כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

הרשימה המשותפת // 4 בינואר 2018

בועז ארד בגלריה רוזנפלד; שירלי שור בגלריה זימאק; המחלקה לתקשורת חזותית של שנקר במוזיאון יפו

בועז ארד / טבע לא דומם

קשה למחוק את החיוך שעולה על הפנים בעת ביקור בתערוכת היחיד של בועז ארד, המוצגת בגלריה רוזנפלד (עד 13.1). ממגוון הפריטים הפזורים במרחב הגלריה עולה מידה של רוח שטות, הומור דק ותמיהה: מה כאן עבודת אמנות ומה לא? כמו ילדים שנקלעו לארון הציוד של הגדולים, הצופים מתבקשים להתמקד רגע ולהפעיל את הדמיון על מנת לרדת לסוף דעתו של האמן ולהבין איך החלל הזה עובד. ״תחביר חדש״ הוא קורא לזה.

ארד הוא משורר של חפצים. עבודותיו משולבות בחינניות באביזרי יום־יום וחפצי רדי־מייד שהוא מלקט בעיקר מהבית, מחנויות לכלי בית ו״עשה זאת בעצמך״ (מטאטאים הם מוטיב חוזר בעבודותיו, אבל גם שולחנות פורמייקה, לוח עץ, כיסא, נעליים, דליי אחסון, מלונה). הוא עורך אותם במעין ״חצר גרוטאות״ פלסטית ויוצר קומבינציות אסוציאטיביות, משחקי מילים ויזואליים, בדיחות פרטיות וחידות היגיון. ״תחביר חדש״ הוא קורא לזה.

בועז ארד

בכותרת התערוכה ״2=1+0+1״ הוא רומז על החיפוש אחר החלק הנסתר במשוואה, החלק הפואטי בחיי היומיום, שהוא אולי חלקה של האמנות במציאות. והמציאות, כידוע, היא לא תמיד מה שנראה לעין במבט ראשון. אם תתנו עוד מבט בלוח העץ שבמרכזו מוברג מעין אף־פינוקיו מסולסל, תגלו שמיקום ה״עיניים״ בעץ משרטט דיוקן (ואפילו מזכיר קצת את ״הצעקה״ של אדוארד מונק). טוטם הדליים הדקורטיביים שנערמו זה על זה, כמו משחק ילדים מהגדול לקטן, מעוטרים בחמניות (מישהו אמר ואן גוך?) וציור הפרחים הגדול על גבי הקיר האחורי של הגלריה הוא העתק של ארד ליצירתו של אמן מתוסכל אחד, א. היטלר.

אם עד עכשיו הרגשנו שנקלענו לחצר משחקים מוזרה, פה כבר צריך להתעורר חשדנו. זו אינה הפעם הראשונה שארד מתכתב עם היטלר בעבודותיו, בעבר הציג ״שטיח היטלר״, פרוש כעור חיית פרא שניצודה. גם הפעם הוא מדבר על הפרא הכבוש והמבויית, שמיוצג באמצעות מסכות ופסלים אפריקאיים ועלי צמחייה מפלסטיק המטפסים על סבכות ביתיות (כאלה שהגיעו מחנות הום סנטר). מסכה לבנה, ארוכת פנים, משגיחה במבט מודאג מעל מיטת תינוק ריקה. היא תלויה מתנודדת על מקל־מגב, הדלי לרגליה והסמרטוט שמוט, כאילו עצרה לרגע ממלאכת הניקיון האינסופית.

רמזים מהטבע נכנסים לרבות מהעבודות ונתקלים בהתערבות אנושית, הכופה על הכל מלאכותיות, סדר ונקיון: מסיכת קוף מחייכת בשלווה מתוך קערת פלסטיק ירוקה; הכלב המבויית (ידידנו הטוב, דמות מפתח בעבודותיו של ארד) רובץ בנחת ומעשן סיגריה, בציור שהושען בנון־שלנטיות על פתח המלונה, ואילו דיוקן עצמי של ארד, בחיוך מרוח על פניו, מופיע כראש כרות בסלסילה על גבי ענפי עץ, כגוזל בקן או כ״הצעת הגשה״ בתפריט שבט קניבלים.

ארד נע בחופשיות בין מדיום אחד לאחר – מהציור המדוייק על גבי לוחות שולחן ישנים שמצא, אל הגילוף העמלני המעטר את שולי אותם לוחות; מהרדי מייד אל הפיסול הידני; מווידאו לציור שנראה כאילו נעשה בחופזה, לא גמור, כמעט רשלני; ציור בהול שבו תמה אחת רודפת אחרת וציור חדש עולה על ציור ישן. כל אלה יוצרים יחד תחושת עומס ומועקה מבעבעת מתחת לפני השטח המבודחים, השלווים, של פיזור העבודות בגלריה.

הנוכחות האפריקאית מתנגשת בזו האירופאית, האנושית בחייתית. בחדר הקטן בגלריה הוא מציג ״סרט טבע״ ובו מככבת עורבת פעוטה שאימץ כשנפלה מהקן. גם בסרטיו בעבר שילב בעלי חיים, אלא שאלה היו מתים בדרך כלל (גפילטע פיש ומרק עוף, בין היתר). הפעם הציניות מפנה את מקומה למבט סקרן, כמעט הורי: העורבת חיה בחצר עם הכלבה והרגישה בבית, וכשבגרה התחילה לצאת לעולם ״והייתה חוזרת לבקר עם חבר שנשאר בחוץ. הביקורים הפכו קצרים ונדירים עד שהחזרה אל העורבים הושלמה״, כותב ארד. בסרט היא נראית חוטפת קוביות קרח מכוס הקפה ומטיילת על גבי ניירות עבודה, מנקרת במחשב הנייד. ארד אומר שניסה להתבונן בעולם במבט של חיה. מבט תמים? אינסטינקט בסיסי? הטבע חסר המודעות של העורבת נתקל בעולם־האדם, הקורא לסדר והיגיון. ההיגיון משתבש, לפעמים זה חמוד, לפעמים מבהיל.

ארד (61) הוא אמן, אוצר ומרצה במדרשה לאמנות בבית ברל ובבצלאל. הוא אוצר את הגלריה של המדרשה בתל אביב (הערב, 4.1 נפתחת התערוכה שאצר ״מוזריזם״). הוא מציג בתערוכות רבות בארץ ובחו״ל ועבודותיו נמצאות באוספים מוזיאליים ופרטיים.

נעילת התערוכה: שבת, 13.1.18

חגית פלג רותם 

שירלי שור, Cryptomania

שירלי שור / קוד אישי

שירלי שור עובדת תוך שילוב אלגוריתמים ממוחשבים באמנות. בתערוכת היחיד שלה CryptoMania, בגלריה זימאק בתל אביב היא מתבוננת בעולם הסייבר וביחסי אדם־מכונה, בעידן שהיא מכנה ״פוסט דיגיטלי״. שור למדה תואר ראשון בפילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ותואר שני באמנות בתחום Conceptual Information Art באוניברסיטת סאן פרנסיסקו. בעבודתה לאורך השנים היא מתבססת על תכנות שפות קוד המיוצרות בזמן אמת, אלו משמשות עבורה מילון חזותי פרטי ממנו היא מרכיבה את עולם הדימויים שלה.

הצופן – הקוד שמאחורי הדברים, הוא הנושא המאחד בתערוכה. בין דיוקנאות לתרשימים אורבניים, בין הקרנה על גוף לפנטזיה אורבנית נוסח ״המטריקס״, היא משבצת בתערוכה גם עבודות בחומרים ״פרימיטיביים״ כמו תבליט בהדבקת חול.

העבודה המרכזית נמצאת בחדר האחורי דווקא, בקומה העליונה של הגלריה. ״ספר החיים״ שהיא מציגה מורכב מהקרנת וידיאו על פני ספר ענק פתוח. מה שנראה כווידיאו ארט המציית לחוקי הז׳אנר (כלומר צילום או אנימציה המוקרנים בלופ), הוא למעשה קוד מתוכנת שאין בו חזרה אלא התפתחות מתמדת. ההקרנה מייצרת מעין גריד אורבני, והצופה יכול להושיט יד ולהרחיב כל יחידת שטח, להתמקד ולהעמיק לחדור עוד ועוד לפרטים הקטנים, כמו בצילום לוויין.

שירלי שור The Book Of Life

שירלי שור, Eve

היא מסבירה כי המטריקס המופיע על גבי הספר הוא למעשה אנימציה אינטראקטיבית של קאורדינטות. ״יש כאן ייצוג לכתב בכל השפות, מימין לשמאל ומשמאל לימין, בשחור על גבי לבן ולהיפך – זוהי תנועה של כתיבה ומחיקה בשכבות, במורכבות מבנית בלתי ניתנת לפיענוח, ולפיכך גם פתוחה לכל פרשנות״.

עבודת הווידיאו Eve, המוצגת בקומה התחתונה, היא חלק מסדרה שיוצרת שור כבר שנים רבות – בכל פעם ממקבץ אנושי אחר. ״איב״ היא דיוקן אישה שעשוי מעשרות אלפי פיקסלים המרצדים ללא הרף, ויוצרים מעין פנים משתנות. העבודה מבוססת קוד ששור כתבה, שבו בכל רגע נתון מופיעים פיקסלים הלקוחים ממספר דיוקנאות של נשים ישראליות (יפות תואר יש לומר). הדיוקן הדמיוני מציג גיוון אתני, גיבוב של סיפורי חיים (נסתרים), דימוי חמקמק המשתלח אל עבר שאלת הזהות בעולם הדיגיטלי – זהות שנעה בין הפרטי לציבורי ובין המוכר להיברידי.

נעילת התערוכה: שישי, 12.1.18

חגית פלג רותם

 

שירן אוריאל, המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר. צילום: נמרוד סונדרס

 

שירה כהן, המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר. צילום: נמרוד סונדרס

מתעמקים / שנקר במוזיאון יפו העתיקה

בשבוע הבא תיפתח במוזיאון יפו העתיקה התערוכה ״עומק״ של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. ״לצד הגבולות המיטשטשים בין תחומי העיסוק המסורתיים של ענפי העיצוב השונים, המעניקים למעצב חופש לבחור בכלי או בחומר שאינם מארגז הכלים המידי לו, פונים הסטודנטים לעיסוק באוביקטים ובתלת־ממד ככלי הבעה טבעי בתקשורת חזותית״, כותבות אוצרות התערוכה, הילה שאלתיאלי ומיכל פאוזנר. ״הפעולה בתלת־ממד אינה באה להחליף את העשייה בדו ממד או במסך. היא מבקשת להעשיר אותה ולהוסיף לה עומק״.

התערוכה מזמינה את המבקרים להשתהות לרגע ולהתבונן בניסיון לחוות עומק רגשי וחיבור משמעותי דרך העיסוק באוביקט ממשי, והיא כוללת עבודות שונות שנבחרו ונאספו משנות הלימוד השונות: אותיות ואיורים תלת־ממדיים, אריזות, פסלים, כלים, בגדים, צעצועים, כלי בישול, טקסטילים, ריצופים, דמויות מותג, בובות, ספרים, סבונים, פרלינים, תכשיטים, סרגלים, תיקים, כלי תספורת ועוד.

פתיחה: יום חמישי, 11.1.18, 19:30; נעילה: יום חמישי, 8.2.18

יובל סער

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden