כל מה שחשוב ויפה
כפולה מתוך הספר מקס ישראליאנה

מתחיל ב״א־ג־דו־דו״ בבריכה ונגמר ברצח רבין ובקומפלקסים מופרעים

מהכרומונים בצבע והמלונות באילת לבקבוקי התבערה: אסף כהן וג׳ואנה אסרף (פאבליק סקול) ישיקו ביום חמישי בגלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון את ״מקס ישראליאנה״, מחקר חזותי שסוקר את האדריכלות, העיצוב והאמנות בישראל בין השנים 1977-1995. ״באמת רצינו את כל זה?״ שואל כהן. ״את האמריקה? את כרטיסי האשראי? את המלונות באילת? מאיפה זה הגיע ומה המחיר של איבוד המודרניזם?״

פסטיבל ישראל, דוד טרטקובר, מתוך הספר מקס ישראליאנה

Yuval:

הי! מה שלומכם?

Johanna:

הכל טוב

Yuval:

הכל מוכן ליום חמישי?

Johanna:

הספר עדיין בתהליך דפוס שהתארך בגלל כל מיני דרישות מיוחדות שהיו לנו והדפוס היה צריך לחפש בכל הארץ – נייר ספציפי וצבע ורוד זוהר – אז קצת לחוצים ☺ חוץ מזה התערוכה פתוחה כבר מה־13 בדצמבר

כפולה מתוך הספר

Yuval:

מה באמת הקטע של הצבע הוורוד בספר? למה הרגשתם שאתם צריכים אותו, כי הפעם הדימויים הודפסו בצבע

Assaf:

השאלה הראשונה שכולם שואלים, לא ג׳ו? כל פעם מצחיק אותי. נראה לי כזה מובן מאליו

Johanna:

כל הספרים שלנו באמת הודפסו באיזשהו פנטון, רובם הודפסו בצבע אחד. באופן טבעי התחלנו לעבוד בספר הזה עם צבע ספציפי, במקרה הזה הרגשנו שהוורוד הזוהר מאפיין את התקופה – אופטימי וצעקני בו זמנית

Assaf:

וכן, אייטיז וצבעים זרחניים זה די אחד לאחד

Johanna:

בלי קשר את הדימויים החלטנו להדפיס בצבע כי הצבע סופר חשוב בתקופה הזאת, במיוחד מול ״פקס ישראליאנה״ והתקופה המודרניסטית, שכולו בשחור לבן ויותר ״רציני״

Yuval:

אז אחרי שהבנו את עניין הוורוד, מעניין אותי לדעת איך אתם עובדים ומה מניע אתכם. אולי תספרו לטובת מי שלא מכיר איך נוצר החיבור הזה ומאיפה הגיע הרעיון להוציא לאור את הספר הראשון

Assaf:

הייתי אומר שאנחנו סוג של ממציאים לעצמנו תזות, רק לא במסגרת של תארים ואוניברסיטאות. פאבליק סקול, אולי יותר נכון להגיד

Johanna:

אסף התחיל את פאבליק סקול בתור בלוג בסביבות 2008 ואני התחלתי לעבוד עם אסף ב־2012 כשסיימתי את הלימודים, על פרויקטים מסחריים, בעיקר לטלוויזיה. כשאסף התחיל לדבר על זה שבא לו לקחת את הפוסטים שהוא פירסם בבלוג ולערוך אותם לספר על מודרניזם ישראלי, התחלתי להיכנס לעניין. עשינו כמה פאנזינים תמטיים ש״בדקו את המים״, הפצנו אותם קצת והתקבלנו בזכותם ל־״NY Art Book Fair״ שנהיה הדדליין שלנו ל״פקס ישראליאנה״. בניו יורק, אולי בגלל שיש הרבה יהודים, היה הרבה עניין בספר, השם שלו משך הרבה אנשים, ומכרנו די הרבה. בזירת המעצבים משהו בהלווטיקה בולד שהשתמשנו בו גם משך אנשים לדעתי

קליק של ורד הגליל, מתוך הספר מקס ישראליאנה

Yuval:

ומה הבנתם אחרי שהוצאתם לאור את פקס, בעקבות התגובות שקיבלתם?

Assaf:

אני חייב להודות שלא כל כך מעניין אותי בעשייה של פאבליק סקול עניין התגובות. עצם העשייה ועצם זה שנולדים פרויקטים כאלה, יותר מעניין. זה התחיל ממקום אנונימי, פשוט לשים דברים שם בחוץ, בשביל שיהיו שם. מה שנקרא פאבליק סקול של הציבור

Johanna:

זה פשוט אישש לנו את ההחלטה לייצר את הספרים באנגלית. הייתה לנו תחושה שיהיה עניין בחו״ל וצדקנו

Assaf:

חו״ל אגב היה בשביל לא להיכנס לכל השיחה המקומית הקצת מעייפת, כזאת שמלאה בעניינים אישיים, ופחות ממקום חדש שלא מכיר את הדברים או האנשים. מקום פחות רכילותי

Yuval:

אז אני שואל שוב, בלי קשר לתגובות: מה הבנתם על מה שעשיתם, על הפורמט, על המחקר, על המוטיבציה שלכם, על העשייה, אחרי פקס. מה עבד לכם? מה פחות?

Assaf:

לא יודע. כאילו, מה זה אומר עבד לכם? עשינו את זה, זה שם, אז מין הסתם כן.

בדיוק ראיתי את אתמול את ה־Happy Film של סטפן סגמייסטר, אחרי מלא זמן שלא רציתי, והוא הזכיר לי לעשות פרויקטים קצת יותר מעניינים ומעל הדברים המסחריים, משהו שיכול להיות שם בחוץ, עם איזשהו ערך

Johanna:

אני מרגישה שזה היה כמו לעשות תואר שני, במובן של לפתח תזה, לחקור אותה, לכתוב, לפרסם. בכל אופן, העשייה הראשונית הייתה סופר DIY, הכל מהכיס שלנו בשביל העניין האישי. אחר כך הבנו שאולי צריך קצת תמיכה כלכלית כדי להמשיך והצלחנו לעשות עוד פרויקטים בשיתופי פעולה וכו׳

Yuval:

ואם אנחנו חוזרים לפקס, מה קדם למה? התזה או איסוף החומרים ויציאה מהם לספר?

Johanna:

אני חושבת שמגבשים את התזה אחרי או תוך כדי שאוספים חומר, וכשניגשים לערוך את הספר כבר עורכים אותו במטרה לייצג את התזה הזו

Assaf:

פקס התחיל בבבלוג, באיסוף חומר שמתמקד במינימליזם ישראלי. הייתה לי מין פנטזיה כזאת בראש שאולי פעם בשנות ה־60 הייתה פה קבוצה של יוצרים שפעלה ביחד למען מטרה משותפת. המצאתי בראש איזו מין קבוצה שלא באמת הייתה, וחשבתי שיהיה נחמד להפוך את זה לספר שמאגד את התפיסה שלהם. אפילו ניסן שור היה מעורב בזה לפני ג׳ואנה, וחשבנו לקרוא לזה המינימום. התזה היתה שיש שפה לבין־לאומיות והיא שפה של הפשטה ומינימליזם, השפה הבסיסית ביותר

Johanna:

מאוחר יותר נתקלנו בשם ״פקס ישראליאנה״ בספר על המעצבת דורה גד והרגשנו שזה ממש מייצג את התקופה כ״תור הזהב״ הישראלי, ושזה שם חזק במיוחד כשיוצאים עם זה לחו״ל

Assaf:

זה קצת יותר מורכב: לפקס ישראליאנה יש כמה רבדים, כמו פקס רומאנה. יש גם בתור הזהב הישראלי כמו הרומאי, את העבר שהוביל לזה, במקרה שלנו ששת הימים

Yuval:

ואם אני מבין נכון, לעומת פקס, במקרה של מקס התזה הייתה יותר מובהקת לפני היציאה לדרך, ידעתם מה אתם מחפשים

Assaf:

כן. בעקבות העבודה על פקס הרגיש לי מעניין להסתכל על התפתחות השפע או הרצון לשפע בישראל, כמשהו שהוביל ישירות לאינתיפאדה הראשונה. היה נראה מעניין לבדוק את זה, מהכרומונים בצבע והמלונות באילת לבקבוקי תבערה. סיימנו את פקס עם עליית הליכוד לשלטון ב־77׳, ככה שבמקס אנחנו מדברים על שנים של קפיטליזם ונאו־ליברליות. עוד בזמן העבודה על פקס ישראליאנה היה לנו מין דבר כזה בראש: פקס ישראליאנה – אוטופיה, מקס ישראליאנה – קורנוקופיה, ובעתיד אולי ערס ישראליאנה – דיסטופיה

Yuval:

באמת תהיתי לגבי החלק השלישי… אבל רגע, אנחנו עדיין במקס. נפגשנו במהלך המחקר שלכם כשחיפשתם חומרים לספר, ורציתי לשאול איך אתם מחליטים על סידור החומרים בתוכו: כמה זה אינטואיטיבי, כמה זה התאמה אסתטית־צבעונית, כמה זה אידיאולוגי, או שכל התשובות נכונות

Assaf:

בתור מעצבים הגישה שלנו תמיד גרפית, או פורמליסטית. אנחנו מחפשים אסתטיקה שמבחינתנו מגדירה תקופה. מעבר לעניין הצורני שמבחינתנו הוא חלק ישיר מהתזה, במקרה של מקס העבודה על העריכה היתה יותר מורכבת מפקס ועברה הרבה גלגולים עד שהגענו לתוצאה הרצויה. בסופו של דבר בנינו איזשהו מבנה שקראנו לו נרטיב לא בהכרח כרונולוגי

Johanna:

מעניין שאתה מעלה את עניין ההתאמה האסתטית־צבעונית, כמו שאסף אומר אנחנו באמת מסתכלים ככה על דימויים. אני תמיד נהנית כשאני מעמידה שני דימויים, לפעמים מתחומים שונים לגמרי, עם אלמנטים גרפים דומים זה לצד זה. היה לנו איזשהו קו נרטיבי שלפיו העמדנו את הספר במאקרו, חיזקנו את הנרטיב הזה עם טקסטים שכתב מיכאל יעקובסון, הם שזורים לאורך הספר ומחזקים את התזה

Assaf:

התהליך הסופי קרה בעיקר על הקיר בסטודיו, כשניסינו לבנות את התהליך: איך להתחיל, מה הדברים החשובים במהלך הסיפור של התקופה, ואיך נכון לסיים, כשכל הזמן יש דיאלוג בין מה שקורה בארץ ברמה החברתית־פוליטית־כלכלית־תרבותית לאפקט האסתטי של זה, בעיצוב, פרסום, ארכיטקטורה וכו׳

Yuval:

תגלו לי עם מה הספר מתחיל ועם מה הוא נגמר? עכשיו אני סקרן

Johanna:

מתחיל ב״א־ג־דו־דו״ בבריכה ונגמר ברצח רבין וקומפלקסים מופרעים

Assaf:

עליית הליכוד והדיסטופיות האדריכליות של סוף התקופה. היתה מחשבה שעוד עבדנו על פקס להתחיל את מקס עם הפוסטר של טרטקובר שלום עכשיו מ־78׳. האמת שאפילו חשבנו לאיזה רגע לסיים את פקס איתו

Johanna:

נכון

Assaf:

שלום היה חלק גדול מפקס, ברמת השמות של העבודות ובכלל, זה נמצא שם הרבה. היה נראה נכון לסיים את פקס בשלום עכשיו! עם סימן קריאה, אמירה פוליטית, אבל בגלל שפקס לא היה כרונולוגי לא היה לזה מקום

Yuval:

מעניין, יש לי תחושה שבחלק השלישי לא יהיה יותר מידי שלום

Johanna:

החלק השלישי דיסטופי לגמרי, אם בתקופה של מקס היו עוד נסיונות ותחושה אופטימית, אחרי רצח רבין זה נגמר, ושם סגרנו את התקופה הזו

מתי כספי, ארץ טרופית משגעת. מתוך הספר מקס ישראליאנה

Yuval:

אני בטח לא הראשון שאומר לכם את זה, אבל זה די יוצא דופן מה שאתם עושים – העיסוק במקומיות, בהיסטוריה של המקום הזה, ביצוגים החזותיים שלו. מעניינת אותי הפרספקטיבה שלכם על מקומיות היום ב־2017 לאור המחקר שעשיתם על העבר של המקום הזה

Assaf:

נראה לי שבדרך כלל יותר מעניין אותנו לפרק את העבר ולבנות אותו מחדש לפי כל מיני תזות שיש לנו, לעומת לסקר את המציאות או להעביר עליה ביקורת. בשביל הפירוק והבנייה צריך קצת פרספקטיבה ומרחק

Johanna:

יש משהו שבאמת מעניין אותנו במקומיות מפרספקטיבה יותר מרוחקת, לנתח תקופה במבט לאחור. אבל אני חושבת שאנחנו מתעסקים במקומי כי זה ״שלנו״. חשוב לנו לחשוף ולשמר תופעות מקומיות וככה פאבליק סקול התחיל

Assaf:

בפקס הרגשתי שיש הרבה מה להגיד – ועדיין יש מה להגיד – על הפרויקט. זה לחשוף מחדש דברים שנשכחו, כמו שג׳ו אומרת. במקס בעיני יש משהו יותר פוליטי: לאן הגענו? מין חשבון נפש עצמי. באמת רצינו את כל זה? את האמריקה? את כרטיסי האשראי? את המלונות באילת? זה טוב עכשיו? במקס יש איזו קריאה למה זה הפרסומות האלה, הארכיטקטורה הזאת, מאיפה זה הגיע, מה המחיר של איבוד המודרניזם

Yuval:

אתה לא מפחד ליפול למלכודת הנוסטלגיה של פעם היה פה יותר טוב?

Assaf:

לגבי פקס?

Yuval:

כן, או גם, לגבי מה המחיר של איבוד המודרניזם‎

Assaf:

לא יודע להגיד, זה לא נאמר עם סימן קריאה. זאת יותר שאלה: אני שואל, לא אומר

Yuval:

בסדר גמור. אז לפני שאנחנו מסיימים, מה מתוכנן ליום חמישי?

Johanna:

בתקווה יהיו ספרים ☺‎

אנחנו נמכור אותם בהנחה‎, חושבת שתהיה הזדמנות להכיר חלק מהיוצרים, אולי חלקם ידברו קצת‎

Yuval:

משהו חשוב נוסף להגיד?‎

Johanna:

לי תמיד יש דיסקליימר שמתנצל על איכות התמונות בספרים שלנו ☺

בגלל שנורא קשה לאסוף את החומרים האלו באיכות המקורית שלהם מכל כך הרבה יוצרים שונים, שחלקם לא תמיד משתפים פעולה או שהחומרים שלהם מאוחסנים עמוק במגירות, אנחנו מבססים את המחקר שלנו על סריקות מקטלוגים וספרים (משתדלים תמיד לכתוב את המקור)‎. אנחנו מעדיפים באיזשהו מקום להוציא את החומר החוצה‎ מאשר להשתתק, כי לא השגנו את הדימויים באיכות הכי מדהימה‎, אז מרגישים את הסריקות, אבל זה חלק מהקטע‎

Assaf:

מה שג׳ואנה אמרה‎

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. ירונימוס

    חייב לשבח את פועלם של פאבליק סקול, זה ממש נותן השראה,
    וכן גם את פועלך יובל – כל הכבוד.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden