כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

עד כמה את/ה מאושר/ת? מתוך התערוכה ״סגמייסטר & וולש: רטרוספקטיבה״. צילום: שי בן אפרים

מוזיאונים בעידן הדיגיטלי: מה המבקרים רוצים?

מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, שואלת איזה עתיד יש למוזיאונים בעידן הדיגיטלי ואלו שינויים עליהם לערוך כדי להתמודד עם האתגרים שהעידן הזה מזמן

אין זה סוד שמוזיאונים מתמודדים בשנים האחרונות עם שאלות קשות, שהן תוצר של שינויים תרבותיים, חברתיים וטכנולוגיים: פוליטיקת הזהויות אינה משלימה עוד עם הצגתו של נרטיב אחד מוביל ומרכזי; תמיכות ציבוריות ניתנות על בסיס נתונים כמותיים כמו כמויות מבקרים, הכנסות ובעתיד יתכן גם שעל בסיס קריטריונים של נאמנות. שאלות כמו האם למוזיאונים יש עתיד? ואם כן, אלו שינויים עליהם לערוך כדי להתמודד עם השינויים האלה? מעסיקות אוצרים ומנהלי מוזיאונים בשנים האחרונות.

אחת הדרכים לענות על שאלות אלו היא לאמץ את נקודת המבט של המבקר: לבחון מה המבקרים רוצים? להתייחס אליהם כאל לקוחות, בדיוק כמו בסופרמרקט, תרבות כמו כל מוצר צריכה אחר. באימוץ נקודת המבט הזו המוזיאון אינו כופה על המבקר חוויית ביקור שהוא מעריך כי היא המתאימה לו ביותר, אלא מכיר בכך שלמבקרים – בדיוק כמו ללקוחות – יש צרכים, רצונות וציפיות שהמוזיאון חייב להבין ולהכיר בהם. אז מה מבקרים רוצים? היום, בעידן שבו הידע נמצא בכל מקום ובכל זמן ואין צורך להתאמץ להשיגו, זו שאלה ענקית שכמובן לא ניתן לענות עליה תוך 10 דקות, אבל אני אנסה להתבונן בה דרך מה שמוזיאונים חושבים שאנשים רוצים.

אחת הדרכים לענות על שאלות אלו היא לאמץ את נקודת המבט של המבקר: לבחון מה המבקרים רוצים? להתייחס אליהם כאל לקוחות, בדיוק כמו בסופרמרקט, תרבות כמו כל מוצר צריכה אחר

אין ספק שהמהפכה הדיגיטלית תובעת היום מהמוזיאונים לחשוב מחדש מהו מוזיאון. אך נראה כי דווקא בעידן שבו אנחנו הולכים ומתרחקים מהממשי לעבר מציאויות וירטואליות, ומתקשים להבדיל בין אמת לבדיה – נושאים שבהם עסק פסטיבל פרינט־סקרין האחרון – אנשים מחפשים ודאות, קוהרנטיות ורצף. ההשפעות של המהפכה הדיגיטלית הן לא רק חשיפה לאפשרויות בלתי מוגבלות אלא גם לתחושה מתמדת של בהלה והיאחזות בכל מה שהוא אמתי לכאורה, ממשי וודאי.

אחת הדרכים להתמודד עם אותה תחושה של חוסר ודאות, היא לשלב את הסיפור האישי של כל מבקר בסיפור שבוחר לספר המוזיאון: חברה פרטית בארצות הברית בשם HACK MUSEUM מציעה סיורים במוזיאונים מובילים כמו המטרופוליטן בניו יורק ומוזיאונים אחרים בשיקגו וסן פרנסיסקו, תחת הכותרת MUSEUMS ARE F***ING AWSOME, זה מושלם לאנשים שאינם אוהבים מוזיאונים. הסיורים האלה מתבססים על ״חשיפת הסודות הקטנים והמלוכלכים״, כפי שהם קוראים לזה.

סיורים אלה כוללים גם משחקים כמו BUY STEAL BURN, שבו כל מבקר בוחר יצירה אחת שמעניינת אותו והוא צריך לספר לחבריו למה הוא אוהב אותה מספיק כדי לקנות אותה, לגנוב אותה או שהוא חושב שהיא איומה כל כך שצריך לשרוף אותה. בבסיס המשחק ישנה קריאת תיגר על בחירותיו של האוצר, הבנה שלא חייבים לאהוב את כל היצירות במוזיאון, ולגיטימציה להשמיע את דעתו וטעמו האישי של כל מבקר.

לקראת התערוכה Broken Nature שתוצג בטריאנלה של מילאנו. צילום מסך

דוגמה נוספת לכך היא פלטפורמה אינטרנטית שעלתה לקראת התערוכה Broken Nature שתוצג בטריאנלה של מילנו בשנה הבאה, שבה מתועד תהליך האוצרות של התערוכה. בתהליך המדגים שקיפות של תהליך העשייה, מוצגים שם כל הפרויקטים שאמורים להופיע בתערוכה כולל תהיות לגבי עיצוב החלל. אנשים מוזמנים להשפיע על תהליך האוצרות. ״זו לא תהיה תערוכה שאתה מגיע אליה רק כדי לראות SPECTACLE אלא הזדמנות להשפיע ולקחת חלק״, אומרת על זה פאולה אנטונלי, האוצרת הראשית של התערוכה.

שכשהמידע החזותי מבלבל, חוש המישוש מספק לנו אחיזה במציאות. דווקא בעידן של מציאויות מקבילות ומדומות, הצורך בוודאות גדל וחוש המישוש הוא שמאפשר זאת. זה גם אולי שופך אור על אחת הסיבות לכך שמבקרים כל כך רוצים לגעת במוצגים

מחקר חדש שפורסם ב־SCEINTIFIC reports מלמד על כך שכשהמידע החזותי מבלבל, חוש המישוש מספק לנו אחיזה במציאות. הוא נחשב לחוש הכי בטוח מבין החושים והכי פחות מטעה. זה חוש שלא רק מספק מידע כמו חוש הראייה או השמיעה, אלא גם מספק תחושת ודאות וחיבור טוב יותר למציאות. נראה כי דווקא בעידן של מציאויות מקבילות ומדומות, הצורך בוודאות גדל וחוש המישוש הוא שמאפשר זאת. זה גם אולי שופך אור על אחת הסיבות לכך שמבקרים כל כך רוצים לגעת במוצגים. כל יום אנחנו נאלצים להתמודד עם מבקרים שלא מבינים למה הם לא יכולים לגעת בעבודות, ובמקרה של מוזיאון עיצוב הדבר מורכב על אחת כמה וכמה, כיוון שחלק מהפריטים המוצגים נועדו לשימוש.

קולקציה של שמלות שחורות, מתוך התערוכה ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״. צילום: שי בן אפרים

ואכן כמעט כל תערוכה היום משלבת מוצגים אינטראקטיביים. לאו דווקא במובן הדיגיטלי. אלא מוצגים שמפעילים את המבקר, גורמים לו לנוע, לגעת, לקפוץ, לאכול, ללעוס ולחייך. כפי שאפשר לראות במד האושר התלת־ממדי, ובמיצג מעלה החיוך ״תרתי משמע״ Step Up to it, שהוצגו לאחרונה בתערוכה סגמייסטר & וולש: רטרוספקטיבה.

התערוכה המצליחה ביותר בתולדות המוזיאון עם 52,000 מבקרים, שזה המון למוזיאון בסדר גודל של מוזיאון העיצוב, היא התערוכה ז׳ה טם, רונית אלקבץ. התערוכה, שהציגה את ארון הבגדים של אלקבץ, עשתה שימוש באוביקטים כדי לספר סיפור שלם. היא הורכבה מסצנות קולנועיות, שבהן לכל אוביקט היה תפקיד ביצירת החוויה השלמה. ההתייחסות לתערוכה כאל סיפור מובנה וקוהרנטי – כזה שיש לו התחלה, אמצע וסוף, ועם אלמנטים מהחיים שמוכרים לכל אחד: אהבה, הצלחה, קושי, הגירה ואפילו מוות – איפשרה לכל מבקר להזדהות ולראות בה את עצמו. ההזדהות הזו היא שמעניקה משמעות ופשר לעולם שבו אנו חיים.

כשאני חושבת על זה, מה שעולים לי בראש אלה הם הסיפורים שאנחנו מספרים לילדים ולנכדים שלנו – ״ספרי לי סיפור״ אומר הילד שזקוק לנחמה. ומה הוא מבקש? הוא מבקש שאאחוז בידו ואוביל אותו דרך עולם לא ידוע. עולם שהוא יצליח למשמע ולהבין טוב יותר דרך הסיפורים. עולם שהוא יוכל להיות הגיבור שלו דרך הזדהות עם הגיבורים. עולם שהוא יוכל לשלוט בו.

מתוך השיר APES**T – THE CARTERS. צילום: עמוד היוטיוב של ביונסה

ובהקשר זה, אבקש לסיים דווקא באחת התופעות היותר מעניינות – הסלפי במוזיאונים. מחקרים מעידים על כך שמבקר ממוצע מבלה מול יצירה במוזיאון פחות מ־30 שניות. באופן מפתיע עידן האינטרנט והטלפונים הניידים הוסיף שתי שניות לממוצע הכללי וזאת בשל הפופולריות העולה של צילומי סלפי מול היצירות. הולדת הסלפי או ARTIES – סלפי שצולם עם יצירת אמנות – דווקא הגדילה על פי מחקרים האלה את זמן השהייה מול עבודות האמנות. המחקרים האלה שנעשו במשך עשרים השנים האחרונות במטרופוליטן על ידי החוקרים ליסה וג׳פרי סמית, הראו שביקור במוזיאון אינו מאופיין בהתבוננות ארוכה במעט עבודות אמנות אלא בהתבוננות חטופה בהרבה מאוד עבודות אמנות. משהו שמזכיר לנו את האופן שבו אנחנו צופים בטלוויזיה ומזפזפים בין תכנית אחת לשנייה.

אפשר בהחלט לגחך על תופעת הסלפי, אך היא ביטוי לאופן שבו אנו רוצים לשלוט בסיפורים שמסופרים עלינו באותו עולם רווי חוסר וודאות ו״פייק״ אמיתות. בסלפי שאנחנו מצלמים אנחנו גיבורי הסיפור. אנחנו מחליטים מאיזו נקודת מבט הוא יסופר. במה זה שונה מהילד שמבקש שנספר לו סיפור, שבו הוא הכוכב הראשי?

– – –

מיה דבש היא האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון. הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין המוזיאון, והיא מבוססת על הרצאה שהעבירה דבש בפסטיבל פרינט־סקרין האחרון, שהתקיים בתחילת החודש

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden