כל מה שחשוב ויפה
מתוך התערוכה של דן ריזינגר במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

הרחוב, הסופר והמטוס תחת קורת גג אחת‎

בתחילת השנה נדב ברקן ויובל סער העבירו במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר מעבדה שעסקה בעבודותיו של דן ריזינגר, וביום חמישי הם יעבירו סיור בתערוכה סימני דרך, שמציגה את עבודותיו במוזיאון ישראל. ״המפגש עם כל ה׳גרפיקה׳ המוכרת לנו מחיי היום־יום - דלק, הבימה, אל על, טבע ועוד - וההבנה שעל כל זה אחראי מעצב אחד״, אומר ברקן, ״הם משמעותיים. אי אפשר לעמוד מול גוף עבודות כזה מדוייק ולא להתפעל ולהבין את הרלוונטיות שלהן למקצוע״

לוח שנה לתמיד, המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק, 1987

Yuval:

הי נדב, בוא נדבר על השנה שעברנו עם ריזינגר! מעניין אותי לדעת מה הדבר שאתה הכי זוכר מהשנה הזו, מהעיסוק שלנו עם ריזינגר, מההכנה לקורס, דרך השיעור הראשון, ההגשה, ועד לתערוכה במוזיאון

Nadav:

הדבר שאני הכי זוכר מהשנה הזו הוא בעיקר החוויה מהבנאדם, שנים של התבוננות בעבודות נהפכו השנה למפגש ממשי עם המעצב, מתנה אמיתית ושיעור לחיים

Yuval:

גם אני משהו כזה, אבל אצלי זה דווקא ההתרגשות של הסטודנטים. אני זוכר שתהיתי איך הם יגיבו לקורס ולמפגש איתו, ולמרבה השמחה הם התרגשו והשקיעו והבינו את המעמד. וזה לא ברור מאליו

Nadav:

לגמרי, אני איתך. זכורים לי רגעים ממש מרגשים: החל מהתובנה של הסטודנטים שצריך להביא לו כורסה לכיתה, ושכיסא פלסטיק לא יספיק, ועד לקטע של סטודנטים שמביאים לאשתו זר פרחים לשבת כשבאו לראיין אותו

Yuval:

בהחלט. אבל בוא נעשה סדר לטובת הקוראים: בסמסטר א׳ העברנו ביחד מעבדה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר שקראנו לה ״מהדורות שנקר״, והיא התקיימה בשיתוף מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל. המעבדה התמקדה בעבודות של ריזינגר, ומה שביקשנו מהסטודנטים היה לקחת את העבודות של ריזינגר ולעשות איתם כל דבר שהוא לא תערוכה או קטלוג לתערוכה. ולמרות שאלו היו סטודנטים בשנה ד׳, לא ממש ידענו למה לצפות ומה יקרה, אבל אני חושב שהיה די מעולה

Nadav:

מדוייק.

המעבדה במחלקה היא באמת פלטפורמה של כניסה אל ה״לא ידוע״, גם מבחינת המרצים. אני חושב שהיה משהו מאוד יפה באופן האורגני שבו הסטודנטים הרכיבו קבוצות עבודה ולא עבדו כל אחד ואחת על פרויקט אישי. זה פירק הרבה אגו ויצר אווירה קולקטיבית מיוחדת לאורך הסמסטר

Yuval:

וגם עזר שנפגשנו עם הרבה אנשים מסביב: דן הנדל, אוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל, שגם אצר את התערוכה; עדי אנגלמן, שערכה את קטלוג; נירית בנימיני, שעיצבה אותו ביחד עם גילה קפלן; רגב קונטס, שעזר לצוות שהכין את הסרטון; מאיה ארזי, שעזרה לצוות שעשה את האופנה; ליאור ימין מאסופה וסאגה, שייעץ לצוות שעשה מוצרים. ויש לי תחושה ששכחתי מישהו

Nadav:

את אריאל שקל, שדיברה איתם על הפרוייקט של מיתוג האוניברסיטה העברית, שהתחיל כפרוייקט סיום שלה

Yuval:

נכון!

Nadav:

גם המפגשים עם כל האנשים האלה תרמו לאווירה הקולקטיבית. זה הרגיש שכולם רצו לתרום משהו מהידע ומהזמן שלהם כדי לחגוג את עבודתו של ריזינגר

מתוך התערוכה של דן ריזינגר במוזיאון ישראל. צילומים: אלי פוזנר

Yuval:

ואם לקשר את זה גם לתערוכה, איך אתה מסביר את הרלוונטיות שיש לעבודות שלו גם לסטודנטים, 40 ו־30 ו־20 שנה אחרי שהן נוצרו?

Nadav:

אני חושב שאי אפשר לעמוד מול גוף עבודות כזה מדוייק ולא להתפעל ולהבין את הרלוונטיות שלהן למקצוע. העבודות כל כך מדויקות וחדות – גם אחרי כל כך הרבה שנים. הווירטואוזיות והחדשנות של עבודה עם אותיות עבריות, התמצות הצורני, העבודה עם סמלים וצורות ברורות וכריזמטיות.

והצבע!

הסטודנטים מבינים שיש כאן רב אמן בכמה תחומים של התקשורת החזותית – לטרינג, טיפוגרפיה, צורה, צבע, מסר ואינטראקציה (לוחות השנה), וזה כל כך כיף לגלות שמי שעומד מאחורי כל הדברים האלה גר כמה מטרים משנקר, והוא נגיש, ואפשר לדבר איתו, ולשאול אותו שאלות. כולם הבינו שזו הזדמנות נדירה

Yuval:

הוא גם התרגש, מהמפגש עם הסטודנטים. נכון?

Nadav:

לגמרי. היה כנראה משהו ממש מיוחד בזה שהוא הגיע לא לביקורות של עבודות, ולא להרצאה, אלה לשיחה חופשית שהתפתחה תוך כדי השיעורים ונתנה לעבודות מסגרת. המעבדה הזמינה גם את זה

Yuval:

והנה, אחרי ארבע שנים וכמה גלגולים, נפתחה גם התערוכה. בשבוע שעבר ביקרת בה עם סטודנטים משנה ב׳, ואני תוהה אם היה הבדל בין התגובה שלהם לאלו של הסטודנטים שלנו שהיו בשנה ד׳?

Nadav:

התגובה הייתה שונה לגמרי. הסטודנטים של שנה ב׳ הגיעו לתערוכה שהיא תוצר מוגמר ומדוייק והתפעלו. לסטודנטים של המעבדה היה את מרחב הדימיון והפנטזיה, הם נחשפו לעבודות של ריזינגר בארכיון העיצוב של מוזיאון ישראל, ודן הנדל האוצר שיתף אותם במחשבות על עיצוב ואוצרות התערוכה. הייתה להם את ההזדמנות להיחשף לחומרי הגלם ולאחורי הקלעים של כל תהליך ההקמה של התערוכה

כרזה ליום העצמאות, 1974

סקיצה לתחנות חברת דלק, 1978

Yuval:

אז בוא נדבר על התערוכה: גם פה קצת חששתי, כי זו ממש משימה בלתי אפשרית לקחת את כל העבודות של ריזינגר ולעשות מהן תערוכה. הרי באותה מידה היה אפשר לייצר 20 תערוכות שונות ועדיין היה עודף, כך שמצד אחד קשה להשביע את התיאבון, אבל מצד שני אני חושב שדן הנדל עשה שם בסך הכל מהלך חכם של המעבר מהזירה הציבורית לשוק הפרטי, ובהתמקדות סביב לקוחות

Nadav:

יש בתערוכה מהלך לוגי מאוד חזק שבנוי היטב. התמה שמחזיקה את התערוכה מהודקת ושוזרת את הסיפור של העיצוב בסיפור הרבה יותר גדול: פוליטי, מדיני, כלכלי. ממש אפשר להרגיש את המעברים מכלכלה סוציאליסטית לקפיטליסטית ואת השפעתם על עבודת המעצב. יש משהו מאוד חזק בלחזות בתערוכה אחת במעבר מעיצוב לגוף מדיני דרך יצירת תדמית חברה ועד מיתוג בקנה מידה מאסיבי

Yuval:

ואתה חושב שזה עובר גם למי שלא מגיע מתחום התקשורת החזותית?

Nadav:

אני מדמיין שבשביל מי שלא מגיע מהתחום, המפגש עם כל ה״גרפיקה״ המאוד מוכרת לנו מחיי היום־יום – דלק, הבימה, אל על, טבע ועוד מלא – וההבנה שעל כל זה אחראי מעצב אחד, זו תובנה מאוד משמעותית. מה שיפה זה שיש תחושה של ציר זמן, בלי לצייר כזה. אני מאמין שגם מי שלא בקיאים לגמרי בטרמינולוגיה שבשימוש המקצועי יוכלו להרגיש את השינויים שבין התקופות והסגנונות

Yuval:

למה הכי התחברת בתערוכה? אצלי זה כל הזמן משתנה, אבל הייתי שמח לקבל את ספרי הסקיצות שלו. וגם את הכרזות. ועוד כמה…

Nadav:

וואוו, שאלה קשה מאוד.

הבימה – משהו שאני עובר לידו כמעט כל יום: להבין את החוכמה שבעיצוב הלוגו, הסקיצות, השטיחים, המנורות, הידיות של הדלתות – שם אני מבין את העיצוב הטוטאלי. לצערי מכל הדברים שעוצבו והוטמעו נשאר רק הלוגו. כנראה שבשיפוץ לא הבינו את הערך של כל הדברים האלה… חבל

Yuval:

באמת חבל. וזה באמת מדהים איך הוא עשה כל כך הרבה דברים שעדיין רלוונטיים וקיימים מסביבנו. אפילו הלוגו של ביטוח לאומי…

Nadav:

אפילו שנקר

Yuval:

נכון!

מתוך התערוכה של דן ריזינגר במוזיאון ישראל. צילומים: אלי פוזנר

Nadav:

ואפרופו שנקר, למרות שהייתה לך היכרות עם ריזינגר לפני הקורס, וראיינת אותו מספר פעמים – האם למדת משהו חדש מהקורס?

Yuval:

מממ… שאלה טובה.

אני חושב שכן, כי למרות שראיינתי אותו בעבר והייתי איתו בקשר מאז, והוא לא באמת השתנה, המפגש עם הסטודנטים הציג לי פן אחר שלו, לא יודע אם לקרוא לזה אנושי יותר, אבל אולי מרגש יותר. המפגשים שלי איתו תמיד היו מקצועיים סביב תערוכה או ספר או משהו כזה, ופתאום הדור הצעיר שמגלה בו עניין עורר אצלו משהו אחר שלא ראיתי קודם. כשאני חושב על זה, אני מבין מה זה: היה שם משהו אבאי

Nadav:

היה משהו מאוד אינטימי ומרגש בזה שהוא הזמין את המשפחה שלו, הילדים והנכדים להגשה‎. לא קורה כל יום‎

Yuval:

נכון. אז רגע לפני שנסיים, על מה נדבר ביום חמישי בסיור במוזיאון? ‎

Nadav:

קודם כל נזרום עם מי שיגיע, אבל מאוד הייתי שמח לעבור בתערוכה במסלול שבו היא בנויה ואצורה, ולהרחיב בכל תחנה ולתת קצת מהידע והתובנות שצברנו במהלך הסמסטר. כמובן שיהיה כיף לדבר על הדברים לא רק מההיבט המקצועי העיצובי, אלה גם על תחושות, חוויות, רגשות שמתעוררים בלהסתכל על העבודות האלה. זה סך הכל דברים ממש מוכרים מהרחוב, מהסופר, מהמטוס שפתאום מאוגדים במוזיאון תחת קורת גג אחת‎

Yuval:

מגניב. יהיה כיף! אני כבר ממש מחכה לחזור לתערוכה

Nadav:

גם אני!‎

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden