כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מאיה אטון, רישום עיפרון (צילומים: מ״ל)

שנה טובה, פרנקנשטיין: הפרויקט של מאיה אטון הוא יומן לשנת 2018

בספר אמן שהוא גם יומן שימושי לשנת 2018, מאיה אטון מתכתבת עם ספר האימה הקלאסי ״פרנקנשטיין״, שיצא לאור ב־1 בינואר 1818. עם ציון 200 שנה לסיפור המדע הבדיוני הראשון בהיסטוריה היא מצביעה על הדמיון העל־זמני במצב האנושי, בדילמה של היוצר, בחטא הגאווה ובחרדה המערערת את העולם


היום, ה־1 בינואר 2018, מלאו 200 שנה לצאתו לאור של הספר ״פרנקנשטיין או פרומתיאוס המודרני״. היום הוא גם היום הראשון ביומן של שנת 2018, שהוא גם ספר אמן שיצרה האמנית מאיה אטון, במחווה ייחודית לרומן האימה שטלטל את העולם בשעתו ונחשב לספר המדע בדיוני הראשון בהיסטוריה. בעבודה יוצאת דופן, מדוקדקת ועמלנית, רבת ידע־מכין ומחשבה מעמיקה על כל פרט ופרט, אטון מושיטה יד מעבר למרחק הזמן והמקום ליוצרת הוויקטוריאנית מרי שלי.

בטייק־אוף בן זמננו על הסיפור, היא מציגה 80 רישומי עפרון מפורטים המשתרעים על פני כפולות היומן ובהם מראות יום־יומיים, סצנות אישיות, נופים; טקסטים מועתקים מהמקור במעין הכלאה בין צילום מסמכים לכתיבה תמה, של דפים מספרי הדרכה (How to) מהמאה ה־19; דפי אטלס, מעמוד הכותרת ועד ל״תפוצה גיאוגרפית של תופעות טבע״; ספינות טבועות ועוד.

ציוריה של אטון בסגנון רישום ריאליסטי, על סף הסוריאליזם לעתים, מבוססים על צילומי אינסטגרם, על הדמיון ועל תמות שבהן עסקו גם עבודותיה בעבר, כמו קשרים וחבלים, עיניים מביטות וכלים ביתיים. באחד הדפים הראשונים בוקע אור בין חרכי תריס ביתי ישן, נטול הוד, באחר מופיע בנה הקטן טובל ידו במים, עוד אחד מוקדש להוראות למטייל ״כיצד תחזו את מזג האוויר״ (תשובה: בעזרת ענן קטן במרחק, אם הוא גדל, סימן שהסערה בדרך).

הרומן ״פרנקנשטיין״ הקדים את זמנו ועסק ביחסי הגומלין בין האתוס הטכנולוגי לאתוס האנושי דרך דמותה של מפלצת חיה־מתה שהמציא ״המדע החדש״ – יצור אלמותי, חסר שם, שמורכב מחלקי גופות של אנשים ובעלי חיים, הנידון לבדידות, סבל וייסורים. היומן של אטון נפתח בהעתק של עמוד הכותרת הפנימי של הספר מהמהדורה הראשונה ב־1818, ועל גביו ציטוט מוטו מיצירה מהמאה ה־17 ״גן העדן האבוד״ (בתרגום חופשי: ״האם ביקשתיך, יוצרי, מעפר לצורני אדם? האם הדחתי אותך מאופל להעלותני?״).

המוטו הזה, דו שיח בין אדם לבוראו, לובש משמעות עמוקה לאחר השיחה עם אטון, שבה היא מיטיבה כל כך להעביר את המורכבות של היצירה – יצירתה שלה כמו גם היצירה של מרי שלי ויצירתו של פרנקנשטיין הגיבור הספרותי – אותו גולם חי שלא ביקש לבוא לעולם, ומשבא הוא מחפש את מקומו בכאב שאינו מוצא מזור.

למה דווקא פרנקנשטיין?

״הדמות של היצור הזה מלווה אותי מילדות״, מספרת אטון. ״היא משכה אותי – כנערה מאוד נמשכתי לז׳אנר הגותי. לא כל־כך לתקופה של ימי הבינים כמו לסרטים, לסמלים, לאווירה האפלה. כבר בתערוכה האחרונה ׳חצי מלא׳, שהצגתי לפני כשנתיים בגלריה גבעון, נגעתי בפרנקנשטיין – יצרתי 23 עטיפות לתקליטים, שכל אחת מהן נשאה רישום המתייחס לאחד מפרקי הספר. בקומה העליונה הייתה עבודת סאונד של הקראת הסיפור במלואו. ומכיוון שהגענו ל־200 שנה – ראיתי הזדמנות לעשות משהו יותר מובהק.

איך צמח הרעיון לעשות יומן?

״המחשבה על יומן הייתה לעשות משהו שמתייחס לכל השנה הזו, לא רק ליום אחד אלא למכלול, שמעביר גם משהו ממשך העבודה. זו הייתה שנה מאוד אינטנסיבית של עבודה״, היא אומרת. ״כשהגעתי להחלטה שזה יהיה ספר הרגשתי משיכה יותר ויותר למרי שלי, העיסוק במוטציות, הקשר בין פנים לחוץ. המחשבה הייתה לייצר איורים חדשים לספר, אבל לא להיצמד לסיפור, אלא יותר לחפש את התחושה המערערת מתחת לפני השטח ולחבר את זה לחיי היום־יום. זה ספר תחת ספר, התייחסתי לספר כאל גוף של יידע וריכזתי בו רישומים של אנטומיה, של מפות, של חלקי גופות כמו שמתוארים בספר המקורי״.

ספר האמן/היומן הודפס במהדורה מוגבלת בת 2018 עותקים בלבד, שרבים מהם הוזמנו מראש באתר האינטרנט שהקימה לו אטון (אך יש ממנו עוד עותקים למכירה), כל עותק חתום וממוספר. גם מי שלא קרא מעולם את פרנקנשטיין מחזיק ביידע כלשהו לגביו. הספר עובד לסרט אימה פופולרי שהפיץ את הסיפור. ״אני חושבת שכילדה אפילו לא ראיתי את הסרט בקולנוע, אולי בתמונה״, אומרת אטון, ומצביעה על כך שפרנקנשטיין הוא חלק מהתודעה החזותית הקולקטיבית שלנו. אם כי לדבריה, מדובר במידע שטחי וחד ממדי לעומת המקור. 

פרנקנשטיין עמל על היצור חודשים ארוכים, אבל ברגע שהוא מצליח להפיח בו חיים הוא כל כך נבעת שהוא בורח ממנו, והיצור רודף אותו ומבקש ממנו שיקבל אותו. הוא מבקש את היידע הזה שהורים מקנים לילדיהם, שהופך את הילד לשייך. במקום מסויים נאמר שהוא פונה נגד החברה כי החברה התאכזרה אליו ולא ידעה להכילו״

מאיה אטון. צילום: מיה גורביץ'

״הדמות בספר שונה מהדמות שיצרו בקולנוע. שם הוא רק גולם מטיל אימה ובספר יש לו בינה ויש לו דעה, רצון ומחשבה. בספר ׳פרנקנשטיין׳ יש נגיעה בהרבה היבטים: בחיים ומוות, בחרדה. יש גם נגיעה בג׳נדר – העובדה שסופרת כתבה את זה, אך בקול של גבר. גבר מביא לעולם גבר״.

תשלימי לנו קצת פערי ידע, בבקשה.

״זה סיפור על עלם צעיר בשם ויקטור פרנקנשטיין שנוסע לאוניברסיטה, מתרחק מהמשפחה שלו, ובמהלך הלימודים הוא מחליט לעשות מעשה וליצור חיים, בעצם להקים לתחייה מהמתים. הוא עמל במעבדה ואוסף חלקי גופות מקברים, ומרכיב במשך חודשים ארוכים את היצור ההיברידי הזה. אבל ברגע שהוא מצליח להפיח בו חיים הוא כל כך נבעת שהוא בורח מהיצור. הוא בורח ממנו והיצור רודף אותו ומבקש ממנו שיקבל אותו״.

הצורך באהבת אם?

״אהבת האב. הוא מבקש את היידע הזה שהורים מקנים לילדיהם, שהופך את הילד לשייך. יש שם הרבה התייחסות לבודד ולחברה. במקום מסויים נאמר שהוא פונה נגד החברה כי החברה התאכזרה אליו ולא ידעה להכילו״.

היא הייתה מאוד חכמה, מרי שלי, היא הצליחה להתבונן בחברה במבט־על, בראייה מאוד רחבה ומעמיקה, פסיכולוגית, תיאולוגית.

״היא באמת הייתה נורא חכמה: היא נולדה לאמא פמיניסטית ואב פילוסוף – אמא שלה טבעה את המושג שמה שמפריד בין גברים ונשים הוא ההשכלה ומרי הייתה משכילה ולמדה היסטוריה, ספרות, מיתולוגיה ומדע״. לדברי אטון, מרי שלי פרסמה את ספרה באופן אנונימי, כי רצתה שיגיע לכמה שיותר אנשים ולא ידחק הצידה כ״ספרות נשים״ שכונתה בלעג ״רומנים למשרתות״. היא מספרת ש״היא קראה לספר ׳פרנקנשטיין או פרומתיאוס המודרני׳ – בהתייחס למיתוס של פרומתיאוס, שכמו העניק את היידע (האש) לחברה ונענש על זה. וגם הספינקס, שהייתה מורכבת מחלקי גופות – היא באמת נשענה על המון יידע והשכלה, וכרכה יחד את המיתוסים והיידע על העולם״.

הרקע לכתיבתו היה חלק מכונן באופי הסיפור: ״שלוש שנים לפני כן הייתה התפרצות של הר הגעש טמבורה באינדונזיה. זה היה אסון טבע ענק, שבעקבותיו אירופה סבלה מקרה ומרעב ומתופעות טבע חריגות״. ציור התפרצות געשית מופיע באחד מדפי חודש מרץ ביומן. כיום רבים זוכרים את התפרצות הר הגעש באיסלנד ב־2010, ששיבשה את תנועת המטוסים והפעילות באירופה לכמה שבועות. ב־1815 ההתפרצות הייתה קשה עוד יותר ומאז לא הייתה עוד כמותה.

״השנה שלאחר מכן נודעה כ׳שנה ללא קיץ׳. מתיאורים של התקופה אפשר להבין שהשמים היו אדומים כדם במשך חודשים, אי אפשר שלא תהיה לכך השפעה על האדם. ובתקופה הזו, כשנה לאחר ההתפרצות – נפגשו קבוצה של חברים, ביניהם מרי ובעלה לעתיד, פרסי שלי (שהיה נשוי אז לאחרת והיה תלמיד של אבא שלה). הם התארחו אצל לורד ביירון, בבית על אגם ז׳נבה, ועשו תחרות של כתיבת סיפורי אימה״.

כחלק מהאפלולית של התקופה.

״כן. מרי שלי התבססה בסיפור על חלום ביעותים שחלמה בלילה. היא הבינה שמה שמבהיל אותה יבהיל גם אחרים, ופיתחה את הסיפור. כך נוצרה מיתולוגיה של ערש כתיבתו של הספר ומתוכה נולדה המיתולוגיה של פרנקנשטיין – מיתולוגיה פופולרית, שיש לה ביטוי במוזיקה, בתיאטרון, בקולנוע״.

אני חושבת שאנחנו בשיא החרדה. השינוי הטכנולוגי, בעצם הדיגיטלי, הוא כל כך משמעותי שהוא מאוד מערער את המציאות. ואולי גם בגלל זה יש את כל הגלים האלה של לאומנות וחיפוש אחר זהות לאומית וסביבה ידועה ויציבה. זו תגובה של חיפוש יציבות בעולם מתפורר״


פרנקנשטיין נמנה על שורה ארוכה של סיפורים מיתיים ואגדות עממיות ממקורות שונים ומתקופות שונות, מהגולם מפראג, דרך פינוקיו ועד לציטוט הישיר מפרנקנשטיין עצמו ב״מופע הקולנוע של רוקי״. בכולם חוזר העיסוק בחטא הגאווה – ההיבריס – של האדם שמתחרה באלוהים ומשחק בבריאה. זהו גם ביטוי ליחס הדואלי ולחרדה האנושית מפני המדע המתערב בסדרי העולם.

״זוהי דמות ותופעה, שבסופו של דבר משקפת חרדה חברתית״, אומרת אטון על הקרבה בין המלים היבריס והיבריד, ״ואני חושבת שזה בדיוק מה שמאפיין תקופות של שינויים טכנולוגיים, פוליטיים, חרדות מפני העתיד, כמו בתקופת הפוסט־אמת שאנחנו חיים בה״, אטון מצביעה על הרלוונטיות העל־זמנית.

את חושבת שהתקופה שלנו עכשיו רוויית חרדות או כבר פוסט־חרדה?

״אני חושבת שאנחנו בשיא החרדה. השינוי הטכנולוגי, בעצם הדיגיטלי, הוא כל כך משמעותי שהוא מערער את המציאות. ואולי גם בגלל זה יש את כל הגלים האלה של לאומנות וחיפוש אחר זהות לאומית וסביבה ידועה ויציבה. זו תגובה של חיפוש יציבות בעולם מתפורר. הפוסט מודרניזם הוא כבר לא נחלת התרבות והאמנות אלא מצב קבוע״.

אפשר לראות מעגליות במה שהעסיק אנשים ואפיין את החברה המערבית לפני 200 שנה וכיום.

״לפני 200 שנה הם היו אחרי המהפיכה התעשייתית המצאת הקיטור, התפתחות התחבורה והיווצרות הערים הגדולות. יש תגובה לשינוי לנוכח התגבשות של עולם חדש ומהבחינה הזו יש הקבלה״.

מי שעקב אחרי אטון בשנה האחרונה התוודע לפרויקט מוקדם יותר, באמצעות חשבון האינסטגרם שהקימה לו לפני חצי שנה. וכפי שאספה אליו דימויים מהאינסטגרם, היא גם שחררה את דימוייו לאוויר הרשת וסיפקה מידע ויזואלי על התקדמות הפרויקט. אך הרמזים לא חשפו לאן היא מכוונת ובעיקר לא הסגירו את היקפו של הפרויקט. ״בניתי סביב זה אתר אינטרנט לרכישה, חשבון אינסטגרם ספציפי; יעל רכטר הפיקה, טלי בן נון ערכה את הספר ונדב שלו היה המעצב הגרפי והמפיק, והיו אסיסטנטיות בסטודיו – זה פרויקט שגדל עם הזמן. הרישומים עצמם במקור היו קצת יותר גדולים ובחרנו בגודל שיתאים ליומן, שיש בו אינטימיות אבל גם דחיסות״.

זה ספר, זה יומן, מה מבחין בין השניים?

״זהו, שאין הבחנה. זה מייצר את ההיבריד הזה, ומקביל להיברידיות של פרנקנשטיין. הספר השתייך לז׳אנר הגותי אבל גם לז׳אנר המדע הבדיוני (שעוד לא היה קיים) ולז׳אנר חליפת המכתבים, שהיה שגור. יש בו ריבוי קולות. גם היצור הוא היבריד, הכלאה של חלקי אדם שלא התחברו לכדי שלם.

״היצור בא בדרישה ליוצרו שיעשה לו אישה וזה מה שמוביל את כל ההרג והרציחות שבספר. הוא מבקש מפרנקנשטיין שייתן לו שם ויהיה אבא שלו. ההתכחשות של האב/היוצר היא חלק מהתנאים שהפכו אותו למפלצת. ואז הוא מבקש ממנו שייתן לו בת לוויה – כדי שיוכל להתרחק מהחברה. ומכיוון שהוא לא מקבל את מבוקשו הוא מתחיל לפגוע ביוצרו, בסופו של דבר הוא הורג את כל הקרובים לו – את אחיו הצעיר, את חברו הטוב ואת אשתו הטרייה ואז מתחיל המרדף של ויקטור אחרי היצור אל הקוטב הצפוני. והיצור מחכה לו – הנרדף בעצם רוצה את קרבתו של הרודף״.

את מתייחסת לספר כאילו את חוזרת למסמך קיים ומנסה לשאוב ממנו את ההבנה של התהליכים שליוו את היצירה.

״ההחלטה שזה יהיה ספר יצרה את התנאים. בדרך כלל אני עובדת עם חללים נתונים, ופה אני מתייחסת אל ׳החלל של הספר׳. יש אינטראקציה עם המהלך של הספר עצמו, זה לא היה שונה מאוד מהאופן שבו אני עובדת עם חלל. הדיאלוג עם הספר העלה שאלות של זמן, של פרקים, של נרטיבים, כך עלתה האופציה של היומן״.

זו הדרך שבה את מערבת את הנמען שלך, את הצופה ביצירה, שיכול לעשות שימוש ביומן (או שלא). זו דילמה – האם אני מחזיקה יצירת אמנות שאסור לגעת בה ולשנות אותה או שהיא לא תהיה מושלמת אם לא יהיה בה שימוש אמיתי?

״ההתכתבות היא ממקום של דילמה והיומן עצמו ממש מקיים את זה״, מסכימה אטון. ״אפילו בעובדה שהספר המקורי מתחיל בחליפת מכתבים – זה משהו שגור באותה תקופה, התכתבויות – אצלי רוב האנשים מקבלים את היומן בדואר וזה מכניס עוד ממד אותנטי. זה נותן אפשרות להתבונן ולהבין אולי את המדיה החדשה, החברתית, האינטרנט והאימייל. גם הכתיבה ביד ביומן – זה משהו שכמעט לא עושים״. 

בדרך כלל אני עובדת עם חללים נתונים, ופה אני מתייחסת אל ׳החלל של הספר׳. יש אינטראקציה עם המהלך של הספר עצמו, זה לא היה שונה מאוד מהאופן שבו אני עובדת עם חלל. הדיאלוג עם הספר העלה שאלות של זמן, של פרקים, של נרטיבים, כך עלתה האופציה של היומן״


אטון מתארת את העיסוק של המחזיקים ביומן כמענה לצורך במגע חושי, בחוויה של השתתפות פיזית. היא גם מגיעה ממקום מעשי – כמו רוב הדברים שמגיעים כיום בדואר (קניות מעלי אקספרס ומאמאזון), גם היומן הוא ״מוצר״ שנרכש ברשת. אבל בכל זאת לא מדובר ביומן רגיל. את האפקט המערער, המעורר תימהון ואימה מספקים – מעבר לרישומים המופלאים של אטון – גם ציוני הזמן ביומן.

57 שבועות בשנה אחת? איך זה קרה?

כאן היא צוחקת, ומסבירה שהיומן נאמן ברובו ללוח השנה של 2018, אבל לא לגמרי: ״כל המהלך של עבודה על היומן הכניס איזה גריד של זמן ואני רוצה לעשות איזה מהלך, לתכנן את העתיד הקרוב וגם ללכת אחורה. לצורך כך, בחודש נובמבר, שבו היצור קם לתחייה, החזרתי את היומן לשנת 1818 – כי אני הרי אדם לא לינארי. היומן בנוי מפריסה חודשית ומשבועות – מי שישתמש בו ימצא את החודש הזה משובש״.

״לכל חודש יש תמה שמקיפה אותו ובה הדימויים שצברתי, ממקורות שונים. הדחיסות של הדימויים ושל המידע יוצרת את הרובד של מפגש בין פנים לחוץ. היומן הוא מקום אישי ובדימויים יש התייחסות לאקלים, להתפרצות הר געש, לאנטומיה, למודלים גרפיים, לחיים האישיים שלי – הבן שלי (בן 7) נכנס לשם. דימויים רבים מגיעים מצילומים שצילמתי לאינסטגרם, שזה סוג הדימוי שתקף היום״.

את מדברת על חוויה מאוד גדושה.

״בעצם אחת השאלות שאני שואלת גם ביומן היא מה התוקף של הדימוי היום. גם הדימויים ממפות ומספרי הדרכה תקופתיים, אלה הם דימויים אינפורמטיביים, ויזואליים וטקסטואליים. היום יש מיש־מש כזה, אני חושבת שהבנתי בדיעבד שיש משהו בתקופה שבה אנחנו נמצאים בתקשורת מתמדת והדימויים שלנו מאוד תקשורתיים. כמובן שיש עומס וגודש שאי אפשר להכיל אותו בזמן אחד, ולכן גם הייתה לי חשובה הפריסה הזו לאורך שנה שלמה״.

את מזמינה אותנו להיכנס לתערוכה ולשהות בה שנה?

״כן. וכעבור שנה זה מפסיק להיות יומן, כי הוא כבר לא יכול לפעול בממד הזה של הזמן״.

אבל אז נשארת בידינו עבודת אמנות ייחודית, שאין שתיים כמותה, במיוחד אם אכן לקחנו בה חלק והשתמשנו ביומן. זו גישה מעניינת להשתתפות הקהל ביצירה. את מתכננת תערוכה פיזית של רישומי המקור?

״תהיה תערוכה באוקטובר 2018 במוזיאון היהודי בלונדון, אבל זה יותר מורכב. זה לא יהיה רק לתלות את הציורים״.

הם זיהו את הקסם האנגלי של הפרויקט.

״כן זה בהחלט חלק מהעניין״.

2 תגובות על הכתבה

  1. דניאל בר

    שלום,
    ראיתי והתרשמתי. האם היומן הודפס כך שיש עותקים למכירה?
    מאוד מעוניין בפרטים. תודה

  2. Hagit Peleg Rotem

    שלום דניאל
    יש עותקים למכירה למיטב ידיעתי.
    באתר האינטרנט של הפרויקט: https://www.2018ma.com/

    חגית

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden