה פרג בכנסיית הקבר, המקום הקדוש ביותר לנצרות. שם התערוכה — "הזכות לנקות" — נובע מהחלוקה המורכבת של המבנה בין הפלגים השונים של הנצרות: אלה חולקים ביניהם את המתחם בחלוקה לא שווה – תוצאה של מאות שנות קביעת עובדות בשטח, ויכוחים קטנים וגדולים ומלחמות בינלאומיות. היום נאסרת כל חריגה, ולו הקטנה ביותר, מהסטטוס־קוו במקום – אפילו בכל הנוגע לזכות לנקות כל אחד מחלקיה השונים של הכנסייה.

Nira:

הי יובל. מה שלומך?

Yuval:

בסדר גמור. ושלומך?

Nira:

גם. התחממתי בפיסת שמש במרפסת, עכשיו עם תנור בחדר עבודה. עולם הפוך

Yuval:

לגמרי. בואי נדבר על התערוכה שעוד מעט נסגרת באנה טיכו, ועל הסיור בגלריה ביום רביעי, ועל הקטלוג שיצא לאור בשעה טובה! אולי תספרי בתור התחלה בכמה מילים על הרעיון של ״הזכות לנקות״ ומאיפה הוא הגיע

Nira:

אז קודם כל התערוכה הוארכה על ידי המוזיאון עד לאפריל

Yuval:

הו! חדשות טובות

Nira:

כן מאד נחמד.

אז ״הזכות לנקות״. ממש קשה לתמצת אותה או אפילו לדווח עליה. אין בה אירוע אחד, יש בה ארבעה אירועים, שגם הם מין מעגליי התרחשות. בעצם חמישה טכנית: יש בה ארבע הקרנות וידאו ופסל אחד, אבל יש בה דיסקורס בין belief and faith.

זו אולי דרך להתחיל את הדיון בה, או אפשרות אחת מיני רבות להתחיל לדבר את העבודה… זה משתנה כל שיחה וכל פורמט וקשור מאד למה שקרה במרפסת הבוקר, או מה שיקרה בדרך לשיח גלריה ביום רביעי הקרוב.

אבל היחס, שלא מתקיים בעברית, בין belief and faith, מעסיק אותי בכל העבודות שלי. מה זו הטריטוריה הזו שמוקדשת לרגע האמונה בארץ – במה היא נבדלת מטריטוריות אחרות שבהן כביכול האמונה לא מתופעלת (כביכול), מה זה אומר לתחזק אמונה ואיך היא מסופרת שוב ושוב יום אחרי יום על ידי השימור של המקומות ״הקדושים״, המרכזיים האלו, שמפוזרים פה כמו בתי מרקחת בגרמניה

Yuval:

מה האבחנה שאת עושה בין belief and faith והאם יש לך הסבר למה זה מעניין אותך כל כך

Nira:

כל עניין האמונה בארץ – או הדרישה להאמין – או האבחנה בין אנשים מאמינים / דתיים לאנשים לא מאמינים / חילונים, בצורה הכי פשוטה שלה – מנהלת את החיים במקום שאני חייה בו.

הירושה הזו של היהודיות שלי שמתייחסת אוטומטית לדת ספציפית, מעוררת יחס מעורב, מעורער, שואל. כמו הרבה ישראלים לקחתי כמובן מאליו את זה שאני ישראלית ופחות את זה שאני יהודיה, עד שהגעתי לניו יורק ב-1989 והבנתי שהיחס הוא הפוך: אני קודם יהודיה ורק אחר כך ישראלית, בשבילם. כמו כל גולה איבדתי והרווחתי את שניהם. אחרי שמונה שנים חזרתי לארץ – בגלל הישראליות שלי; כלומר בגלל שנולדתי פה. ואין צורך להרחיב למה חוזרים, אבל מאותו הרגע שחזרתי האלה הזו לא הרפתה ממני – מה זה המקום שאליו חזרתי – ממה הוא מורכב, ולמה הוא מתנהל כפי שהוא מתנהל

Borders.00_00_03_15.Still015

Yuval:

וההחלטה להתמקד בעבודה דווקא בפעולת הניקיון? מצד אחד זה ברור (אני חושב), מצד שני זה מזמין הרבה קריאות אחרות. לא פחדת מזה? או שדווקא העובדה שיש לכך הרבה רבדים היא דבר טוב בעינייך?

Nira:

הזכות לנקות היא עבודה שעבדתי עליה מספר שנים במקביל ולצד עבודות אחרות שעשיתי בשנים האחרונות. היא מתרחשת ברובה בכנסית הקבר ובחלקה בלונדון – מבחינת פשט המקום. נקיון הוא כבר מצב מרובד – הוא טכני, הוא רגשי, הוא טהרני, הוא טכסי – אז הריבוי המבורך הזה מבחינתי קיים כבר בפעולה.

כנסית הקבר היא מקום מפורד שמחולק כבר מאות שנים בין שישה זרמים של הדת הנוצרית. היא המקום שבו על פי האמונה ישו נקבר ושממנו הוא קם לתחייה. כמעט מידי שנה פורצים בין נציגי הזרמים סכסוכים אלימים על גבולות שליטה איזורית בתוך הכנסיה. הגבולות האלו נשמרו על פי סטטוס קוו שמתקיים בארץ כבר מאות בשנים ומתוחזק באדיקות ובסוג של שיתוף פעולה בכנסיה.

אבל הגבולות האלו אינם ניראים כמו גבול ואינן מתוחזקים כמו גבול – על פני השטח אי אפשר לראות אותם אלא על פי הפעולות שמתרחשות בכל איזור שונה בכנסיה. החיכוכים הידועים והמפורסמים בין העדות השונות והמצב שלוואקף ולערבי מוסלמי יש את המפתח לכנסיה הם מצבים חשופים… מה שלא חשוף זה התיחזוק, ולכן הנקיון. המנקים הם אלו שמשמרים את הגבולות. הם מנקים רק את האיזור שלהם כמובן, אך ההבדלה בין שלהם לבין אחרים יכולה להיות לפעמים מרצפה שבורה, מדרגה, חריץ בקיר, או סדק במעקה.

הנקיון חשף את הגבולות, ולנקות זו עבודת האל, אז המורכבות של הנקיון הטכני של המקום אחרי אלפי המבקרים היומיים בכנסיה, לבין הנגיעה במקום כתפילה, הייתה בשבילי מפגש מרתק בין רוח לחומר

Yuval:

למה העבודה לקחה כל כך הרבה שנים? (חמש?) (במחשבה שנייה אני לא יודע אם חמש או שלוש או ארבע שנים הן הרבה או לא בשביל עבודה כזאת). ומעניין אותי מה הבנת אחרי חמש שנים על העבודה ועל מי שתיעדת?

Nira:

זה אכן חמש שנים מאז שהתחלתי לפקוד את הכנסיה עם מצלמה, אבל זה מאד ספורדי: היא תפקדה כמעין סטודיו, מעבדה שבה אני יכולה להסתכל על מה שמעסיק אותי בצורה עמוקה, כי האירועים שמתקיימים בה הם חזרתיים באופן כמעט מדויק לעין לא מתעקבת. אז החלטתי להתעקב על הפרטיקולרי, וזה לוקח זמן…

לרוב אני עובדת הרבה זמן על עבודה. אם אני נכנסת למקום אני נמצאת בכולו – ואצלי לרוב תמיד עם מצלמה, אני חושבת דרכה- אפילו שמרבית הצילומים לא יכנסו לעבודה הסופית. והייתי יותר זהירה בכנסיה כי להיות מיעוט נוצרי בישראל זה ממש לא פשוט, ולהביט על מיעוט בתור הריבון זה גם לא פשוט, אז לקח לי הרבה זמן להשיל מני את הכותרות האלו ולהיות כמו פועלת בכנסיה. באתי לעבוד

Yuval:

ואיך קיבלו אותך במקום? אני מניח שלקח זמן לקבל את האישורים הנדרשים, כמו גם לרכוש את אמון האנשים שאת מתעדת

Nira:

כן, כמו תמיד – בדיוק כך – לקח זמן לרכוש אמון והרבה זמן לקבל אישור למה שבסוף נהיה לאחד הערוצים בעבודה וגם נתן לה את שמה. באיזשהו שלב התחברתי לנזירה שעובדת במקום בתור מנקה. היא הסכימה שאצלם אותה אבל היינו צריכות אישור מהפטריארך ואחרי חודשים קיבלתי אישור להיסגר איתה לילה שלם בכנסיה מתשע ועד ארבע בבוקר, ולצלם אותה מנקה את האיזורים הקדושים שבשליטת האורתודוקסים בלבד. אני חושבת שהם קיבלו אותי כי הם האמינו לרצון שלי, התרשמו מהעקשנות שלי כנראה. ואני גם חושבת שזה שלא הייתי נוצריה עזר איפושהו להאמין ״לאוביקטיביות״ שלי למולם

Yuval:

אז עכשיו מעניין אותי לדעת איך כל זה עובר בקטלוג? איך עבודת וידאו עם ניואנסים כאלו יכולה לעבור בפורמט מודפס

Nira:

קשה. ויתורים קשים. אני עובדת עכשיו על להמיר אותו לקטלוג דיגיטלי ואז יהיו לינקים לווידאו.

אבל הקטלוג המודפס דוקא מאפשר מרחב של חשיבה על הדברים שהעבודה מעלה, ויש בו טקסטים קצרים ומצוינים של בוריס גרויס, גנית אנקורי (שאצרה את אותה התערוכה בבוסטון במוזיאון הרוז, שמנהל כריסטופר בדפורד, שגם תרם טקסט מקסים לקטלוג), ויש בו גם שיחה ביני לבין אוצרת התערכה, תמנע זליגמן, ממוזיאון ישראל. אז זה מאפשר להיות בשיחה מול הדברים ולא רק בחוויה האישית של כל צופה. אני חושבת שזו תפקידו, שלא לדבר על הנצחת הנצח שבדפוס ☺

Yuval:

לא יודע אם נצח אבל מבין… ועכשיו, כמה חודשים שהתערוכה כבר רצה, איזה תגובות את מקבלת? היו דברים שהפתיעו אותך? משהו אצלך השתנה ביחס לעבודה מרגע שהיא גמורה ומוצגת?

Nira:

בטח. היחס שלי כל הזמן משתנה: זה דיאלוג שלא מפסיק שם, ברגע העבודה. היו מפגשים מרגשים בתערוכה, זה נע בין כמרים פולנים קתולים שפיתחו סוג של הכרות וחיבה לאורתודוקסים, לבין דיווחים מרגשים אחרים. עיתונות לא הייתה אבל זה ישראל. והתערוכה חייה ופועמת.

היחס שלי לתערוכה שמוצגת הוא מורכב: מצד אחד אני לא מפסיקה אותה ברגע שהיא עומדת, ומצד שני היא לא נותנת לי כניסה ושינוי, וטוב שכך. זו פרידה מבורכת ומעניינת, כי אז היא שם כישות נפרדת ואני יכולה להסתכל לה בעניים. וזה רגע לופי ומעניין

Yuval:

לגמרי. מה הדבר הבא? על מה את עובדת עכשיו?

Nira:

תמיד רוצים את הדבר הבא מאמנים ☺

אני תמיד מפוצלת בין הדבר שעכשיו לבין הדבר הבא. כשהפיצול נגמר לרוב יוצאת עבודה חדשה… זה תהליך ספציפי ואישי, אני כמעט אף פעם לא חושפת אותו, אבל אני אני, אז עד שלא עניתי לעצמי על השאלות שאני מעלה, אמשיך לשאול אותן

Yuval:

ברור. אז עוד שאלה אחת: כשאת בוחנת את הזכות לנקות ברצף העשייה האמנותית שלך – את רואה בה עוד חוליה טבעית בשרשרת? איך את ממקמת אותה ביחס לעבודות קודמות שלך?

Nira:

ראית את התערוכה?

Yuval:

כן (וראיתי גם עבודות קודמות)

Nira:

אז אתה יכול לענות על השאלה הזו ☺ כלומר אותי זה מעניין, כי לא סתם שאלת את השאלה הזו

Yuval:

אני מבטיח לענות ובכל זאת אני רוצה קודם את התשובה שלך…

Nira:

אני אענה יותר מעניין אחריך

Yuval:

טוב בסדר, אבל יש לי תשובה מתחכמת, או לא מלאה: משום מה (או לא) היא הזכירה לי עבודה אחרת שלך – No Wind. משהו ברגישות, בהפניית המבט אל מה שלא רואים או לוקחים כמובן מאליו. אבל מצד שני היה בה גם משהו אחר וחדש, ולא רק כי זו הייתה עבודה חדשה, ואת זה קצת קשה לי להסביר, מה בדיוק

Nira:

מעניין מה שאתה אומר… כי אלו שתי העבודות היחידות שלי שיש בהן נשים סולו

Yuval:

וואלה. לא חשבתי על זה

Nira:

ואני חושבת שהעובדה שנשים נכנסו לפריים, לא כי חיפשתי אותן, אלא כי הן היו שם, שינתה את המבט שלי. הקורקטיות של מסדר הפעולות במערת המכפלה באברהם אברהם שרה שרה, או בשבת 2008, השתנתה. אני חושבת שהעבודה הזו שונה גם בכך שהיא מציעה מספר נרטיבים מקבילים, בניגוד אולי לעבודות אחרות שבהן מתקיימים מספר נרטיבים של מבט על אותו האירוע.

ועם הרכות בחלל בית טיכו יש גם דרישה שקטה מהצופה לחבר את הנרטיבים האלו בעצמו. וכן, כל עבודה היא פריצה חדשה, עוד אופציה, עוד תחביר

Yuval:

אז ככה לפני סיום: משהו חשוב נוסף להגיד?

Nira:

תבואו לשוחח איתי בשיח הגלריה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden