כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

נועה קוזק ושחר שטיבל

בוגרים 2016: המחלקה למדיה, צילום וקולנוע, ויצו חיפה

14 בוגרים מציגים פרויקטים אישיים ומשותפים: חומרים שנאספו מהסביבה הקרובה, מזכרונות ילדות, מארכיונים וממקורות זרים לחלוטין, בחלקם ניכרת נקודת מבט מקורית, חלקם בוסריים, אך הרוח הכללית היא כזו המאפשרת להם להתנסות ולחקור

שתי בנות יצאו ל״מסע ישראלי״ מטעם עצמן, ממטולה עד אילת, ועשו על זה סרט. פרויקט הגמר של נועה קוזק ושחר שטיבל, במסגרת תערוכת הבוגרים של המחלקה למדיה צילום וקולנוע בויצו חיפה, מבוסס על מודל מוכר: סרט מסע שהוא גם סרט חניכה אישי וגם מסמך תיעודי, המתבונן על החברה והמקום שבו הוא מתרחש. תלמה ולואיז בישראל 2016, רק בלי הבריחה מהבית ומהחוק.

חוקי היסוד שקבעו לעצמן – בלי כסף, בלי טלפונים(!) בלי תיאום עם חבר, קרוב או מכר שילינו אותן, כשהן נסמכות אך ורק על האינטראקציה המיידית עם אנשים שפגשו על הדרך, בעזרתם הן נוסעות, אוכלות וישנות – הופכים את ההרפתקה למעניינת יותר, מסוכנת יותר וכמובן, בעלת זוויות בלתי צפויות. מי היה מאמין ששתי נשים צעירות, מבית טוב, יאכלו שאריות מצלחות של אנשים שסיימו את ארוחתם במקדונלדס? זה מה שגרם לאישה בהריון שראתה אותן בקניון לעזוב הכול ולרוץ לעברן עם שטר שלוף של מאה שקלים. הן עומדות לתפוס טרמפים בכבישים נידחים, וכל נהג שלוקח אותן מזהיר אותן מפני הנהג האחר, שממנו נמלטו בחסד ובמזל, רק בזכות העובדה שהוא זה שבא להצילן.

נועה קוזק ושחר שטיבל

נועה קוזק ושחר שטיבל

נועה קוזק ושחר שטיבל

נועה קוזק ושחר שטיבל

״בסופו של דבר יש פה פרופיל די מקיף של הנהג הישראלי המצוי. הוא אבא, חבר וקצת ילדותי, מגונן ומתפעל, נוזף ועוזר, וכמעט תמיד חרמן, שבודק אם יש סיכוי לאיזה משהו״, מציין ראש המחלקה, עמית זולר. ואילו קוזק ושטיבל, שהתמודדו עם רגעים קומיים וטרגיים בחוויה הכוללת, מעידות שלא פעם חשו עצמן כטרף פוטנציאלי, אבל המצלמה שבידן שימשה להן מעין מגן והמשימה שלפניהן הגדירה את גבולות הגזרה. התוצאה הקופצנית מתכתבת עם ז׳נר הדוקו-אקטיביזם, מבלי לתקוף יישות רשמית כלשהי. מעין מסמך רפלקסיבי המופנה כלפי אל החברה שבה אנו חיים.

אשכר גוטקינד מתרחק מהעבודה הצילומית גופה ועוסק בשאלות של חיפוש אינטימיות, חום אנושי ופרטיות, בעידן של חשיפה דיגיטלית אינטנסיבית. בעבודה חריגה, גוטקינד לוקח צ׳ט אינטרנטי (אמיתי) שבו אדם שנותרו לו חמש שעות לחיות מבלה את שארית זמנו באתר צ׳ט עם שלושה אנשים זרים. את התקשורת ביניהם ממחיש גוטקינד באמצעות הצבת שלושה מחשבים במעגל קטן מול מחשב רביעי הדחוק לפינה. הוא מהרהר גם באשר לקשריו האישיים שלו עם העולם. כמי שעזב את בית משפחתו בשווייץ ועלה לארץ כחייל בודד, הוא פורש עם קיר שלם את ספר הרחובות המלא של עירו, ז׳נבה, וממפה על גביה כנקודות ציון את בית הוריו, בתי חבריו, אתרי הבילוי שלו, בתי הספר שלמד בהם ומסלולי חייו. התוצאה נראית כהכנה למסע או כאילו נלקחה מחדר תחקירים בסרט משטרה.

רעות רץ ואיליה

רעות רץ ואיליה רוגינסקי

דווקא הפרויקטים המבוססים על צילום בלבד אינם מקוריים או מחדשים במיוחד. בחלקם יש תעוזה, מהולה בתחושת בוסר – כמו במקרה של ולריה גנזמן, המצלמת את עצמה ואת סבתה בעירום. או אצל מיכל סוקאן, המצלמת זונות מזדקנות באזור התחנה המרכזית בתל אביב. המרחק בין הצלמת למצולמות כל כך זועק, עד שקשה להבין מה הביא אותה לתחקיר ולטריטוריה הזו. קשה שלא לחוש מציצנות מטרידה על גבול הניצול, של מי שכמהות לתשומת לב חיובית ואולי שמחו על ההזדמנות לשהות כמה שעות במחיצת הצעירה הזכה וברה הזו.

רעות רץ ואיליה רוגינסקי מרכיבים מיצב מצילומי ארכיונים שמצאו בקיבוצים שונים. הם בוררים מתוכם תמונות פספורט מוגדלות ומותחים חוטים מקשרים בין תמונותיהם של אנשים שיש ביניהם קשרים שונים – תקופתיים, משפחתיים, אזוריים וכד׳. התוצאה היא מיצב מרשים בחדר, נטול עומק אינפורמטיבי.

ברית כץ

ברית כץ

מרגשת במיוחד עבודתה של ברית כץ, המתבוננת במדיום הצילום וכורכת אותו יחד עם המניע העיקרי של המצלמים – הניסיון לשמר זיכרון, לתעד חוויה, להותיר זכר ולסמן משהו משמעותי, בעולם שבו הכול חולף ואובד. במיצב קונספטואלי מעולה, היא יוצרת חומה בצבעי הסוואה, בנויה מלבני פלסטיק. אלה מתגלות בהמשך, כרואים אותן מצידן השני, כקופסאות מאורכות של שקופיות. על כל אחת מהן ציון מזהה בכתב יד דהה: רומא 1972; קפריסין 1980; ירושלים ועוד. כץ מספרת כי בשנתיים האחרונות היא מתגוררת בביתו של סבה המנוח, ובאחד הארונות בבית מצאה את אוצר השקופיות, אלפי שקופיות, שנאספו במסעות ואירועים משמעותיים בימי חייו ונשמרו בסדר מופתי. היא מעידה על עצמה: ״אני נמשכת לנוכחותם ולאי הקיום שלהם המתרחש בו זמנית״.

מעבר לחומה נחשף גם עמוד אינסופי – מתנוסס מרצפה עד תקרה, מגדל דקיק ושברירי של שקופיות/זכרונות שלא ייראו לעולם, כיוון שכל כבודן פנימה. מבט דומה מייצרים שני מקרני שקופיות המכוונים זה מול זה, בשניהם פועל הגלגל ונשמעת נקישת החלפת התמונה, אך הם מקרינים את התמונה אחד לתוך עדשתו של האחר, והעיניים החיצוניות, שלנו, אינן שותפות.

ברית כץ

ברית כץ

ברית כץ

ברית כץ

המיצב של כץ עומד בניגוד חומרי בוטה לעידן הסלפי והדיגיטל, ומעיר הערה פשוטה וחכמה על התיאבון המופרז שלנו לצילום ותיעוד אובססיבי. מעין ממנטו מורי פנימי של עולם הצילום. כפי שחומרי הפילם והשקופיות נכחדים והולכים מהעולם, כך נעלמים עימם הזכרונות של הדורות הקודמים, המבט המשתאה החוצה, האיפה היינו ומה עשינו. את החלל הזה תופס הרעש החדש של עודף תיעוד וצילום, ההולך ומשטיח כל חוויה לסלפי המתבונן על עצמו.

בצירוף זמנים מעניין, במקביל לתערוכת הבוגרים שהוצגה בין כתלי המכללה בחיפה, הוצגה במקום לאמנות בקרית המלאכה בתל אביב תערוכה מעולה של יוצאי ויצו חיפה משנים קודמות, שאצרו ראשי המחלקה בהווה ובעבר, עמית זולר ומיכה קירשנר. התערוכה ניסתה לזהות ולפתוח דיון על המסלולים עליהם מתנייד הצילום ״נכון לעכשיו״. בין המציגים היו מארק יושאייב, אורלי פרל בלום, אוהד אשר, רביע סלפיטי ועוד, והם היטיבו להציג מראה עתידית של מי שממשיך להבשיל כאמן צילום, לאחר הרגע המכריע של סיום הלימודים.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden