הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
פודקאסטים
תיק עבודות
פרק 148: גל ממליה
גל ממליה הוא מעצב גרפי במקצועו, ומוכר בעיקר הודות לבלוג האוכל ״פתיתים״, שהוא כנראה בלוג האוכל הכי פחות סטנדרטי במחוזותינו. ״אני שולח זרועות לכל דבר שמעניין אותי, ואם זה תופס אותי – אני מתעמק״, הוא אומר. ״וכמו כל דבר שאני עושה – גם הבלוג קרה במקרה לפני 13 שנה״.
בהיותו עצמאי והבוס של עצמו הוא נהנה מהעובדה שהוא יכול לבחור ולהתמקד בכל תוכן שמעניין אותו, גם (ובעיקר) אם מדובר בנושאים שבשוליים. ״אני לא אדע לתת את הסחורה למי שמחפש מתכונים לקציצות או עוגות דבש. אני אוהב את השוליים של הדברים, את החקר, את הטריטוריה. יש לי את הלו״ז שלי, הקצב שלי, ההומור שלי וגם את הקהל שלי – שמורכב ברובו מאנשים סקרנים שדומים לי באיזשהו מובן״.
אחד הנושאים שהפכו לכזה שהוא מתמחה בהם הוא יפן, בדגש על אוכל יפני, אבל לא רק. ״לפני כמעט 15 שנה נסענו קבוצה של ארבעה חברים לראשונה ליפן, והתאהבתי. בהמשך למדתי את השפה והבנתי שאני כנראה הייתי יפני כל הזמן ולא ידעתי מזה. התחלתי להתעמק בכל מיני פילוסופיות של עיצוב, של תפיסה מרחבית ושל האוכל היפני, בדגש על אומאמי״.
אם אומאמי הוא מונח שעוד נשמע סינית (או יפנית!) עבורכם, נספר שמדובר בטעם שמתקבל כש״מצליבים חומצות אמינו והן מגרות את הלשון. הן גורמות לנו לרצות עוד מהטעם הזה ומעצימות טעמים אחרים. הוא נמצא באופן טבעי במזונות כמו עגבניות, תרד, חצילים, פטריות, בשר, גבינה ודגים (וגם בחלב אם). והוא מתפרץ ככל שאנחנו ׳מתעללים׳ יותר בחומר הגלם, והפריצה הגדולה ביותר שלו קורית בהתססה״.
כמו בהרבה נושאים אחרים, גם את נושא ההתססה המורכב לקח ממליה ופישט אותו לקוראים ולעוקבים שלו, באמצעות מדריך מאויר שיצר באמצעות בינה מלאכותית. עם עבר כאנימטור ומעצב משחקים יש לו ארגז כלים משמעותי שבו הוא יכול להשתמש גם כשהנושא הוא אוכל. אה, ולמרות שהוא לא מתפרנס מהבלוג – הוא מצא דרך מאוד מקורית גם להרוויח ממנו קצת (תאלצו להקשיב כדי לגלות מהי).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 147: עוז זלוף
עוז זלוף הוא אמן, אוצר, יוצר, פעיל חברתי, אקטיביסט – שנראה שבכל רגע נתון יש פרויקט כזה או אחר שלו שרץ ומוצג. בתערוכת היחיד הפרפורמטיבית שלו שרצה בימים אלה בגלריית המקרר, ״לישון עם זרים״ (״עם כל האסוציאציות החיוביות של הדבר״), הוא מציג עבודות שמביאות לידי ביטוי את היותו אמן יחסים שיוצר Relational Art. ״יש לי קבוצה שבה חברים א.נשים על הסקאלה שבין אמנים מציגים לבין חובבי עניין באמנות. אנחנו נפגשים כבר שבע וחצי שנים, אחת לשבוע, בעפולה״. וכשמזמינים אותו לתערוכת יחיד, הוא מביא איתו את כל השותפים שלו.
העניין ביחסים, בקהילה, בקבוצות אוכלוסייה ובפריפריה מלווה את זלוף מתחילת דרכו האמנותית, כשיצא לשנת שירות לפני הצבא. ״בתיכון הייתי תלמיד מגמת תיאטרון ורציתי להיות אמן בכל נימי נפשי. אז לא הבנתי אמנים חזותיים (וגם היום אני מנהל דיאלוג עם הדממה והאוביקט). רציתי לעשות תיאטרון – להיות שחקן, לביים״.זה הוביל אותו להיות חלק מקבוצה שהקימה את תנועת תרבות – תנועה חברתית שעוסקת בהקמה של מוסדות וקהילות יוצרות, בעיקר בפריפריה. ״כאמנים, מסלילים אותנו למקומות מסוימים, ואנחנו עוברים את כל החיים שלנו בניסיון לשמר אותם. המטרה שלנו היא להצביע על העובדה שזו בעיה, ולעסוק בדרכי התמודדות איתה״.
כשהוא לא יוצר אמנות כאמן, הוא אוצר בגלריה העירונית בעפולה ובחממה לאמנות ״מקום״ במוזיאון חיפה. ״הגעתי לאוצרות כי אני אמן. שאלות כמו את מי מציגים, למה מציגים ואיפה, הן שאלות שמעסיקות אותי. גם כאוצר, חשוב לי הערך החברתי והתרבותי, האפקט של הדבר. גם ביצירת האמנות האישית שלי, כשאני עובד על עבודה – אני רוצה שיעבדו עליה 40 אמנים״. וגם, כאמור, כשמדובר בתערוכת יחיד. מתי אתה מזמין אותנו?
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 146: חי אוחיון
חי אוחיון הוא מנהל העיצוב (Head of Design) ב־Artlist, סטארט־אפ ישראלי שפיתח פלטפורמה שמהווה קטלוג דיגיטלי עבור יוצרי תוכן מכל סוג: יו־טיוברים, אינפלואנסרים, ולוגרים, משרדי פרסום, צלמים מקצועיים ועוד. לחברה, שהוקמה לפני שבע שנים על ידי ארבעה שותפים, יש היום למעלה מ־20 מיליון משתמשים (!) ויותר מ־400 עובדים.
הבינה המלאכותית היא אחד הפיצ׳רים המשמעותיים שנכנסו לשימוש בפלטפורמה בשנים האחרונות, מספר אוחיון: ״אנחנו משתמשים ב־AI היום ככלי חזק כדי לשפר ולשכלל את היכולות שלנו. הכוח האדיר של AI הוא לחסוך ליוזרים זמן רב ביצירת תוכן איכותי, ואם אין להם רעיונות הם יוכלו באמצעות שימוש ב־AI גם לקבל אותם. בעבודה השימוש ב־AI חוסך לנו היום כ־30-40 אחוז מהזמן של מעצב״.
לגבי החששות מההשתלטות של הבינה המלאכותית הוא אומר ״גם כשהתחיל הווב והאינטרנט המהיר פחדנו, ותמיד יש חששות מה יקרה מחר. ממה שאני לומד לאורך השנים, אין תחליף ליצירתיות ולרגש של האדם; קוד או אלגוריתם לא יבכה או יצחק. מה שאני מנסה להעביר לעובדים שלי הוא את העובדה שזה ייקל עלינו את העבודה, למרות שלפעמים גם אני נלחץ מזה״.
לפני שהגיע לארטליסט היה אוחיון חלק מחברות כמו ״ראפיד״ ו״אוטונומו״, ומה שהוא הכי אוהב זה ״לחקור ולהעביר את הידע לעובדים. בכל שבוע אני מעביר להם הרצאות בנושאים שונים, ודואג להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק כדי להסיר את סף החרדה מהטכנולוגיה, וגם כדי שיהיו להם את הכלים להישאר עם הראש מעל המים״. הוא מודה שלפעמים הוא מתעייף לשבת על כסא הפסיכולוג, אבל נכון לעכשיו הוא הכי עייף מפוליטיקה. תכלס, מבינים אותו.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 145: נינו ביניאשוילי
נינו ביניאשוילי היא אמנית, מאיירת, יוצרת, סופרת וראשת המחלקה לתקשורת חזותית במכללת סמי שמעון בבאר שבע. בימים אלה היא גם משתתפת בתערוכה ״ספרו לי עוד – בעקבות הרומן הגרפי״ במוזיאון הרצליה, שבמסגרתה היא חזרה אל הספר ״על שפת הים השחור״ שהוציאה לפני חמש שנים (ויוצא כעת המהדורה מחודשת), וסיפרה עליו עוד – באמצעות קרמיקה, רישום ועבודת רצפה חדשות.
את העיסוק שלה באמנות החלה עוד כנערה בטיביליסי, לפני שעלתה ארצה בגיל 19 ישר ללימודים בבצלאל (בלי לדעת מילה בעברית!). משם היא המשיכה ללימודי תואר שני בשטוקהולם ומשם לניו יורק, ובין לבין גם הספיקה לייסד הוצאת ספרים בשם ״בוקימן״. ״מדי פעם אני רוצה שהעולם יפתיע אותי״, היא אומרת, ״הספר שלי הפתיע אותי כשחזרתי אליו, ואני מקווה שהוא יפתיע עוד אנשים״.
בעבודות שלה היא אוהבת להישאר אניגמטית: ״אני אוהבת להשאיר מקום לאינטרפרטציה למבקר, זה משהו שמעניין אותי גם בעצמי – החוויה של לבוא לראות משהו ולא לגמרי להבין אותו. בגלל זה אני לא אוהבת את ויקיפדיה; אין שם נפש. הנפש היא מורכבת וכשאני עובדת אני אוהבת להיות קשובה לאינטואיציה ולזיכרון״. איור מבחינתה מעניין יותר כשהוא מהווה פרשנות מעבר לטקסט, משהו גדול יותר. זה בא לידי ביטוי גם בתפקיד שלה כראשת המחלקה לתקשורת חזותית בבאר שבע.
״אני שם כדי לעזור להם להגיע מבחינה אינטלקטואלית, מעשית וטכנית לרמה גבוהה של יצירה, של עבודה ושל חיים. אני מאמינה שלא המקום קובע, אלא אנשים הם אלה שקובעים אם המקום הוא טוב או לא״.הספר הבא שהיא עובדת עליו בימים אלה עוסק בסיפוריהן של חמש נשים במחוז יהודי שהקים סטאלין בשנות ה־20 במזרח הרחוק, אז יש לנו למה לחכות. ואם לא נהיה שיפוטיים, היא אולי גם תקבל אותנו ל״שמפיין קלאב״ המסתורי שלה. איפה מגישים מועמדות?
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 144: רמי טריף
רמי טריף הוא אמן, מעצב, מרצה, חוקר ואוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל בירושלים. בימים אלה מוצגת במוזיאון התערוכה שאצר, ״מעצבים בערבית״, שאותה הוא מגדיר כ״סוג של שיא במה שאני עוסק בו כאמן ומעצב מאז שסיימתי את הלימודים בבצלאל״.
במהלך השנים עוקב טריף אחרי ההתפתחויות והדיאלוג בין עיצוב עכשווי לתרבות חומרית עכשווית – הן ביצירה האישית שלו והן ביצירותיהם של אחרים. ״בשנים האחרונות אני מזהה תופעה של כניסה מאסיבית של צעירים וצעירות מהחברה הערבית לתוך האקדמיות לעיצוב״, הוא מספר. ״החבר׳ה האלה בסופו של דבר עוסקים גם בזהות שלהם ובמקום שממנו הם באים״.
זה מה שהוביל אותו ליזום את התערוכה החדשה, שמציגה פרויקטים של חמישה מעצבים מחלקים שונים בארץ ומאוכלוסיות שונות בחברה הערבית. ״התערוכה ממסגרת תופעה חדשה. תפקידו של המוזיאון הוא לא רק לדבר על היסטוריה, אלא גם לייצר אותה״. העובדה שהוא עבר בעצמו את מה שעוברים המעצבים האלה היום, ושהוא דובר את השפה, הפעילה את מערכת הניואנסים אצלו שעות נוספות: ״בעיני מדובר בפרויקט חברתי ולא רק בפרויקט אמנותי. הוא חושף המון אנשים, גם כאלה מתוך החברה הערבית, לדברים שלא הכירו, ובמקביל עוסק בתפקידו של המוזיאון במאה ה־21״.
בפרספקטיבה של למעלה מעשור שבו הוא פועל ויוצר, הוא חושב שעולם שאין בו מגוון הוא עולם משעמם וגם מסוכן. ״תפקיד המעצב והעיצוב בחברת מיעוט הוא לשמר זהות חומרית שיש לה גם השלכות לא חומריות״, הוא אומר. ״בעולם של עיצוב, אנחנו צריכים שדברים יחיו בשימוש יומיומי. כשאני שם אותם במוזיאון אני מנטרל אותם מהשימוש הזה, וזו גם סוגיה שאני עסוק בה כאוצר״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 143: ורדית גרוס
״כששואלים ילדים קטנים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, אף אחד לא אומר ׳אני רוצה לנהל רזידנסי׳. זה לא ברשימות שלהם״, אומרת בחיוך ורדית גרוס, המנהלת של ארטפורט, מרכז אמנות בדרום תל אביב שהוקם לפני עשר שנים על ידי קרן אריסון.
אבל ארטפורט הוא ״לא רק רזידנסי״. הוא משכן אמן (״או חממה בעולמות ההייטק״), שהתפתח והתרחב גם לגלריה פעילה, יריד ספרי אמן שנודד בעולם, סדנאות כלים מקצועיים לאמנים, פסטיבל סרטי אמנים, ואפילו יוזמה של כתיבת ערכים על נשים בוויקיפדיה (וגם על לחם אוקראיני, אבל בשביל להבין איך זה קשור תצטרכו להקשיב לכל הפרק).
גרוס נכנסה לתפקיד אחרי 17 שנים כעיתונאית בידיעות אחרונות, לימודי משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני באמנות וטכנולוגיה (ITP) באוניברסיטת ניו יורק. ב־1999 כשנסעה לברנינג מן, החל העניין שלה באמנות במרחב הציבורי. לאחר הלימודים ב־NYU החלה לעבוד ב־Creative Time, גוף שעושה בדיוק את זה. שם, כאוצרת בתחילת דרכה, עבדה על פרויקטים עם שמות כמו ג׳ני הולצר (!) לורי אנדרסון (!) ודיוויד ביירן (!).
על השאלה איזה תערוכות היא אוהבת, היא עונה ש״בסוף אני רומנטית, למרות שלקח לי זמן להבין את זה״. זה לא מפתיע לאור העובדה שהציורים הראשונים שגרמו לה לבכות הם פורטרטים שצייר חיים סוטין ומוצגים באורנג׳רי בפריז. זה קרה בגיל 16, והשומר המודאג מיהר לבדוק שהכל בסדר.
ואיך ייראה העשור הבא של ארטפורט? יש לה מחשבות בנושא, אבל בינתיים מה שהיא מוכנה לספר זה ״כשאני עוצמת עיניים וחושבת איך אני רוצה שארטפורט ייראה, יש כל מני רזידנסי בעולם שביקרתי בהם. בא לי בית קפה בכניסה, אבל זה לא יקרה עכשיו במיקום הנוכחי, אולי מתישהו״. אנחנו מחכים.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 142: טל מסלבי
טל מסלבי הפך במהירות שיא מסטודנט שסיים לפני שנה את לימודיו במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר למותג – כזה שגם זכה לא מזמן בפרס בקטגוריית המעצב/מותג הצעיר הטוב ביותר בפסטיבל סרטי האופנה של מילאנו. זה קרה הודות לפרויקט הגמר שלו שפוצץ את הרשת (בארץ וגם בעולם), שכלל פריטים כמו נעליים שנראות כמו עוגה אכולה, ג׳קט עור שעושה מסאז׳ ללובשים אותו, בגד שעשוי ממדבקה ועוד.
הפרויקט חקר את התופעה שנקראת ״תגובת מצהר חושית עצמאית״, שאתן בטח מכירות יותר בשם ASMR. ״כל פריט בחן הבטים שונים של התופעה והציף הרבה שאלות לגבי הסוגיה הזו״, מספר מסלבי. ״זה היה מחקר, ולמרות שבשנקר היה לי קשה לראות איך כל הילדים (הפריטים) יושבים תחת אותה מטריה, לקראת הסוף הבנתי שהם משפחה, והיום קשה לי לראות אותם בנפרד״.
השלב הבא בפרויקט היה סרט שיצר מסלבי עם האמן אסף עיני, שהוא גם זה שזכה בפרס במילאנו. ״היה לי ברור שאני צריך לעשות סרט, גם כי נקודת המוצא של ASMR קורית בווידיאו. הסרט מסביר את מה שיצרתי ובנוי כך שהוא נותן במה לכל מערכת לבוש״.
הנושא המרכזי שמעסיק אותו הוא היחסים בין הלובש לבגד והאינטראקציה שנוצרת בין אנשים דרך הבגד. ״קשה לי להגיד שאני מחפש לייצר אופנה. התהליך שלי כמעט ולא מתעסק באיך הבגד יחמיא לגוף, אלא יותר בקונספט. הרלוונטיות שאני מחפש אולי לא קשורה למה שרלוונטי בבגדים, אבל המדיום שבו אני משתמש הוא הבגדים״.
בימים אלה בונה מסלבי את התשתית למותג העצמאי שלו שיתחיל מאקססוריז – תיקים, נעליים, תכשיטים – במטרה עתידית לגדול וגם לחזור לבגדים. גם במקרה הזה הוא יעסוק באינטראקציההנוצרת באמצעותם וימשיך לחשוב עליהם כעל אוביקטים – ״ככה יותר קל לי לחשוב על לתת לופעולה אחרת מלבד לבישה״. הניחוש שלנו הוא שאנחנו עוד נשמע עליהם.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 141: יואב גתי
יואב גתי הוא מעצב בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שבארבע השנים האחרונות מכהן כאסטרטג קריאייטיב (creative strategist) במטא, הלא היא פייסבוק (וגם אינסטגרם, ווטסאפ ונספחיה). במקביל הוא גם מלמד במחלקה, שבה כבר כסטודנט היה שותף מייסד של חברת המיתוג Awesome TLV (היום בבעלות Deloitte Digital), והוא מקווה שפרויקט הגמר הזכור שלו, שעסק בשאלה ״מה היה לנו רע באוגנדה״, לא ישאיר אותו וואן היט וונדר.
במסגרת תפקידו במטא הוא עובד עם חברות סטארט־אפ שפועלות בישראל ומעוניינות לגדול, כשאחת מהדרכים שלהם לעשות את זה היא באמצעות פרסום בפלטפורמות של מטא. ״אני מלווה את המותגים, עובד איתם, מלמד אותם את השפה של הפלטפורמה״, הוא מסביר. ״מה שדורש מאיתנו להיות מכונה שכל הזמן מייצרת עוד קריאייטיב, כדי להגיע לקהלים נוספים. ממוצע החיים של מודעה על הפלטפורמה יכול להיות גם יומיים, לכן זה ממש מכאניזם לייצור קריאייטיב״.
על השאלה האקוטית מה לעזאזל גורם לנו להמשיך ולצפות בתוכן מסוים ולא אחר בתוך העולם מלא הגירויים שאנחנו חיים בו הוא עונה: ״מה שעוצר אותך יכול להיות השנייה הראשונה – מה שאתה רואה בה וגם מה שאתה שומע בה, הפך להיות עניין. אנחנו צריכים לייצר משהו רלוונטי, ויז׳ואל חזק וכזה שיהיה בו תנועה. פעם הייתי נאבק על כל פיקסל ועל כל העמדה של טקסט, ועם הזמן הבנתי שבסוף, במבחן החיים, צריך להבין לא מה המותג מביא לפלטפורמה אלא מה אתה כמותג יכול לקחת מהפלטפורמה אליך״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 140: נועה אירוניק
נועה אירוניק היא אמנית, ציירת ובעלת תשוקה אמיתית לפתיחת סתימות בכיור. בימים אלה היא מציגה את ״בדד״, תערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד, רגע לפני שהיא פורשת כנפיים ונוסעת ללמוד לימודי תואר שני באמנות ברוד איילנד שבארצות הברית.
בתערוכה הנוכחית היא מציגה סדרה חדשה של ציורים גדולי ממדים שבה היא חוקרת דימויים (בעיקר קבוצתיים) של גברים. ״אני מרותקת מגברים ומגבריות״, היא מספרת, ״בגלל הזרות שיש לי אל מול הגבריות. אני לא אוכל להיכנס לעולם שלהם וזה בסדר, אבל באמצעות העבודות אני מתפרצת אליו, מנסה להבין מי אני מולם, מי הם מולי, ומי הם אל מול עצמם״.
את הגברים (וגם הנשים) היא מציירת בעבודות שלה ״לא כדי להנכיח סטיגמה, אלא כדי להקשות עליה. לדמויות שלי בציור יש מוטיבציה: אני יודעת מי הם, מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. זה נותן לי את הבשר שאני צריכה כדי להפוך אותם לדימוי שלא ייפול למקום גנרי, וזה גם מפריח בהם חיים״.
בשנת 2019 סיימה את לימודיה בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר, וכבר בתערוכת הגמר שלה עסקה בדימויים של גבריות, בין השאר באמצעות דימויים של סוסים (שנוכחים גם בתערוכה הנוכחית). מאז היא לא עצרה, ולא מתכוונת לעצור גם עכשיו. ״אני רוצה להציג ב־MoMA ולהיות מאלה שמדברים עליהן, אז אני לא יכולה לעצור. מיד עם תום הלימודים מצאתי סטודיו, התחלתי לעבוד ולהציג. בשנים האלה אני מרגישה שאני מתפתחת, לא רק מבחינה קונספטואלית אלא גם מבחינה טכנית״.
ברמה הטכנית, הציורים שלה מתחילים תמיד מרישום אחד, שעליו היא מוסיפה עוד ועוד רישומים של אותו הדימוי, עד ש״היד זוכרת בעל פה. כשאני ניגשת לציור אני לא עושה שום הכנה, אני מכירה את הדימוי כבר כל כך טוב – כך שהכל מסתדר״. האמנות, היא מאמינה, צריכה להיות שיח, דיאלוג, ולא לסגור את קו המחשבה באמצעות ביקורת בלבד. אתםן מוזמנים לבדוק את העניין בתערוכה שלה, כי מי שלא מגיע ביצה סרוחה.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 139: בן מולינה
בן מולינה הוא מנהל איגוד מקצועות האנימציה בישראל, אוצר האנימציה ומשנה למנהל האמנותי לפסטיבל אנימיקס (שיתקיים בשבוע הבא) ובעצמו גם אמן, יוצר ואנימטור. וכל זה רק שלוש שנים אחרי שסיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.
אל שנקר הוא הגיע כי חשב שיהיה מעצב גרפי, אבל תוך כדי הלימודים גילה שהוא וטיפוגרפיה – זה פחות ושהוא נמשך לאנימציה, כי מעניין אותו להפיק סיפורים באמצעים ויזואליים. במקביל הוא גם גילה שהוא אוהב לארגן, להפיק ולנהל. ״הלימודים היו כמו בופה בשבילי. מכל דבר ניסיתי להפיק משהו. כרגע המשאב העיקרי שלי הוא בני אדם״, וזה גם הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה – האינטראקציות עם האנשים שסביבו.
פרויקט הגמר שלו, סרט האנימציה ״חצי סבא״ שעסק ביחסים שלו עם סבו (שנפטר מאז), זכה להערכה רבה והוצג באירועים ופסטיבלים ברחבי העולם. בימים אלה הוא מציג גם במסגרת התערוכה ״בינג׳״ בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד, כחלק ממערך התערוכות ״ספרו לי עוד״ במוזיאון הרצליה. העבודה שלו עוסקת בבינג׳, פשוטו כמשמעו, ומציגה בפני הצופים דמות שצופה במשהו אחר – סדרות טלוויזיוניות – אחד מנתיבי הבריחה המוכרים לכולנו מחיי היומיום. ״גם כשאתה עוסק בבריחה אתה צריך לעסוק בסוף במה שאתה בורח ממנו״, הוא אומר.
כמי שנמצא בקשר יומיומי עם עשרות מאיירים ואנימטורים הוא מספר ש״משהו השתנה בשנים האחרונות בסנטימנט של מה זה להיות אנימטור בישראל. יש לנו הבנה, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ויש לנו דרישות״. בחודש הקרוב ייפגש מטעם האיגוד עם נציגי הממשלה כדי לקדם את הדרישה לפיה יקבל האיגוד מושב במועצת הקולנוע, והוא מבטיח שגם אם המדינה תשרף – הם ימשיכו לקדם אנימציה, עבור היוצרים והיוצר ות המוכשרים והמוכשרות שעובדים פה.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 138: ניב תשבי
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 137: חן מכבי
חן מכבי הוא מעצב גרפי, מאייר, טיפוגרף ואושיית סטוריז שבין לקוחותיו אפשר למצוא את נטע ברזילי, טונה, מרגי, מפעל הפיס, הקאמרי, הטלוויזיה החינוכית ועוד. לפני עשור (בדיוק) הוא סיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ומאז הוא מוכר בעיקר הודות לעיצוב הטיפוגרפי והלטרינג שלו (אבל לא רק).
החיבור לתחום הגיע עוד כנער: ״כטינאייג׳ר התחברתי לכל מה שקשור בהיפ הופ״, הוא מספר. ״בתור ילד שמצייר מצאתי את עצמי מתחיל להתעסק בפונטים ובלוגואים שקשורים לעולם ההיפ הופ, והושפעתי גם מגרפיטי. בשנקר הזדמן לי לצלול לתוך התחום, לעבוד עם שלד של אות וליצור ממנה משהו חדש״.
אחד הפרויקטים היותר משמעותיים עבורו היה עיצוב לאלבום של טונה, ״טונה פארק״, שבו הוא התמודד לראשונה עם עבודה שאין בה טיפוגרפיה והיה צריך ״לצייר עולם ויזואלי מאוייר שבו כל שיר באלבום מקבל מתקן בלונה פארק. כל התוכן של האיור נובע מהתוכן של השיר״.
בשלוש השנים האחרונות (או בעצם, מאז הקורונה), הוא מייצר בעצמו סרטונים מצחיקים שעולים בסטוריז בחשבון האינסטגרם הפרטי שלו, מה שלדבריו ״התגלגל כמו כדור שלג. יש בהם הרבה דחקות עם גבעתיים ורמת גן, וזה נהיה משהו שנהייתי מחוייב להעלות. זה חוצה בין אנשים ועובר בין פלטפורמות שונות, וגם מגיע לעבודה שלי – אם בצורה ישירה או עקיפה״.
הוא נהנה במיוחד לחקור תחומים שהוא לא מכיר לטובת פרויקטים חדשים, כמו לדוגמה המיתוג שיצר לתזמורת פירקת אלנור. המחקר הזה מביא אותו להתכנס בתוך הפרויקט עד כדי תהליך כמעט מדיטטיבי. ״כשאני צולל לתוך משהו אני מגיע לזרם תודעה עמוק. התהליך והדרך הם מה שהכי מרגש אותי, לפעמים יותר מהתוצאה״.
השלב הבא עבורו, מלבד התנסויות בעבודה עם בינה מלאכותית שהוא עושה בימים אלה, הואלהכנס לתחום האנימציה ולגרום לדימויים שלו לנוע. על הדמיות לעומת זאת הוא לגמרי היהמוותר, והיה מעדיף לרוץ חופשי אל הפרויקט עצמו (תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם מזמיניםממנו משהו).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 136: תמר ברניצקי
תמר ברניצקי היא אמנית ומעצבת, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ותואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ובעלת סטודיו עצמאי. לצד מוצרי הטקסטיל שהיא מפתחת, יוצרת ומוכרת, היא החלה בשנים האחרונות גם להציג יצירות אמנות, בין השאר ביריד צבע טרי האחרון.
״התחלתי דווקא מהמקום האמנותי״, היא מספרת. ״פרויקט הגמר שלי בשנקר היה סדרת עבודות שמבוססות על בד ונייר. אבל בשנים הראשונות לא חשבתי שיש לזה שוק או קהל, ומעבר לנגיעה הפנימית הבוערת לא חשבתי שיש מה לעשות עם זה״. גם הקונספט של עיצוב טקסטיל לא היה משהו שכולם הבינו אותו אז: ״לא היה אז אינסטגרם. הייתי הולכת פיזית למעצבי אופנה ומציעה לעצב להם טקסטילים, אפילו משאריות הבדים שנשארו להם״.
גם כשהיא עושה אמנות, היא מציינת שיש לה ״מוטיבציה של מעצבת וראייה של מעצבת. נכון שאני לא עושה משהו שמתאים לספה, אבל אני עדיין יודעת שזה יעמוד כחלק מאוסף חיים של אנשים. את השפה שלי פיתחתי מתוך המוגבלות: אני לא יודעת לגזור, לא יודעת לתלות, לא יודעת לעשות קו ישר. פשוט יצרתי מזה שפה״.
כבר שנים שהיא משלבת טכניקות של דפוס דיגיטלי לצד טכניקות מסורתיות בעבודת יד בעבודות שלה – בין אם מדובר בעיצוב צעיפים או כריות ובין אם מדובר ביצירות אמנות. ״אני מוצאת קודם כל את טכניקת הייצור ואז יוצקת לתוכה את התכנים״, בין השאר בניינים ומבנים אדריכליים: ״כשאני רואה בניין הוא נראה לו כמו בד. הוא סופג אליו אוסף זהות״) ותצלומי נופים – שבדרך כלל לא מופיעים בהם לא אנשים ולא בתים.
״אני משתדלת לייצר עבודות שמשרות נחת ורוגע. התקופה היא סוערת ובסדרה הנוכחית שחלקה הוצגהגם בצבע טרי היה לי חשוב להביא קצת שלווה״. השלווה הזו מלווה אותה גם בתהליך עצמו, כשבמסגרתוהיא מפנה זמן בלו״ז לבהייה בסטודיו. וגם לסידור שלו יש זמן מוגדר, כי כשאין ברירה – אין ברירה.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 135: תום גן אור
תום גן אור הוא במאי (ולפעמים גם מפיק, עורך וצלם), בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ברזומה שלו רק לאחרונה בימוי קליפים לג׳ירפות, אסף אמדורסקי ונינט (הו מיי גאד, נינט). לעולם הבימוי הוא התגלגל די במקרה, אחרי שבשנה ג׳ בבצלאל סיים תקופה של חילופי סטודנטים בוולנסיה והתקבל לעבוד באופן זמני בחברת טיולי סנואובורד, כצלם סטילס.
״כשחזרתי לבצלאל הרגשתי שאני צעד אחורה ביחס לשאר הסטודנטים לעיצוב. ממש רציתי לעזוב את התואר״, הוא מספר, אבל שיחות עם ארז גביש ראש המחלקה ועם המרצה ענת קציר הצליחו לגרום לו לשנות את דעתו. ״ענת אמרה לי מעכשיו להתעסק רק בווידיאו. כששואלים אותי שאלות, לענות עליהן בווידיאו. זה מה שקרה וחוויתי פריחה מדהימה״.
בתום הלימודים, וקצת לפני ההתחלה של הקורונה, הוא נסע לצלם סרט ביפן, שם תעד גולש סנואובורד יפני שלא ידע מילה באנגלית. ״זו היתה הזייה אחת גדולה. גרתי אצלו בבית, ישנתי איתו במיטה, הלכתי עם המצלמה לשירותים״. כשהיה צריך לחזור ארצה לפני שנסגרו השמיים הוא לא הפסיק את העבודה על הסרט, אלא עבד עליו מרחוק והצליח להשלים אותו, ואפילו להיות מרוצה מהתוצאה.
לבימוי קליפים הוא הגיע דרך להקת מטאל שאהב וחיזר אחריה בהצעה לביים עבורה קליפ. ״משם זה נבנה מפה לאוזן, בלי שום קידומים״, הוא מספר. הפה לאוזן הזה הביא אותו, כאמור, עד אסף אמדורסקי ונינט (״הם שחקנים מדהימים״) שלהם ביים קליפ משותף יחד עם ההרכב האלקטרוני גארדן סיטי מובמנט. האחרון שביים לג׳ירפות ויצא ממש בחודש שעבר, הוא קליפ שצולם בטכניקה של אינפרה אדום.
לעומת החלקים של לפני ואחרי ההפקה, את תקופת ההפקה עצמה הוא הכי אוהב. ״ישבי עדיין קצת את הקצין שהייתי, לנהל צוות זה משהו שאני מאוד אוהב. להיות מפיק זהמשהו שאני פחות אוהב אבל לרוב אין הרבה ברירה. בהמשך הייתי גם מעדיף לא לצלםואולי לא לערוך, בכל זאת אני בן 33 עם שתי פריצות דיסק, אני לא יכול להתפצללשלוש״ (אנחנו, אגב, בטוחים שהוא יכול להתפצל גם לשש).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 134: ליאורה רוזין
ליאורה רוזין היא אוצרת, חוקרת, מרצה בבצלאל ומעצבת תעשייתית בהכשרתה. בימים אלה מוצגת במוזיאון העיצוב חולון ״אוכל״, התערוכה שאצרה יחד עם דנה בן שלום, וזו לא הפעם הראשונה שבה מגיעה רוזין לעסוק בנושא מפריזמה מקצועית. ״אוכל עוזר לי למקם את עצמי״, היא מספרת: ״ביחס לשבט, למשפחה, לחברים. אני אוהבת לייצר תקשורת עם אנשים דרך האוכל״.
במשך שנים עבדה בצוות החדשנות של אוסם־נסטלה, מה שחשף אותה לאחורי הקלעים של תעשיית המזון. ״זה איפשר לי מבט מורכב על תעשיית המזון, על מה המקום של המעצבים בתוכה. למדתי עוד קצת על בני אדם דרך האוכל״.
העניין שלה בעיצוב, היא מספרת, דומה לעניין שלה באוכל, ומתבטא בהצצה אל תוך החיים של כולנו. ״אני לא עסוקה בטעים או לא טעים, אלא בכל הדברים מלבד זה״. את התערוכה הגדירה ככזו שעוסקת בקשר בין בני אדם לבין האוכל שלהם, ובמהו תפקידו של העיצוב בתוך המשוואה הזו (״ניסינו לפרום את האוכל מהיררכיה ברורה״).
בתערוכה, שמציגה יצירות אמנות, פרויקטים חדשים לצד ותיקים של עיצוב וגם הרבה רדי מייד (בקבוקי מים מינרליים וקופסאות פרינגלס, לדוגמה), מציגה גם עבודה אחת שתופסת הרבה תשומת לב כי היא מתייחסת לדרך שבה האוכל מוצא את עצמו אל מחוץ לגוף שלנו (כן, אנחנו מדברים על קקי).
התערוכה, כך היא מקווה, מפעילה גם את הראש לצד הרגש. ״כולנו עסוקים כלהזמן בלהתרגש מאוכל, מה שרצינו להראות הוא שאפשר גם לנהל שיחה על אוכלועל עיצוב שתפעיל עוד אזורים במוח״. כאוצרת, היא הכי מתרגשת בעצמהמהאפשרות לצלול לתוך נושא אחר כל פעם מחדש. ״יש לנו את הפריבילגיהלחקור ואז לספר על זה לעולם. זה נהדר, כי העולם הוא מקום מעניין״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 133: רותי דה פריס
בימים אלה מציגה האמנית רותי דה פריס במוזיאון נחום גוטמן תערוכת יחיד, שמושפעת בין השאר מהעבר של החלל שבו היא מוצגת, ״בית הסופרים״ ההיסטורי שבו עבדו וחיו סופרים שונים. שם התערוכה, חור תולעת, מתייחס לאפשרות של מעבר במרחב ובזמן, ואכן – עם הכניסה לתערוכה מרגישים מעבר לעולם מעט אחר.
גם בתערוכה הנוכחית, כמו בתערוכות קודמות, היא עסוקה בלכסות את החלל או להלביש אותו. ״הממד ההמצאתי נוכח בכל דבר שאני עושה״, היא אומרת. ״אני מנסה כל הזמן לייצר לעצמי אפשרויות שבהן אני יכולה לנוע בתוך החומר ולייצר משהו שאני גם כל הזמן משבשת״.
בשנים האחרונות היא מנסה לייצר לעצמה גבולות בתוך האינסוף, כי חוסר הגבולות דווקא בא לה בקלות, אבל זה כן עניין שמשתפר עבורה עם הגיל. ״יש לי רעיונות כל הזמן ואני קופצת המון בין המון דברים. אבל התערוכה הנוכחית היא גם זו הראשונה שלקח לי יותר זמן לעבוד עליה. היתה בה השהיה: ישבתי בסטודיו והסתכלתי על העבודות.
״אני חושבת שזה קשור להתבגרות – אני מתבגרת בתוך האמנות שלי, ודרכה אני מוצאת סבלנות והעמקה מחשבתית״. רוב הזמן היא גם חשה בת מזל: ״העולם כל כך כואב והמדינה כל כך כואבת, והאפשרות לייצר אמנות בתוך המציאות הזאת, היא באמת מתנה״.
את הצבעוניות, הטקסטיל, הפטרנים והגיאומטריות שמאפיינים את העבודות שלההיא שואפת, אולי, יום אחד – לקחת למקומות שמתחברים לעולם האופנה. ״הצורה שאני מפסלת היא דרך כיסוי, וזה מבחינתי החיבור לאופנה. כמושמלבישים אדם – כך גם אני מכסה את החלל״. אנחנו, כמובן, נשמח לעדכון כשזה יקרה.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 132: אמנון רכטר
אמנון רכטר הוא אדריכל, בעל משרד אדריכלים שאמון על הרבה ממבני הציבור המשמעותיים שאנחנו מכירים (וגם שחקן חובב, אבל לזה עוד נגיע). בחודש שעבר נפתח לציבור ביתן איל עופר (לשעבר ביתן הלנה רובינשטיין) של מוזיאון תל אביב, שרכטר היה אמון על שיפוצו.
לרכטר היסטוריה בעולם האדריכלות שהחלה הרבה לפני שנולד. הוא דור שלישי למשרד אדריכלים (הוותיק ביותר בארץ!) שהקים סבו, זאב רכטר, בשנת 1919. בהמשך הפעיל אותו אביו, האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב רכטר – שהיה גם זה שתכנן את ביתן הלנה רובינשטיין המקורי. אמו היא השחקנית חנה מרון, ולכן כשזכה לתכנן את המבנה החדש של תיאטרון הקאמרי, החיבור אליו הגיע גם מהמקום ההיסטורי הזה.
על הביתן המחודש הוא מספר ש״הכוח שלו הוא בצניעות. הוא לא חושף את עצמו בקלות, כמו שחקן פוקר. המשחק שלו עם העין האנושית הוא משחק כפול. יש בו מרחב בחירה שמבטא הנושא של דמוקרטיה. המהות שלו הוא להיות בניין דמוקרטי״.
רכטר מאמין שארכיטקטורה צריכה לאתגר את הקהל ש״צריך לעשות מאמץ מודע כדי להגיע, לרצות, לחוות ולהסתקרן בדברים חדשים״, וזה גם מה שהנחה אותו במקרה הזה, כשהתרכיז של הרעיון האדריכלי הוא האפשרות להסתכל פנימה, אבל גם לעשות מאמץ בשביל זה. ״אנחנו עובדים על בנייני ציבור ומקבלים תקציב מוגבל מראש, מה שמחייב אותנו להיות יצירתיים בדרך שבה אנחנו מנהלים את הפרויקט. המבנים שלי מאופקים; הם לא צועקים. אני מחפש רעיון מרכזי אחד, שעליו אני משחק״.
הוא מאמין גם שאדריכלות היא עניין לגמרי פוליטי ועל כן הקים אתעמותת מרכז רכטר לאדריכלות שעוסקת בחינוך בעולם האדריכלות. החלק האהוב עליו בתהליך העבודה הוא לעשות סקיצות. ״אני מחפשאת הרציונל אבל כל הזמן שואב השראות ממקומות אחרים – ספרות, אמנות חזותית וקולנוע״. ויש גם סקופ – בקרוב תוכלו לצפות בובתפקיד בסרטו החדש של עמוס גיתאי שבו הוא משחק, כמה מפתיע, אדריכל; אבל כזה פחות רציני. בעתיד הוא היה שמח גם לביים קולנוע(אנחנו לגמרי רואים את זה קורה).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 131: עמית גיצלטר
עמית גיצלטר הוא המייסד, הבעלים והמנהל הקריאייטיבי של סטודיו The Hive לאנימציה, שבימים אלה מציג תערוכה מעבודות הסטודיו בגלריה פוסט ברמת השרון (גילוי נאות וכו׳).
אתם אולי מכירים את עבודות הסטודיו מפרויקטים לילדים כמו ״לולי״ או פרפר נחמד, אבל בשנים האחרונות אחראיים גיצלטר והסטודיו על כמה מסרטי האנימציה (למבוגרים) הכי מעניינים שנעשו פה – ביניהם ״מכתב לחזיר״ של הבמאית טל קנטור שזכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, ו״מגלשה שחורה״ – סרט של הבמאי אורי לוטן שהתברג לשורטליסט של המועמדים הסופיים בקטגוריית הסרט הקצר בטקס האוסקר.
גיצלטר למד אנימציה בחו״ל, כששב ארצה עבד כפרילנסר בכמה חברות פרסום ואז הבין שהוא רוצה לעשות את התוכן שלו, אבל גם הבין שזה לא ריאלי לעשות רק אותו. הוא הקים את הסטודיו שהוא בית הפקה לסרטי אנימציה מכל הסוגים, ולצד התוכן המסחרי שמחזיק אותו גם משקיע הרבה בתוכן עצמאי.
על הפקה של סרטי אנימציה הוא מספר שזו ״המטריה מסביב, בפן הפרקטי: לנהל את לוחות הזמנים, התקציב, הגיוס. אנימטורים הם זן מדהים ונוצרת שיתופיות עם היוצרים ככה שאני מרגיש שבכל פרויקט יש קצת ממני״. הוא מספר שגם כאדם מבוגר הוא נהנה לאנימציה לילדים – גם להפיק כזו אבל גם לצפות בה (שאוט אאוט לפפה פיג, חלום שלנו שהיא תזמין אותנו לקפוץ במאדי פאדלס). ״אני חושב שזה איפה שכולנו התאהבנו באנימציה – בילדות, לא בבצלאל. אני לחשוב על רעיונות מקוריים ולפתור פתרונות עבור ילדים, אולי זה בגלל שגם אני עוד קצת ילד״.
על עולם האנימציה העצמאי בישראל הוא אומר שמדובר בתוכן ש״יש בו ייחודיות. בעולם כולם מנסים למצוא פתרונות זולים ומהירים, ולכן הם גם נראים ככה. אצלנו, לא משנה עד כמה אנחנו רוצים לספר את הסיפור, האסתטיקה, העיצוב והלוק מעסיקים פה את היוצרים״. מ־AI הוא בינתיים לא מפחד, אבל ״כן חושש מהתחרות הגוברת ולכן היום אנחנו מנסים ליישם ולהשתמש בזה כמה שאנחנו יכולים עכשיו, כי עוד שנתיים זה יהיה מאוחר מדי״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 130: גיא חג׳ג׳
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 129: לירון קרול
לירון קרול היא אמנית שהגיעה אלינו הישר מלונדון, שם היא חיה ועובדת כבר כמעט 14 שנה. אפשר להגדיר אותה בהרבה דרכים, אבל היא מצליחה בתקופה האחרונה להגדיר את עצמה כאמנית שעוסקת בצילום, מעצבת ואנימטורית. בקטנה.
גוף העבודות של קרול מוכר בעיקר הודות ליצירות שהן תמונות שלא צולמו, פרויקט ארוך ומתמשך שנקרא ״זיכרון צילומי״ שאותו היא יוצרת מאז לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון. ״ההתחלה נבעה מצורך שהיה לי בשנות ה־20 לחיי כרווקה תל אביבית״, היא מספרת.
״בזמן שעבדתי במחלקת פרומו ברשת. תמיד אהבתי את האלבום המשפחתי שלנו, שהיה נראה לי כמו ספר אגדות של חיי משפחה אידיליים. כשעברתי את הגיל שאמא שלי היתה בו ברוב הצילומים, התחלתי להרגיש אי נוחות. זו גם היתה התקופה שבה חברים התחילו להעלות תמונות משפחתיות לפליקר ולפייסבוק, ובגלל שלא היה לי כאלה – החלטתי שאני אייצר אותן, מה שענה לי על איזשהו צורך״.
הטכניקה שבה היא עובדת היא בעלת שכבות מרובות שמזכירות קולאז׳, אבל התהליך מבחינתה הוא כזה שמזכיר ציור – רק שהתוצאה היא צילומית. במהלך השנים היא עובדת עם פוטושופ, עוד הרבה לפני טכנולוגיות הבינה המלאכותית העכשוויות, אבל גם הן מוצאות עכשיו את דרכן לתוך העבודה שלה. ״אני לא מפחדת מטכנולוגיה, אני פתוחה וחושבת שזה יכול לעזור לי בעבודות. מה שכן מטריד אותי הוא שאני עדיין תלויה במציאות״.
היום, כשהיא אימא לשלושה ילדים, גם הם מוצאים את עצמם לתוך העבודות שלה, והיא מספרת שהם ״גדלים עם מצלמה בפרצוף״. בכלים שהיא מפתחת באמצעות האמנות שלה היא גם משתמשת כשהיא יוצרת פרויקטים מסחריים בתחום הפרסום. היא מספרת שהיא אוהבת לעבוד עם אמנים מז׳אנרים אחרים כמו מעצבי אופנה או מוזיקאים, ואת האמנות שלה היא מחשיבה כ״ניסיון תעסוקתי לכל דבר״. למרות שהיא מבוססת בלונדון כבר המון שנים, היא עדיין מוצאת את עצמה מתגעגעת לארץ וחושבת על מה יקרה כשתחזור. אנחנו נמשיך לחכות כאן לבד; בחושך.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 128: מריה סאלח מחאמיד
מריה סאלח מחאמיד היא אמנית, כלת פרס רפפורט הטרייה לאמנית מבטיחה – אבל מבחינתנו היא כבר לגמרי מקיימת. בימים אלה היא מציגה במוזיאון מקסי ברומא תערוכה משותפת עם האמנים ציבי גבע ונעה יקותיאלי, ומי שלא תספיק לנסוע לרומא יכולה להירגע – הוא יוצג בקרוב (אמנם בווריאציה מעט שונה, ובכל זאת) במוזיאון פתח תקווה.
סאלח מחאמיד ידועה בציוריה גדולי הממדים (או אם אפשר להגיד – ענקי הממדים), שבהם היא עושה שימוש רב בפחם, שמתייחסים למקרים וסיטואציות מחייה האישיים. אבל ההתייחסות הזאת לא אמורה להישאר פרסונלית בלבד – אלא לצאת מגבולות האישי אל הקולקטיבי ולהביא לידי ביטוי את המקום, החברה והזמן שאנחנו חיים בו עכשיו.
במהלך שהותה בתכנית רזידנסי בארטפורט, אז גם היתה בהיריון ראשון, יצרה את העבודה ״מוניטור״ שמוצגת בימים אלה בכניסה לתערוכת האוסף ״דמיון חומרי״ במוזיאון תל אביב. בעבודה הזו התייחסה לתהליך ההיריון, לבדיקות ולחוויות שעברה, שמהם השליכה על היחס של הממשלה לחברה הערבית בישראלי. בעבודה ״אנא הון״ (בעברית: אני כאן) שהוצגה לפני כן במוזיאון הרצליה, היא מתייחסת לתאונת דרכים קשה שעברה, ובאמצעותה היא מצהירה שהיא עדיין כאן – בחברה הישראלית, בעולם האמנות, ובחיים.
את תהליך היצירה שלה היא מתחילה מישיבה ממושכת בתוך הקנבס. ״הקו הראשון הוא הכי קשה. לפעמים אני יושבת בתוך הקנבס חודשים. יושבת ושותה קפה. המטרה שלי היא להתנתק מהכל, לקחת את הזמן. אני רוצה להיות מקושרת עם העבודה עצמה. אני משתמשת בפחם כי מצד אחד זה חומר שקשה לעבוד איתו, ומצד שני הוא משאיר את כל סימני הגוף על העבודה״.
היום, כאמא לשני ילדים קטנים (מאוד), חווית האמהות נכנסת לתוך העבודות גם היא, והיא מבטיחה שבעבודה הבאה זה יהיה אפילו באופן כואב יותר. אנחנו בכל מקרה מחכים.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 127: מרים כבסה
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 126: גור ענבר
גור ענבר הוא קרמיקאי (ואולי אפשר להגיד גם צייר), שמוכר בעיקר הודות לכלים ההורסים שלו שהוא יוצר בעצמו ואז מצייר עליהם בעבודת יד, עם הרבה צבע. ״אני נורא נהנה לעשות את הכלים וגם נורא נהנה לצייר, אז לא מצליח לעשות היררכיה״, הוא אומר. ״אבל תמיד חיפשתי צבעוניות נוכחת בעבודות. צבעוניות כזו, שלמרות שעברה את השריפה היא נשארת חיה. זה משהו שאני ממשיך לחפש, בין אם זה ברמת חומרי הגלם והטכנולוגיה, ובין אם בשילובי הצבעים והקומפוזיציות״.
כשלמד במחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית בבצלאל הוא ממש לא הגדיר את עצמו כקדר. מה שגרם לו להכיר בעצמו ככזה הוא סדרה של כלים שיצר אחרי שקיבל פנייה מאחד, אלן דוקאס, בסך הכל אחד השפים המצליחים בעולם, בבקשה לעצב כלים עבור המסעדות שלו. אבל גוף העבודות החביב עליו באופן אישי הוא דווקא זה שיצר בעקבות כדי קבורה ענקיים מאוסף הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל, שבו כדים גדולים שהוא מבטיח שיגדלו עוד, ברגע שיהיה לו תנור מתאים.
מאז שנת 2017 הוא משתתף באופן קבוע ביריד צבע טרי, ובזה הקרוב שייפתח בעוד חודש בדיוק, הוא יציג לראשונה סדרה של גופי תאורה, אחרי שהתגבר על הפחד שהיה בו מלייצר פריטים שמשלבים עוד דברים מלבד קרמיקה. ולמרות שהוא חושב שהחומר הקרמי הוא ״מנוול״, הוא מעיד על כך שיש לו יחסים אישיים וקרובים איתו והשאיפה שלו (מלבד לכבוש את העולם. בסיסי) היא לייצר חללים הוליסטיים שלמים שהכל בהם עשוי קרמיקה. אנחנו מחכים.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 125: ענבל בוסיבא
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 124: ליאל בומברג
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 123: ליאת סגל
ליאת סגל היא אמנית, ואם תתעקשו אז אמנית מדיה חדשה. המסלול שלה אל לב הסצנה המקומית היה הכל חוץ מסטנדרטי: היא בוגרת תואר שני במדעי המחשב וביולוגיה ותואר שני נוסף ב־Decision Analysis (כן, גם אנחנו לא יודעים מה זה אומר).
במשך שנים עבדה כחוקרת במעבדת החדשנות של מיקרוסופט, והחופש שקיבלה שם איפשר לה לשחק עם דברים חדשים שלא הכירה. אחד מהם היה משחקים באלקטרוניקה, מה שהוביל אותה לקחת סטודיו ומשם לפלס את דרכה לעולם חדש. ״ברגע מסוים אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות, לא ידעתי שזה הולך לכיוון של אמנות. ידעתי שאני רוצה להתעסק בשילוב בין העולם הדיגיטלי לעולם הפיזי. עם הזמן הבנתי שהדברים שאני בונה הם כאלה חסרי שימוש, שאני מספרת באמצעותם סיפורים שמעניינים אותי ושאני עסוקה בהם – מה שנקרא אמנות״.
בין העבודות המרכזיות שלה בשנים האחרונות אפשר למצוא כזו שכללה כ־600 כוסות מוצבות על במה כשהן הפוכות ומלאות במים ומתחתיהן מנועים שמזיזים אותן; גבעולי ענק שהם רובוטים שמגיבים לאור; ואפילו עבודה שנשלחה לחלל, שעשויה בחלקה מים שעל פני כדור הארץ היו נשפכים, אבל בחלל, הודות למחסור בכוח הכבידה – שומרים על צורתם. ״אני רואה בטכנולוגיה חומר גלם, היא לא שונה עבורי ממכחול או עיפרון. אני נזהרת כי אני יודעת שהטכנולוגיה יכולה להפוך להיות גימיק ברגע שהיא נכנסת לעולם האמנות והעיצוב״.
ההגדרה שלה לפיה היא גם אמנית וגם גיק, היא מסבירה, היא עבורה מן ג׳וקר שמאפשר לה לעשות מה שהיא רוצה בלי רגשות אשם (כן, כן, אנחנו מקנאים). המקום הזה גם מאפשר לה להכנס בכל פרויקט לתחום חדש שהיא לא מכירה ולייצר שיתופי פעולה עם אנשים מתחומים שונים. בקיץ הקרוב חפשו אותה בלוס אנג׳לס, ואם אתם.ן לא מגיעים עד לשם, סביר להניח שיהיו גם אופציות קרובות יותר.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 122: ניבה יחיאב
במשך 23 השנים האחרונות האדריכלית ניבה יחיאב היא חלק מחברת טמבור, או כמו שהיא מגדירה את זה, ״נולדתי בתוך פח של סופרקריל״. את לימודי האדריכלות סיימה יחיאב במשבר גדול, והגיעה לחברה דרך אביה שעבד שם. אחרי שנה במחלקת המכירות היא עברה למחלקת השיווק, ומשלב מסוים החלה להתמקד בנושא של פיתוח וחדשנות, ובגאון היא משתמשת באחת המילים שמוקצות מחמת מיאוס – טרנדים.
יחיאב גם עשתה תואר שני בעיצוב בבצלאל, מה שאיפשר לה את היכולת לעשות זום אין וזום אאוט במסגרת תפקידה בחברה, שאותו היא מגדירה בין השאר בחיוך כ״כבשה הצבעונית של השיווק״. וצבעונית לא בכדי: צבע תמיד היה, ועדיין, עניין מרכזי בעבודה וגם בחייה.
״אני רואה צבע בכל דבר״, היא אומרת: ״בעץ, בבטון, בנחושת – בכל אלה יש צבעוניות. יש ממד של חוסר העזה או חוסר ביטחון היום בשימוש בצבע, אבל אדריכלים משפיעים לאורך כל השנים תפסו את הצבע כחומר. המשימה שלי היא להחזיר את הצבע להיות כלי משמעותי בארגז הכלים שלנו״.
כחצי שנה לאחר השקת מניפת הצבעים החדשה של טמבור, Spaces, היא מספרת שמדובר בקולקציה, כמו בעולם האופנה; מניפה שלוקחת הפעם את המקום של אחורי הקלעים ומשאירה את החזית לדברים אחרים. הצבעים שבמניפה החדשה מייצגים תקופה שקטה, בחברה שחרטה על דגלה להיות גם חברה ישראלית, גם כזו שמחוברת לעולמות העיצוב וגם כזו שמקדמת את הנושא של קיימות ובנייה ירוקה.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 121: סהר שלו
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 120: רננה רז
רננה רז היא יוצרת (״מצאתי שזה עובד לי ממש טוב להגיד יוצרת רב תחומית״, אבל אתם בטח מכירים אותה גם כ״ישראל מתייבשת״), שבאה במקור מעולם המחול אבל ממש לא רק (הרבה דברים שקורים לה בחיים היא בכלל מקבילה לסצנות מטווין פיקס).
״אני מגדירה את עולם המחול כבית שלי. זה עולם שאני מרגישה שזכיתי בו להמון חופש יצירתי ביחס לשדות אחרים, גם כרקדנית מבצעת וגם כיוצרת. המחול הוא גם זה שלימד אותי שאמנות היא תקשורת עם אנשים. אני רוצה לקיים קשר עם אנשים, אני מרגישה שליצירה קורה משהו כשהיא פוגשת אנשים. מבחינתי הליבה של העיסוק בכל הדבר הזה הוא לגעת בעוד אנשים דרך היצירה״.
אחת היצירות האחרונות שלה נקראת ״VHS ד״ש מהעבר״ – ובמסגרתה נפגשים שמונה יוצרים.ות (ליתר דיוק שבעה, כי היא עצמה אחת מהם) עם קטעים מקלטות וידאו שצולמו בילדותם ומגיבים להם על הבמה. היצירה הזאת, אומרת רז, גרמה לה להבין משהו על נקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים כחברה, וגם להבין משהו על עצמה. ״התפיסה של זמן השתנתה אצלי כאדם בעולם. המופע הזה עושה שימוש בזמן, הוא הופך אותו לחומר, וזהו גם מושג שקיבל תפנית בתקופת הקורונה. היא הביאה אנשים לחטט בתוך הארכיונים המשפחתיים ופתאום זכרונות צצו ויצרו רפלקציות על העבר״.
בשלוש השנים הראשונות שלה בעולם המחול עבדה על עבודות סולו שהיה בהם גם הרבה טקסט. עם השנים יצרה והשתתפה גם בהרבה יצירות משותפות עם אנשים נוספים – ביניהם קולגות אבל גם אבא שלה ואחותה, לדוגמה. ״המקומות של להתחכך בחיים הם כאלה שאני לא מפחדת, ואפילו רוצה לגעת בהם. אני לא מחפשת יצירה סטרילית או מאופקת. אני רוצה שהדברים יהיו רוחשים על הבמה״.
עבורה תנועה תמיד היתה אמצעי לספר דרכו סיפור, מה שקורה גם במסגרת הפרויקט לילדים שהיא רצה איתו כבר כעשר שנים עם שותפתה עילאיה שליט – ״בוגי ווגי״. ״בגלל שהגוף הוא מכנה שמשותף לכולנו, התנועה היא מבחינתי היכולת לספר דרך הגוף סיפורים. היא גם קונקרטית וגם מטאפורית באותה המידה, ויש בזה משהו שאותי מעניין ומלהיב כל פעם מחדש״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 119: עדי שטרן
פרופ׳ עדי שטרן הוא נשיא בצלאל משנת 2015, ובימים אלו ממש קורם עור וגידים הפרויקט הגדול והמשמעותי שהוא עובד עליו כבר מכניסתו לתפקיד: המעבר של בצלאל לקמפוס במרכז העיר, מה שהוא מכנה כ״נקודת ציון דרמטית; שינוי אדיר. כמו להחליף את מערכת ההפעלה של המוסד״. אחד העקרונות האדריכליים המרכזיים שעליהם מבוסס הקמפוס החדש הוא השקיפות – רוב הכיתות והחדרים הם בעלי קירות שקופים, וכך גם הקירות החיצוניים של המבנה.
״השקיפות הזו מאפשרת שלושה מבטים: הראשון מהחוץ פנימה – העוברים ושבים שחולפים על פני הקמפוס יכולים לראות מה זה באמת אומר בית ספר לאמנות ועיצוב. יש לזה ערך תרבותי וחינוכי. המבט השני הוא העובדה שהסטודנטים ואנשי הסגל שנמצאים בתוך הבניין חווים את החוץ סביבם כל הזמן. כשאתה בתוך הקמפוס אתה לא יכול לשכוח שאתה בירושלים; זה חשוב. תמיד חשבתי שצריך לפתח יצירה מקומית שיש לה קשר למקום, ולא נכון ליצור במקום כזה כאילו היינו בפריז או בניו יורק.
״המבט השלישי הוא השקיפות בתוך הבניין עצמו – התלמידים יכולים לראות כל הזמן מה קורה בדיסציפלינות אחרות. השאיפה היא שבעתיד כל התשתיות תהיינה פתוחות לכל הסטודנטים, ותוכל לעמוד כתף אל כתף עם סטודנטים ממחלקות אחרות. זו דרך שיש מעט מאוד מוסדות בעולם שמתנהלים בה, זה מאתגר אבל מאוד מבטיח״.
והשקיפות הזו גם מתחברת למצב הנוכחי שבו אנחנו נמצאים, וכנשיא של מוסד ציבורי, שטרן הוא כבר למוד קונפליקטים. ״מעל הכל אנחנו מוסד חינוכי, שמחנך לערכים אוניברסליים של פלורליזם, שיוויון מלא, חשיבה ביקורתית, הזכות לערער ולחשוב אחרת, חופש הביטוי וחופש היצירה״.
מעבר לכל אלה שטרן הוא גם מעצב בעצמו, והדבר העיקרי, לדבריו, שהוא עושה כל היום, הוא לאזן בין אינטרסים. במקום הזה, וגם במקומות אחרים, נכנסת לא פעם ההכשרה שלו וההיסטוריה שלו כמעצב: ״כמעט תמיד יש קונפליקט שצריך לאזן ולגשר. אני חושב על זה כמו על קומפוזיציה, ואחד הדברים הכי מעניינים בקומפוזיציה הוא שהיא מאוזנת בגלל שהיא לא מאוזנת. בקומפוזיציה ויזואלית אין כלי טוב יותר מקונטרסט – ואולי בעצם גם בחיים״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 118: אוריאל מירון
אוריאל מירון הוא אמן שעוסק בעיקר בפיסול, אבל יש לו בנוסף תואר בספרות והוא מלמד בשנקר במקביל למחלקה לאמנות, גם במחלקה לעיצוב תכשיטים. מבחינתו, הכל נובע מאותו המקום: ״יש לי כושר התבוננות, אני יכול לנסח את מה שאני רואה״.
את דרכו החל בלימודי ספרות באוניברסיטת ייל בארה״ב, אבל תוך כדי למד גם צילום וגילה שהמקום שבו הוא מרגיש את הזרימה התודעתית הנכונה עבורו הוא לא בכתיבת עבודות אלא ביצירה חזותית. הוא חזר ארצה ונרשם ללימודי אמנות בבצלאל, שם התברר לו שמה שהוא הכי רוצה לעשות הוא פיסול (דווקא אז, כשהמערכת סימנה שהדרך הנכונה לעסוק בתלת־ממד היא רק באמצעות מיצב).
במהלך השנים זכינו לראות פסלים של מירון שעשויים מחומרים שונים, מעץ ועד כסאות כתר שאיתם ניהל מערכת יחסים ארוכה. הנטיה שלו מתחילת דרכו היא להתמקד באוביקטים בודדים (״יש לי נטיה ילדותית להתייחס לפסלים כישויות או יצורים״), ורבים מהפסלים שלו מתחילים דווקא באוויר. ״החלק הראשון שאני יוצר תלוי פיזית מהתקרה, ואז אני מתחיל לפתח את האיברים שלו, שמייצרים מסלול התבוננות שלא נכנע למבט אחד. אחד המקומות הכי טעונים באוביקט הוא המקום שבו הוא פוגש את הרצפה״.
״אני לא עושה אמנות שצריך ידע כדי להבין אותה. אני חושב שהאמנות שלי יכולה לדבר לכל אדם שיש לו סבלנות להסתכל עליה. אני חושב שהתבוננות צריכה להיות אקטיבית״. ויש לו גם שיטה שפיתח במהלך השנים: כשהוא מבקש מאנשים להתבונן ביצירות האמנות שלו, הוא מכריח אותם לקחת את הזמן ולספר את הדברים הכי פשוטים וטכניים שהם רואים לפניהם. ״בשבילי, זה המעשה התקשורתי וזה הכי חשוב. אם אני מלעיט את הצופה בקונטקסט אני סותם את הגולל על התפתחות דיאלוג שיפרה גם אותי״.
מוזמנים לנסות את השיטה שלו בפעם הבאה שאתם עומדים מול יצירת אמנות כלשהי, מעניין מה ייצא מזה.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 117: גבי קריכלי
גבי קריכלי הוא אמן שעובד במדיומים שונים (אם תתפסו אותו במונית הוא יגיד לכם שהוא מסגר). במהלך השנים הוא יוצר עבודות שמתחילות רובן במחקר, ומגיעות רובן ליצירה של אוביקטים שנוצרים ממלאכת כפיים. ״מאחורי כל עבודה יש איזה סיפור״, הוא אומר, ״ואני רוצה שהיא תהיה נדיבה ותתן לך חוויה משמעותית, בלי קשר לידע שלך. אבל אני כמעט ולא עושה שום דבר בלי שיש לי לפחות סיבה אחת לעשות אותו. קודם כל יש לי רעיון ואז אני נותן לו לגדול. כשהוא גדל, הוא מוצא את עצמו לפעמים כאוביקט, לפעמים כפעולה ולפעמים גם כדברים אחרים כמו מסע פרסום״.
בימים אלה הוא רץ עם עבודה יוצאת דופן, אפילו בשבילו – ״בגלל שהלילה״ – מופע שיצר עם שותפו גיא גוטמן, שמחבר בין אמנות לתיאטרון ללונה פארק. הרעיון במקרה הזה עלה אצלו כשחיכה עם הילדים שלו בתור לרכבת השדים בלונה פארק, ואחרי שחשב על לפעול בתוך אותה רכבת שדים קיימת, הציע לגוטמן ליצור משהו משלהם, שגם מהווה המשך ושואב ממופע קודם שיצרו יחד. המופע, שמדמה נסיעה ברכבת שדים, מתקיים בהאנגר ענק בגודל של 500 מ״ר בדרום תל אביב, כשהקהל צופה מתוך רכבת שנעה מסביב לחלל שמקבל בכל פעם פנים אחרות (ויותר מזה לא נגלה לכם, תצטרכו לגלות לבד).
כשקריכלי אומר שהרעיון שלו לעבודות מקבלות בכל פעם פנים אחרות – הוא מתכוון לזה. במהלך השנים האחרונות הוא גידל שדה טבק (אמיתי!) בסטודיו שלו, הציג בגלריות ובמוזיאונים, גילף להנאתו עצים בתל אביב והחביא פריטי ארכיאולוגיה מזוייפים במרחב הציבורי. לאורך כל השנים שבהן הוא עובד הוא מצד אחד לוקח את העבודה שלו מאוד ברצינות, ומצד שני – קצת פחות. ״אמנות זה גם מאוד חשוב וזה גם שטויות. ומה שכיף באמנות הוא שאף אחד לא יודע מי אתה אז אתה יכול גם ללכלך על עבודות של עצמך בפתיחות״.
בארבע השנים האחרונות מצא את עצמו מתעסק לא מעט בג׳יאוג׳יטסו ברזילאי, אמנות לחימה שהיא, לדבריו, פרקטיקה של חניקה ושבירת גפיים ומומלצת מאוד לגוף ולנפש. את העניין הזה בטח תראו נכנס לאחת העבודות הבאות שלו, ואולי – אם תתנהגו מספיק יפה (או מספיק לא יפה) – תוכלו גם להילחם במסגרתה בעצמכם.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 116: איתי אקסלרד
איתי אקסלרד הוא רקדן וכוריאוגרף, רק בן 27 אבל מאחוריו כבר עשור של קריירה במסגרת להקת בת שבע (שאליה הצטרף בגיל 17!) ובתקופה האחרונה גם כיוצר בתחום המחול בעצמו – עם טרילוגיה בשם ״אינדיגו״ שהמופע השני במסגרתה עלה לאחרונה ב־CCA. ״אינדיגו״, אגב, כמו הצבע, כמו השיר של נינה סימון וגם כמו התחושה המלנכולית.
כילד עם הפרעות קשב וריכוז שגדל באור יהודה הוא תמיד מצא מפלט בתנועה, אבל לקח לו זמן עד שצעד פנימה אל תחום המחול. בדיעבד, הוא מספר, הדבר שהוא הכי אוהב בריקוד ובתנועה הוא שמדובר בעניין אוניברסלי. ״כל אחד ואחת יכולים ללמוד על העולם ועל מה שקורה בנפש ובגוף דרך תרגול של תנועה בצורות שונות. ולכולנו יש גבול ולכולנו יש נפש״ (ואנחנו נוסיף שלכולנו גם יש גוף).
מאז שעזב את בת שבע החל אקסלרד מסע נדידה שהתחיל בשוודיה, חזר ארצה והמשיך לספרד וברלין ולמקומות נוספים. ״בכל מקום ובכל רגע למדתי ואספתי פיסה מעצמי ששדרגה אותי ותכנתה אותי אחרת״. במהלך המסעות האלה העמיק את העניין והעיסוק שלו בתנועה שמשוייכת לתרבות הרחוב, למגמת הנשפים וריקוד הווג שהחל בשנות ה־80 בהארלם (צפיתם.ן ב־Pose? אם לא, גשו לצפות מיד. אבל רק בעונה הראשונה). ״יש משהו בענף הזה של ריקוד והתרבות הזו שהוא מאוד משחרר. בפלואידיות שלו, בטווסיות והחוצפה; משהו שאני מוצא אותו בעצמי ורציתי לתת לו מקום להשתחרר ולהתגלות״.
במהלך השנים האחרונות הוא גם מלמד מחול, עכשיו בין השאר בבית הספר התיכון בליך שבו למד בעצמו. בעתיד הקרוב, מלבד עבודה על החלק השלישי בטרילוגיה, הוא ייסע ללמד גם באמסטרדם (״שאוט אאוט למי שנמצא שם ובעניין של ללמוד מחול״), ואחר כך ייסע להתנדב במרוקו(!) ויעבוד עם ילדים מקומיים דרך המחול והתנועה. ככלל, הוא אוהב לעבוד עם א.נשים שאינם מעולם המחול, למרות שגם העבודה עם רקדנים היא מדהימה עבורו. במהלך ההאזנה לפודקאסט הוא ממליץ לכם.ן לזוז, ואם אי פעם תנסו לשקר לו – הוא כנראה יידע לזהות את זה דרך הגוף שלכם.ן. ראו הוזהרתם.ן.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 115: שאול כהן
שאול כהן הוא יוצר, מעצב תעשייתי, פרזנטור(!), שאמנם לא רוצה להיות מוגדר רק בגלל זה אבל בואו נודה בזה – הוא גם ההוא מהבניינים המיניאטוריים, שבזכותם התפרסם בשנים האחרונות. הוא התחיל לעצב אותם לגמרי במקרה, לטובת תערוכה בברלין שציינה 100 שנים לבאוהאוס. אז הוא התאהב דווקא בבניינים המקומיים, אלה עם המזגנים המטפטפים, כתמי הבוץ ואנטנות הלווין. ״ראיתי את החיים שבבניין״, הוא אומר, ״ואני חושב שזה גם הקסם בעבודות, שהן מצליחות להעביר רגש״.
מאז ועד היום הוא בונה בניינים: מצלם, ממדל בתוכנות תלת־ממד, מדפיס במדפסת תלת־ממד ואז מתחיל לטפל בהם ידנית, בניסיון להיות כמה שיותר קרוב למקור, קצת כמו בציור ריאליסטי. כשהתחיל עם הבניינים עוד היה שותף ב־3D Factory, אבל בשנה האחרונה התמסר לעבודה העצמאית שלו ומכר את חלקו בעסק.
הוא מגיע מדי בוקר לסטודיו, שבו הוא כבר מעסיק ארבעה עובדים, ומייצר בניינים על פי הזמנות של לקוחות. לרוב אלה יהיו הבניינים שהם גדלו בהם, או כאלה של בני משפחה או בתים ישנים שגרו בהם פעם. רוב הבניינים הם אמנם תל אביביים (והוא גם עוקב תדיר אחרי השינויים שקורים בהם בכל פעם שהוא נוסע על האופניים), אבל לצידם בנה כבר בניינים ובתים מפתח תקווה ועד ניו יורק.
לצד הבניינים הוא יוצר גם בשביל הנפש והצחוק סדרה של אוביקטים ישראליים הומוריסטיים. ״זה פרויקט שהתחלתי במהלך התואר השני בבצלאל והיום יש בו כבר למעלה מ־100 פריטים, שכנראה רק ישראלים יבינו״. בין השאר הוא כולל פלסטר אכיל להדבקה על פיתה שנוזלת ממנה טחינה, כומתה שמתנפחת לכרית כדי לאפשר לחיילים לישון בנינוחות בתחנות האוטובוס, וגם סדרה של כדורי שלג שהפכו אף הם ללהיט מסחרי – שבתוכם דימויים של פחי זבל, טרמפיאדות, תיבות דואר ודוכני פיס.
יחד עם חבריו מהתואר השני בעיצוב תעשייתי יזם גם את ״חוג עיצוב״ ובימים אלה הוא עובד על פרויקטים נוספים מעולם הפופ־ארט. ובקרוב ממש גם תראו אותו בפרסומות; אייל קיציס, מאחוריך.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 114: גנית גולדשטיין
גנית גולדשטיין היא מעצבת, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל והתואר השני בטקסטיל ברויאל קולג׳ בלונדון, ובימים אלה לומדת בבוסטון לתואר שני נוסף (!) ב־MIT. העיסוק שלה נע על הציר שבין עיצוב טקסטיל ידני מסורתי לבין שימוש בטכנולוגיות חדשות והדפסות תלת־ממד – אז אם תהיתם פעם מה יכולים הבגדים של האסטרונאוטים לדעת על הלובשים אותם בחלל – היא בדיוק האדם שאתם צריכים לשאול אותו.
את המשיכה לטכניקות קראפטיות מסורתיות חיזקה כששהתה במהלך התואר בבצלאל בחילופי סטודנטים ביפן, מה שהשפיע משמעותית גם על פרויקט הגמר שלה. ״ניסיתי לטשטש את הגבולות בין מה מודפס, מהו חוט אמיתי ומה דיגיטלי״, היא מספרת, ״להכניס את הצבעוניות ואת עבודת היד היפנית לתוך טכנולוגיות מתקדמות יותר״. פרויקט הגמר שלה כלל 7 מערכות לבוש ו־6 זוגות נעליים (ועוד הרבה חצאי זוגות נעליים שמי יודע לאן הם יתגלגלו עוד) שאחר כך הוצגו גם בשבוע העיצוב במילאנו.
באמצע השנה הראשונה של התואר השני שלה ב־RCA פרצה הקורונה וגרמה לכולם לחשב מסלול מחדש, מה שדווקא פתח בפניה אפשרויות נוספות שלא היו קיימות לפני כן. גם בתזה שלה היא עסקה בשילוב שבין מלאכות יד מסורתיות לטכנולוגיות דיגיטליות: ״אנחנו עדיין לא מבינים לגמרי את הפוטנציאל שקיים בעולם הדיגיטלי, יש כל כך הרבה כלים טכנולוגיים שצריך לחקור. כרגע הבגדים שלנו לא חכמים בשום צורה: הם לא מגיבים, לא יודעים. אבל בקרוב נגיע לשלב שבו הבגדים שלנו כן זוכרים – השאלה היא מה הם יזכרו״.
זה גם הדבר המרכזי שהיא חוקרת עכשיו בבוסטון – האופן שבו בד יכול לזכור את התנועה של הגוף. ״אנחנו מתרחקים מהעולם של ייצור המוני ועוברים לאופטימיזציה של הבד בהתאם לאדם או לצורך. זה עולם שבו אפשר לבחור איכויות, גדלים, רזולוציה וחומרים. הגוף שלנו מורכב מהרבה דברים שהם שונים, ואותו הדבר בטקסטיל ובטכנולוגיה שאנחנו משתמשים בה. אפשר לבחור כל חומר ופיקסל ולעשות לו קוסטומיזציה״. ואם חששתם, אז היא גם מרגיעה ומבטיחה שאת רוב הבדים הדיגיטליים זה לא יהיה מאוד מסובך לכבס.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 113: ירמי פינקוס
ירמי פינקוס הוא מאייר, סופר (זוכה פרס ספיר!), קומיקסאי, קריקטוריסט, מרצה, מבקר אופרה בדימוס ועוד כמה דברים. הכתיבה והאמנות הולכות אצלו יד ביד מאז שהיה ילד והתעניין בעיקר בקומיקס: ״התחלתי לכתוב כי רציתי ליצור רומן קומיקס״, הוא מספר, ״אבל זה היה נראה לי מתיש בטירוף, ובגלל שאני עצלן התחלתי לכתוב את הסיפור כפרוזה. אז בעצם אני סופר כי אני כישלון״. מפה לשם הוא כותב בימים אלה את הרומן החמישי שלו, ובמקביל מאייר קריקטורות לעיתונים, ספרי ילדים, וגם מלמד למעלה מ־25 שנים (הוא הקים את המחלקה לאיור בשנקר עוד לפני שבכלל היה איור בשנקר).
גם כשהוא עוסק באיור – מבחינתו הוא מצייר: גם מבחינה פיזית, טכנית (על נייר, בדרך כלל גדול, כי יש לו ידיים ארוכות והוא מרגיש שמסכים מגבילים אותו), וגם מבחינה קונספטואלית. גם בתוך הציור/איור נחלקת הפעילות שלו לשתי קטגוריות מרכזיות: למבוגרים ולילדים. ״כשאני מצייר למבוגרים אני עסוק בהסתרה וכשאני מצייר לילדים אני עסוק בגילוי. המבוגרים אוהבים חידות ויזואליות, והם כבר יודעים איך נראה העולם. עבור ילדים, התפקיד שלך הוא לגלות להם את העולם. ספרי ילדים הם כמעט תמיד המפגש הראשון של ילדים עם יצירות אמנות ואני נמשך בעיקר לכאלה דמיוניים שעוסקים בפנטזיה, לא כאלה שעוסקים בכאן ועכשיו שאני מרגיש שחונקים אותי״.
למרות שהוא שונא את המילה ״מסר״, הוא עדיין מאמין שההבדל המרכזי בין אמנות לאיור הוא בהתבססות על טקסט או נרטיב. ״נרטיב בעיני שווה דימוי פיגורטיבי ולכן איור לא יכול להיות מופשט. עוד הבדל הוא הקהל שאליו מיועדת העבודה, כמות האנשים שאתה רוצה להגיע אליהם״. השלב בעבודה שהוא הכי שונא הוא רגע לפני הצלילה למים, וגם היום יש בו עוד הרבה פחד להתחיל פרויקט. ״אני לא סובל את זה, זה יכול לקחת שבועות על גבי שבועות, בגלל שאני יודע שהדמות הראשונה שאצייר או המשפט הראשון שאכתוב הם הגרעין לכל מה שאעשה בשנה־שנתיים שאחר כך״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 112: רחלי שרפשטיין
רחלי שרפשטיין היא מעצבת מוצר שבשנים האחרונות מפרגנת לעצמה (ולנו) לגלוש לשדה האמנות. אתם אולי מכירים אותה בזכות העבודות שלה שמכילות מראות בווריאציות שונות – אבל היא בכלל לא רואה אותן כמראות, אלא כאוביקטים שיוצרים השתקפויות.
שרפשטיין למדה לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי בוויטל (לצעירים מביניכם – זה שהפך בהמשך לשנקר), ולתואר שני בעיצוב מוצר במילאנו. במשך שנים היתה בעלת סטודיו לעיצוב מוצר בשם Ooga, שלדבריה ״היה בית ספר מעולה, שפיתח את הרצון שלי לייצר שיתופי פעולה עם מעצבים אחרים בתחום שלי וגם בהרבה תחומים אחרים״. וגם כשהיא פועלת במה שהיא מגדירה היום כשדה האמנות, המניע שלה הוא לייצר פעולה: ״זו הליבה של המקצוע שלי, לייצר פעולה רגשית או תנועתית, כזו שמזמינה למשחק את כל מי שמתבונן באוביקט״.
העניין שלה במראות (אוקיי, בהשתקפויות) החל גם כביקורת, בין השאר ביקורת עצמית, לעיסוק הבלתי פוסק שלנו בטלפונים. משם היא נסחפה לרעיון הקליידוסקופ שבאמצעותו היא מנסה לפתוח את המבט שבדרך כלל מצטמצם לידי אותו אוביקט קטן שאנחנו מחזיקים ביד. במקביל, היא מתרפקת על משחקים נוסטלגיים ומנסה לדלות מהם הרבה מההשראות לעיצובים שלה. ״גדלתי כבת יחידה, ובגלל שלא היה לי עם מי לשחק בתוך הבית, רכשתי מיומנות שאיפשרה לי להזמין כל מי שיכולתי מבחוץ לשחק. זה גם מה שאני עושה עם האוביקטים – אני מזמינה אחרים למשחק״.
בין לבין היא גם מנקנקת זכרונות, ואולי יצא לכם לראות את התוצאה בזומו, המוזיאון הנייד שהתקיים בשנה שעברה במפעל זוגלובק המיתולוגי בנהריה. את הניקנוק הזה היא מתכוונת להמשיך ולגלגל ואולי גם להשתמש בו בעבודה עם תעשיות גדולות יותר. יום אחד, אולי, גם לכם יהיה נקניק כזה, כי היא היתה שמחה שהעיצוב שלה היה מגיע לכל בית (אז חברות עיצוב גדולות בינלאומיות – אם אתן שומעות או קוראות, זה הזמן). ״אני מאמינה שלעיצוב יש השפעה על כל מי שחווה אותו, ובהחלט הייתי רוצה להיות זו שמעניקה את החוויה״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 111: רוני עזגד המבורגר
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 110 יאיר עדתו
יאיר עדתו הוא מנכ״ל ומייסד בריאה (Bria), סטארט־אפ ישראלי שמאפשר לקחת תמונות וסרטים ולייצר באמצעותם תוכן ויזואלי מותאם אישית, על ידי שילוב בין דאטה סינתטי לדאטה אמיתי. שתי הדוגמאות המרכזיות שיגרמו לכם להבין מה זה אומר הן: 1. לקחת תמונה מבנק תמונות קיים ולייצר בה תנועה דינמית כך שתהפוך למותאמת אישית; ו־2. להתאים קטלוג של אתרי אי־קומרס לקהל היעד הספציפי, כלומר בלחיצת כפתור להחליף דוגמנים, רקע וכן הלאה.
בריאה נולדה במעבדה בבאר שבע והיא בייבי אמיתי של עדתו בעל הרזומה המרשים בתחום, שהתחיל בשלב מאוד (!) מוקדם בחייו. ״כבר בכיתה ב׳ ידעתי שאני הולך לעשות דוקטורט במתמטיקה״, הוא מספר. ״מתמטיקה היא סוג של אמנות, עוד דרך להסביר את העולם. בסוף אמנם עשיתי דוקטורט במחשבים, אבל זה בערך אותו הדבר. לאורך כל השנים אני מחפש את החלק הקריאייטיבי בתחום ואוהב להיות על התפר שבין יצירתיות לטכנולוגיה״.
מהפכת ה־AI שאנחנו חווים כרגע היא לדעתו רק בתחילת דרכה. ״לאורך כל חיי כטכנולוג, הטכנולוגיה תמיד אכזבה. עכשיו זו הפעם הראשונה שהיא מפתיעה אותי לטובה ומתקדמת יותר מהר ממה שחשבתי. אין סיבה להגביל את מה שתוכנות AI יכולות לייצר לתמונות וסרטונים. בעתיד הן יוכלו לעשות גם שרטוטים של מנועים ותכניות של מטוסים. ברגע שלאנושות יש את הכלי הזה שיכול לייצר עולם – העולם הזה לא חייב להיות רק ויזואלי״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 109: גילי גולנדר
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 108: דוד עדיקא
דוד עדיקא הוא אמן או צלם או יוצר בצילום או כולם יחד, אחד המשפיעים והמוערכים בעולם האמנות המקומי, וגם עומד בראש המחלקה לצילום בבצלאל. בימים אלה הוא מציג בחלל של מגזין ||| ביפו את תערוכת היחיד ״לדוד מזמור״, שהיא קודם כל ולפני הכל – יפה. ״אני מושקע במושג יפה ומתייחס אליו״, הוא אומר, ״ואני מקווה שאני גם מאתגר אותו. כשאנשים נכנסים למקום ונוצרת בהם התפעמות או קריאה פנימית לפיה משהו יפה – אותי באופן אישי זה משמח. כשזה יפה (או מכוער) – אז מתחילה השיחה״.
בתערוכה הנוכחית, כמו בהרבה מהפרויקטים הקודמים שלו, הוא עוסק בדיוקנאות. הכי מפורסם שביניהם הוא אולי צילום הדיוקן של מירי בוהדנה משנת 2003, שכיכב על שער מגזין ״סטודיו״ שערכה שרה ברייטברג־סמל ז״ל. ״זה לא היה טבעי לשים דיוקן כזה על השער, וזה מהלך שגרם לפתיחה של הדלת של האמנות הישראלית לקולות נוספים. מהלך שקצת הצליח להרעיד ולהגעיש את הביצה״.
הפעם אלה דיוקנאות של צלמים וצלמות, חברים וקולגות, שצילם עדיקא בבתיהם. ״הייתי רוצה שאנשים ישימו יותר לב לדימוי מאשר לסיפור שמאחוריו. יש חשיבה על העבודות כאוביקטים בתוך החלל, והיה לי חשוב שהן יתמזגו בצורה אורגנית, לחבר את הדימוי לקיר שהוא תלוי עליו״.
התערוכה מתאפיינת בהצבה צילומית מתוכננת ומדוקדקת שנוצרה בשיתוף האדריכל אורי כהן (שהוא גם בן זוגו של עדיקא). ״עוד לפני הצילום של העבודות ידעתי שאני רוצה ליצור מרחב להתבוננות שמהדהד בתים, תפנימים, יוצר מרחקי צפייה שונים, כדי לשבור את הסיסטם של עבודה שתלויה ליד עבודה. רציתי לייצר ערב רב של אפשרויות שהשיטוט בחלל (או בבית) יוכל לזמן״.
את מושאי הצילום בתערוכה הוא צילם במצלמה אנלוגית, אבל במקביל הוא גם מצלם באמצעות הטלפון שלו במהלך ריצות. הפער הזה והדיון הזה במהותו של הצילום קיים כמובן באופן משמעותי גם בתוך המחלקה שהוא עומד בראשה. ״דרך המעשה הפדגוגי־אקדמי של הצילום אנחנו נכנסים לעומקם של דברים, מעודדים את הסטודנטים לבחון את המקום שהם חיים וגדלים בו בעיניים ביקורתיות יותר, מתוך תשוקה ולהט גם לייצר הגות וגם להיות סוכנים של שינוי״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 107: גיל פרי
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 106: ג׳ודית אשר
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 105: מתי מריאנסקי
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 104: סיגלית לנדאו
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 103: אופיר ליברמן
אופיר ליברמן נע בחייו המקצועיים בין שלושת הקצוות של המשולש – אמן, מעצב ומחנך (למרות שהוא בכלל התחיל כדי.ג׳יי). הגרעין המרכזי של העבודה שלו הוא בייעוץ לסטארטאפים, ובמקביל הוא יוצר עבודות של אמנות גנרטיבית שעושות שימוש בבינה מלאכותית. לצד כל אלה הוא מלמד כבר 15 שנים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.
בשנים האחרונות, כך הוא מעיד, הוא נוטה יותר ויותר לכיוון הזווית האמנותית במשולש, בעיקר כי מצא הדהוד בין מה שקורה בעולם, לבין היכולות האישיות שלו ברמה הטכנולוגית שהפכו להיות רלוונטיות. החיבור הזה הגיע לשיא ב״אורקל״, פרויקט שהציג בשבוע העיצוב האחרון בירושלים, קולקציה של עבודות NFT שמתקבלת (או מתחוללת, ליתר דיוק) באמצעות קוד. התוצרים של המחולל הם קלפי טארוט חדשים (21 מיליון מהם. בקטנה) שאותם המציא ליברמן אחרי מחקר של שנים אודות עולמות זן ושמאניזם. הפרויקט הזה, מבחינתו, ממצה את נקודת המבט שלו כמעצב וגם בכלל, כבנאדם ״זה כל מה שרציתי אי פעם, כל מה שיש לי להגיד נמצא בו״ הוא אומר.
ליברמן חושב שבעשר השנים האחרונות בני אדם כמעט ולא יצרו שום דבר חדש, וכל היצירות הן רק רימיקסים של דברים שעשו קודם (וזה רק אחד מהנושאים שהוא ידבר עליהם בכנס ״יצירתיות בעידן ה־AI״ של פורטפוליו בשיתוף שנקר, שיתקיים ב־7 בדצמבר במוזיאון תל אביב). ״אמנות שלא מתייחסת לעכשיו פחות מעניינת אותי״, הוא אומר, וזה גם קו החשיבה אותו הוא מעביר לסטודנטים שלו במהלך השנים. ״מעצב בהגדרה הוא מישהו ששוחה בלא נודע. ככל שאנחנו מגדירים את הנודע אנחנו הורסים ומקלקלים״.
הוא מאמין שהעיסוק שלו בטכנולוגיות חדשות הוא זה שמאפשר לו להמשיך ולהיות יצירתי. ״בשבילי זו הזדמנות לברור מה זה להיות יצירתי באמת. המכונה עושה את זה יותר מהר ויותר טוב מאיתנו, ולכן כל מפגש שלנו עם טכנולוגיה, בעיקר עם AI, הוא מראה משמעותית לחיים ולתרבות שלנו. המכונה היא זו שמפגישה אותנו עם מושגי יסוד״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 102: מירב שחם
מירב שחם היא מעצבת גרפית, אנימטורית, מוזיקאית, אמנית ובעלת הסטודיו BANANAMOON, שעוסק בעיצוב ואנימציה בעיקר עבור טלוויזיה, קולנוע ומוזיקה. היא זו שאמונה על הרבה מהפתיחים של סדרות שאתם מכירים מהשנים האחרונות, ביניהן פאודה, המפקדת ושעת אפס. כן, בדיוק אלה שהתרגלנו לדלג עליהם בחלק ניכר מהמקרים, אבל היא חושבת ש״אם יש משהו בפתיח שתופס את הצופה, הוא יישאר״. הפתיחים מבחינתה הם סוג של קפסולת זמן, והיא מאמינה שטביעת האצבע שלה בהם מייצרת ערך מוסף לסדרה.
במקביל מרצה שחם מזה שנים במחלקה לתקשורת חזותית שנקר, וסיימה לאחרונה תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. היא עושה הרבה דברים שונים במקביל וגם אוהבת את העושר שהתחום מאפשר לה. את הווטסאפ, לעומת זאת, היא שונאת.
אחד הנושאים שהיא צללה אליו באופן משמעותי בשנה האחרונה הוא הנושא של מחוללי הדימויים שמבוססים על בינה מלאכותית, ועל זה היא גם תדבר בכנס של פורטפוליו בשיתוף שנקר שיתקיים ב־7 בדצמבר במוזיאון תל אביב. ״הבנתי שזו איזו מהפכה, ואם אני רוצה להבין מה זה הדבר הזה – אני צריכה להתנסות בו״, היא אומרת. היא למדה באמצעות מדריכים מקוונים לייצר אנימציה באמצעות מחוללים כאלה (שזה קצת יותר מסובך מלייצר דימויי סטילס), אבל גם אחרי המחקר המעמיק היא נותרה אמביוולנטית בקשר לתחום כולו.
״המכונה היא לא מעצבת. היא כן יכולה לייצר דימויים שהם לפעמים מיינד בלואינג, אבל לענות על בריף היא *עדיין* לא יודעת. אני חושבת שסטודנטים צריכים ללמוד לעשות דברים בעצמם: כל מחוללי הדימויים מביאים למקומות יפים ואיכותיים אבל יש גם יותר מדי שלבים שהם מדלגים עליהם. המהפכה רק התחילה, הדברים הם דינמיים והם כל הזמן משתנים: ה־AI פתח איזה ערוץ מקביל שהשאלה הכי גדולה שלו היום הוא מי מייצר את הדברים״.
ולכל מי שתוהה לאן הבינה המלאכותית עוד תיקח אותנו, היא ממליצה להתנסות בזה. ״ברגע שאתה מתחיל, אתה ישר מבין מה זה מה. אני לא משוכנעת אבל יש לי איזו תחושה שמתישהו זה עוד ייעצר, שמישהו יסגור את הבסטה״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 101: מושון זר אביב
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 100: יובל סער
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 99: רונן תנחום
רונן תנחום הוא מעצב, אמן ואלוף באפקטים דיגיטליים; או משהו כזה. בימים אלה הוא מציג בגלריה POST החדשה ברמת השרון את תערוכת היחיד ״טבע משלי״, שהעבודה המרכזית בה היא עבודה של אמנות גנרטיבית שמופעלת על ידי קוד. בכל 45 שניות מתחלף הדימוי שעל המסכים, כך שבסך הכל מוצגים לאורך חודשי התצוגה מעל לחצי מיליון דימויים שונים (!) שלעולם לא יחזרו על עצמם.
נשמע מסובך? לא חייב להיות: מזה שנים שתנחום עובד עם טכנולוגיות ממוחשבות כדי לייצר אפקטים ויזואליים. עד לפני שש שנים הוא עבד בתעשיית הסרטים הבינלאומית, במסגרתה היה שותף בין השאר באפקטים הממוחשבים בסרטים כמו רובוטריקים, ספיידרמן ודדפול. ״מאז שהתחלתי לעשות אמנות, ועוד הרבה לפני, ההתמחות שלי היא לייצר באמצעות הטכנולוגיות האלה אפקטים אורגניים, שהמקור שלהם הוא הטבע״ הוא מסביר.
אחרי שעבד בקנדה, ארצות הברית ואוסטרליה, החליט לשוב ארצה ולהשתמש ביכולות שלו בעולם הסימולציות כדי לנסות לעשות מהן אמנות. ״אני מנסה למתוח את הגבולות של מהי טכנולוגיה ואיך אפשר לעבוד איתה בעולם האמנות והעיצוב. השימוש היום בטכנולוגיה בעולם האמנות קיים בכל מיני אספקטים, בין אם אתה מרגיש אותו כצופה ובין אם לא.
״המפגש של אמנות גנרטיבית עם בלוקצ׳יין מאפשר לייצר תוכנה שאחראית על כלל התוצאות שהיא הולכת להוציא, מבלי שהאמן יבחר אותן. לנו, כאמנים, יש את השליטה המוחלטת במה שהאלגוריתם יודע לעשות, אבל קיימת פונקציה שמגרילה בעצמה בכל פעם נתון חדש״.
העתיד בתחום, הוא משער, מלא בהפתעות. ״אם לפני כמה שנים היתה נישה קטנה של אמנים שעסקו בסוג הזהשל אמנות, היום יש בום קריאייטיבי. יש כל מיני גישות, התחום נפתח לכל מיני מקומות שעוד לא חשבנו עליהם, ואני בטוח שהוא יגיע לעולמות נוספים״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 98: ניר מאירי
ניר מאירי הוא מעצב שחי ועובד על הקו בין ישראל ללונדון, ומוכר בעיקר הודות לגופי תאורה שיצר מחומרים מתכלים ומסקרנים כמו עלי כרוב, חול, אצות אורגניות ופטריות מייסליום. העיסוק שלו בקיימות ובחומרים טבעיים כחלק משמעותי מתהליך העיצוב התחיל במקרה, כשיצר פרויקט עבור תערוכה בנושא חול. הוא לא חושב שהוא משנה את העולם באמצעות העיסוק הזו, אבל מעיד שבזכות האוביקטים שעיצב, אנשים מבינים שקיימות יכולה להיות גם משהו יפה וגם משהו שאפשר להכניס הביתה.
״אני לא אשנה את העולם״, הוא אומר, ״אבל אני יכול לנסות לתת לו פרספקטיבה שונה על דברים שאני רואה אחרת – מתוך מחשבה ששנים קדימה דברים יכולים להשתנות. גופי תאורה מחומרים אקולוגיים שניתנים למחזר הם חינוך מחדש של השוק. זו לא בדיחה, זה לא טרנד, וזה לא הולך לפח אחרי שבוע. מה שאנחנו עושים בסטודיו נושא מסר – ככל שיותר אנשים יותר רואים את הדברים האלה, הם יהיו יותר מוכנים לרגע שבו מוצרים שהם 100 אחוז מקיימים יהיו אפשריים מבחינה טכנולוגית״.
במקביל עובד מאירי גם על סדרות גדולות יותר של רהיטים וגופי תאורה מסחריים יותר. ״הבנתי שהעיסוק בחומרים טבעיים דורש המון אנרגיה ואני לא בטוח שאני רוצה להתעסק רק במשהו אחד. ככל שעוברות השנים העולם נהיה יותר ויותר רווי, אבל הדרך שלי להתמודד עם זה היא לא להקשיב לרעשים, בלי לשקוע בשאלות האם חידשתי או לא חידשתי. אני כן מנסה כל הזמן לצאת מאזורי הנוחות שלי ולייצר דברים חדשים, כמו מהדורות מוגבלות של פריטים״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 97: דוד פולונסקי
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 96: דאנה איבגי
דאנה איבגי היא שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, זמרת, יוצרת ועוד הרבה דברים שקורים תוך כדי. בימים אלה היא מככבת בשני סרטים שמוקרנים בבתי הקולנוע במקביל – ״סינמה סבאיא״ של אורית פוקס רותם (המועמד הישראלי לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר) ו״סבוי״ של זוהר וגנר; וגם משיקה סינגל וקליפ לשיר חדש – ״במדבר״, שכלל עבודה שהיתה ״מסיבת השראה אחת גדולה״.
מבחינתה היא התחילה לשחק בגיל 8, אבל התפקיד הראשי הראשון שעשתה היה בגיל 19, בסרט ״אור״ של הבמאית קרן ידעיה, שהיא מתייחסת אליו כהתגשמות החלום שלה (״אם לא הייתי עושה את זה הייתי מאוד מקנאה במי שהיתה עושה את זה״). מגיל צעיר היא הרגישה את הצורך לברוח לתוך עולמות אחרים – מה שהיום בא לידי ביטוי בצלילה העמוקה שהיא מבצעת בכל פעם שעובדת על תפקיד חדש.
״מגיל 4 הייתי נכנסת לאיזה זון, אם זה בשירים שהייתי כותבת ושרה לכל המשפחה או בטירוף של ברביות שהיה טלנובלה בלתי נגמרת. האסקפיזם הזה הוא המקום שבו אני נמצאת היום בתור שחקנית ויוצרת. זה שם אותי בעולם הזה שאני אוהבת להתנתק לתוכו ולהטמע בתוך החוויה, אבל בשביל שזה יקרה אני חייבת המון הכנה. אני מנסה לעשות לעצמי שטיפת מוח כמעט מוחלטת – שאפילו הזכרונות שיעלו לי יהיו הזכרונות של הדמות שאני נכנסת לתוכה״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 95: סטיב נסימה
סטיב נסימה הוא יזם, אספן אמנות ואיש עסקים, שיחד עם האוצרת סוזן לנדאו עומד מאחורי ״נסימה לנדאו״ – קרן (ולא גלריה!), חלל לתצוגת אמנות ופלטפורמה, שבאמצעותה הוא שואף לחבר את תל אביב לעולם הגלובלי של האמנות העכשווית.
את עבודת האמנות הראשונה שלו רכש נסימה כשהיה בן 21 ועבד כסוכן נדל״ן בבריסל: ״הייתי איש עסקים אבל היתה לי עין״ (ויש לו עין עד היום); ״רציתי להשקיע ושהכסף יגיע למקום הנכון״. התשוקה האמיתית שלו לאמנות התחילה כשהחל לאסוף עבודות של יאיוי קוסאמה ולהכיר את הסיפור האישי שלה. עם השנים הפך לאחד האספנים המשמעותיים של קוסאמה בעולם, והיה גם אחד הגורמים שבזכותו הגיעה תערוכת הענק שלה להציג במוזיאון תל אביב בשנה האחרונה.
את נסימה לנדאו הוא הקים באקט אימפולסיבי, בתקופת הקורונה, כשכבר היו לו עבודות מכל העולם לטובת תערוכת פופ־אפ, אבל הוא נותר ללאחלל והחליט להפוך כמה חללים מוזנחים יחד בית מגוריו לחלל תצוגה ארעי, שהפך לקבוע (״ככה נולדים אצלי הדברים הכי מדהימים. אני קופץלמים״). מאז עברו שנתיים ו־12 תערוכות, שבהן הציגו עד כה 140 אמנים ואמניות מכל העולם.
״אנחנו מזהים את האמנים הצעירים, מאיפה שיהיו. לא משנה מאיפה, רק שיהיו בעלי כשרון. זה אומר לעקוב אחרי אמנים בסושיאל מדיה, לעקובאחרי תערוכות במוזיאונים, לדבר עם אספנים, וגם אינסטינקט״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 94: גלי כנעני
גלי כנעני היא מעצבת טקסטיל, אמנית ומרצה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר מזה 18 שנה. כמי שבאה באופן מובהק מעיצוב, לקח לה הרבה זמן להצמיד לעצמה גם את הטייטל ״אמנית״, ועל ההיררכיות הקיימות בין עיצוב ואמנות, ועל העובדה שעיצוב וקראפט מתקבלים היום יותר בעולם האמנות הפלסטית (פיין ארט), היא אומרת ש״אולי זה קשור למעמד האישה, לפמיניזם, ואולי זו איזו פתיחות חדשה למדיומים וצימאון לחומרים חדשים־ישנים״.
כנעני עובדת בטקסטיל מאז ומעולם (למרות שלמדה גם צורפות), וחושבת שבטקסטיל ״יש משהו מאוד הומני. כמעט כל מה שנעשה איתו יביא משהו רך, נחמה. גם כשמשתמשים בו ביצירת דימויים קשים יותר – אפשר להכיל אותם. התגובה שלנו לטקסטיל היא כמעט קמאית, אולי כי אנחנו מכירים אותו מהרגע שאנחנו נולדים״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 93: איתמר דאובה
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 92: ליאת לוי קופלמן
ליאת לוי קופלמן היא עיתונאית, סופרת, אמנית, מרצה, אושיית רשת ומעצמת תקשורת של אישה אחת. ברזומה שלה למעלה מ־20 שנה ככתבת ועורכת (בין השאר כעורכת ראשית של המגזינים ״פנאי פלוס״ ו״גו סטייל״. במקביל). לפני שלוש שנים הוציאה את ספרה הראשון ״את הבוס״, ולאחרונה ראה אור ספרה ״אני הבוסית״ שכתבה במהלך תקופת הקורונה יחד עם בתה, שהיתה אז בת 7 וחצי.
את דרכה בעיתונות החלה בגיל 19, בעוד שלצייר הפסיקה במשך שנים רבות בעקבות פוסט־טראומה אחרי מותה של אחותה. החזרה אל הציור קרתה אחרי שסיימה לעבוד על ספרה הראשון (״אני בנאדם שחייב לשנות כל הזמן סוגי עשייה. קשה לי לשבת על התחת״). מאז הספיקה לשתף פעולה עם כמה מותגים ומוסדות – ביניהם מוזיאון תל אביב ונביעות, שעבורם איירה סדרה של 10 זוגות גרביים עשויות חומרים ממוחזרים.
את הביטחון העצמי שלה היא זוקפת לזכות העובדה שבצעירותה היתה צריכה לפתור לעצמה את הבעיות (״לא בכוונה גדלתי ילדה עם ביטחון עצמי, זה היה מנגנון הישרדות״), וכבר אז הביעה עניין רב בכתיבה ובציור. היא מאמינה שהמפתח לכל הצלחההוא תוכן טוב, וזה לא משנה אם מדובר בעיתון, סדרת טלוויזיה או סטורי באינסטגרם: ״היום, כל אחד מאיתנו הוא מותג. ואםאנחנו מותג שהכוח שלו הוא תוכן – זכינו, כי תוכן הוא המלך והוא תמיד יהיה המלך. הוא רק משנה צורות. כשהעיתונות היתההמדיה השולטת זה מה שעשיתי, ועכשיו אני ממשיכה במדיות שולטותתתתת אחרות״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 91: ארי טפרברג
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 90: ליהוא רוטר
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 89: ניר הוד
היישר מניו יורק, שם הוא חי ועובד כבר קרוב ל־22 שנה, ניר הוד הגיע להתארח בפודקאסט. הוד – שמגדיר את עצמו במושגים של Story Teller, Image Maker & Emotional Dealer – עזב את הארץ אחרי הצלחה רבה ותערוכת יחיד במוזיאון ישראל, ובכלל לא התכוון להישאר בניו יורק כל כך הרבה זמן. אבל בשלב מסוים, כך הבין, האמנות שלו דרשה את זה: ״אמן זה משהו שהוא מעבר למולדת, הוא מעבר למקום ומעבר לזמן. אני לא משתמש בכישרון, אני נותן לכישרון להשתמש בי. האמנות היא מה שקובע לי את החיים ואת סדר היום״.
בשנים האחרונות הוא עובד בטכניקה של ציורי כרום גדולי ממדים, כאלה ששונים מאוד מהעבודות שיצר כשעוד עבד בישראל; בימים אלה מוצגות עבודות גם מהסוג הזה בתערוכת יחיד בטוקיו. ההשראות שלו מגיעות בין השאר מהשואה, אבל כשהן הופכות לאמנות הרפרנס כבר מאבד אחיזה במציאות. ״כל העבודות שלי נובעות מתרבות מסוימת, מאימג׳ים מסוימים, בכולן יש מיתוסים ואייקונים שאני עושה להם טוויסט ומחזיר אותם לתרבות עם ראייה חדשה. כל מה שאני עושה הוא כמו מכתב של אמן לתרבות ולחברה״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 88: אורית ברגמן
אורית ברגמן היא ראשת תחום איור בבצלאל, מאיירת וסופרת, שבעשור האחרון עוסקת בעיקר באיור ובכתיבה לילדים (״ילדים הם קהל נורא כנה. הם טובים בלהראות מתי הם משתעממים. יש משהו ישיר ונעים בלעבוד עם ילדים, ואיכשהו זה מחבר אותי גם לילדות שלי״).
מתחילת דרכה היא מתעניינת בדרכים שבהן אפשר לגרום לאיור לצאת מהדף. זה קורה, בין השאר, בעיצוב תפאורות לתיאטרון (״התיאטרון מוסיף עבורי לא רק את העניין של התלת־ממד אלא גם את הממד של הזמן. והכי חשוב – את הממד של עבודה עם אנשים״), ובתערוכה הנוכחית שהיא מציגה יחד עם ענת ורשבסקי בבית הנסן בירושלים – ״מה יותר צהוב או פיל?״.
הנחת המוצא של ברגמן ושל ורשבסקי בתערוכה היתה, שילדים שמגיעים לתערוכה רצים קודם כל לאורך כולה עד הסוף, ורק אז מתחילים להתבונן. ״יצרנו מפלצת שהיא כמו חץ, שיש לה שני פרצופים ולהקה של יצורים. היא מתחילה בחלק האחורי של התערוכה, מלווה אותה ונתלית עליה לכל אורך המסדרון. הרעיון הוא הולכה של הקהל בתוך התערוכה – דבר שעניין את שתינו ושמחנו לראות שהוא עובד״.
בשאלת ההשפעות הטכנולוגיות על תחום האיור אומרת ברגמן ש״בשנים האחרונות עם התוכנות והכלים המתקדמים אפשר לעשות יחסית יותר בקלות איור שנראה מאוד מקצועי, ובעקבות זה הנושא של שפה אישית קצת ירד. לכן, מאיירים, גם אם הם הולכים לעבוד בהייטק – צריכים להמציא את עצמם. מה שהתוכנות עדיין לא יודעת לחקות זה ליצור מטאפורות והסמלות; אין להן את הכישורים האלה. לכן דווקא איורים עם מסר הם אלה שיבלטו, ואולי תעלה קרנו גם של המאייר כסופר״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 87: נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן
ספיישל זוגות בתיק עבודות ממשיך עם זוג המעצבים (פרופסור!) נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, שעובדים יחד כבר שני עשורים תחת השם סטודיו Reddish.
נעמה ועידן אוהבים חפצים, ודרכם הם אוהבים להבין דברים לגבי העולם (וגם להגיד כאלה בעצמם). כשהם מסתובבים ומטיילים בקהילות שונות בארץ ובעולם, הם אוהבים להסתכל עליהן דרך אותם החפצים – בין אם כאלה שהם מוצאים בסופר ובטמבוריה, או כאלה שקשורים לדת של המקום: ״יש משהו בלהסתכל על חפצים, ולנסות להסתכל דרכם על התרבות שעיצבה אותם. לחפצים יש סיבה שהם נראים כמו שהם נראים, וככל שחפץ זר לך יותר – יש לך יותר ללמוד על התרבות שבה הוא נוצר״.
במהלך השנים הם עובדים בעיקר בעיצוב שנוצר מתוך מחקר, מציגים בתערוכות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. אבל הם פעילים גם בעולם המסחרי, ובין השאר עיצבו וייצרו (בשיתוף עם מאנקי ביזנס) פותחן משחקי לבקבוקי יין שהפך ללהיט ברחבי העולם. החלקים האהובים עליהם בעבודה הם הסקרנות שבצלילה אל תחום מחקר חדש: ״יש לך פתאום תירוץ מעולה לדפוק למישהו על הדלת, להכנס לו לעולם, לחטט לו במדפים. והכל בשם העיצוב״.
כמעצבים, הם לא עסוקים בלרדוף אחרי טכנולוגיות חדשות, להפך – ״יש בנו הרבה רומנטיקה והרבה כבוד לדרכי ייצור ישנות, אנחנו מנסים למצוא עוד זוויות מחשבה לגביהם. ולא תמיד צריך ליצור משהו חדש כדי להגיד משהו״. וכזוג שחי ועובד יחד כבר המון שנים, הם מספרים שבאופי של שניהם להשתעמם מהר, אבל העובדה שהם סומכים אחד על השני הוא כלי עבודה מבחינתם. ״בתוך העיצוב המחקרי־ניסיוני אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו שמה שאנחנו עושים הוא ראוי, וגם לומדים ליהנות מהעובדה שמה שאנחנו עושים משנה לאנשים. אנחנו מטרידים אנשים עם המחשבות שלנו, ואם לא יהיה לנו משהו מעניין להגיד – זו יכולה להיות בעיה״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 86: נוי ותמיר
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 85: טל ארז וענת ספרן
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 84: דגנית שטרן שוקן
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 83: גל גאון
האדריכל והמעצב גל גאון נע בין שני צירים: באחד הוא בעל סטודיו שמעצב בעצמו ומציג ברחבי העולם (כמו לדוגמה השולחנות גדולי הממדים שהציג בשבוע העיצוב האחרון במילאנו); ובשני הוא מאגד סביבו יוצרים אחרים, מפיק להם עבודות, מציג ומוכר אותן.
גאון, שגדל בבית שנשם עיצוב ואמנות והוא ממשיך את הקו הזה, עם מבט ופעילות עכשוויים שכוללים גם הבטים כלכליים, מספר מהיהצורה שמלווה אותו לאורך הקריירה שלו; איך משתלבת עובדת היותו אדריכל כשהוא מעצב פריטים; ואיך הפכה תל אביב עבורו לכורהיתוך שמרכז את הפעילות שלו בעולם. ״הדבר שאני הכי אוהב הוא לדבר עם אנשים: לדבר עם יוצרים, עם לקוחות, עם הצוות. לדברעל תהליכי היצירה ואז לראות אותם קורים״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 82: קרן שפילשר
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 81: חנן דה לנגה
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 80: אבשלום פולק
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 79: מילנה גיצין אדירם
מילנה גיצין אדירם היא היזמת, המייסדת והאוצרת הראשית של זומו – המוזיאון הנודד. בתחנתו השישית, הפעם במפעל זוגלובק המיתולוגי בנהריה, היא מספרת למה התעקשה לקרוא למיזם שלה מוזיאון; מדוע התרבות בעיניה היא בסיס לחברה; ולמה החליטה שהמשימה שלה היא לחבר בין תרבות לבין קהילות מקומיות – משימה שרבים וטובים ניסו לבצע בעבר, לא תמיד בהצלחה מרובה.
התפקיד של זומו, היא אומרת, הוא להביא את האמנות הכי טובה בארץ למקומות המרוחקים, וגם לעבוד עם אמנים מקומיים בכל אחת מהתחנות. ״אמנות עכשווית, עיצוב עכשווי ואדריכלות עכשווית הם דברים מאוד פשוטים לתווך אותם, אבל הקהל תופס אותם כדבר מרוחק. זה דורש שינוי״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 78: חגית קאופמן
במסגרת תפקידה כ־VP Design של WIX, חגית קאופמן מנהלת את גילדת העיצוב של החברה שמונה 14 (!) מקצועות עיצוב שונים; אחראית לפתח את כל תחומי העיצוב בחברה; ואמונה על הקידום המקצועי של מאות המעצבים שעובדים בה.
קאופמן היתה העובדת מספר 27 של וויקס, ובשנותיה שם החברה גדלה לממדי ענק (עם קרוב ל־6,000 עובדים ברחבי העולם); ועדיין היא מנסה להימנע מפוליטיקות פנים־ארגוניות ומאמינה שכל דבר אפשר לפתור בשיחה של אחד על אחד. בימים אלה מתכננת וויקס מעבר הדרגתי ממקום מושבם בנמל תל אביב לקמפוס ייעודי בגלילות, שעליו הם עובדים כבר שלוש שנים, עוד לפני הקורונה. ולמרות המעבר לעבודה מרחוק שהואץ בשנתיים האחרונות בעקבות הקורונה, היא מאמינה שאנשים כמהים למפגשים פיזיים, כולל להציץ אחד לשני במסך המחשב.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 77: סיביל גולדפיינר
סיביל גולדפיינר, מייסדת ומנכ״לית בית האופנה קום איל פו, בנתה לעצמה במשך 35 השנים האחרונות מגרש משחקים שהוא הרבה יותר מעוד חנות בגדים. היא מספרת למה היא בחרה לעשות מה שמכונה ״סלואו פאשן״; איך זה היה לעשות ״אופנה פמיניסטית״ עוד לפני שמישהו בכלל קישר פמיניזם לאופנה; מדוע היא מקפידה לשתף פעולה עם אמניות; ואיך היא מתכננת לגרום לבגדים שהיא מוכרת לחיות עוד יותר שנים ממה שהם חיים עכשיו. וגם – למה היא מנסה להפוך בכלים שלה את המקום הזה ליותר טוב: ״אי אפשר להיות בעלת עסק וליזום דברים בלי להיות אופטימית. העשייה והאקטיביזם הן תרופות נגד טובות״
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 76: לירון לביא טורקניץ׳
לירון לביא טורקניץ׳ היא מעצבת פונטים ויזמת בתחום העיצוב. אתם אולי מכירים אותה הודות לערברית – הפונט הדו־לשוניבעברית וערבית שהחלה לפתח לפני עשר שנים. היא גם בוגרת התואר השני בעיצוב פונטים מאוניברסיטת רדינג באנגליהשבמסגרתו עיצבה פונט באמהרית, למרות שאינה דוברת את השפה; עיצבה פונטים למותגים וחברות שאסור לה לספרעליהם; הציגה באקספו בדובאי; וגם – מלמדת את כולנו איך לנהל את הזמן שלנו נכון, לסדר את הרעיונות ולחגוג את ההשגיםשלנו: ״איך אני אדע לתכנן את הדבר המדהים הבא אם לא אדע שעשיתי דברים מדהימים בשבוע שעבר?״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 74: קרן בר־גיל
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 73: אלון ספן
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 72: נירה יצחקי
מאז שהקימה את גלריה שלוש בנווה צדק באמצע שנות ה־80 ועד היום, ורגע לפני פתיחה של חלל חדש ביפו העתיקה, נירה יצחקי – אולי ה־גלריסטית בהא הידיעה של סצנת האמנות המקומית – מספרת בקצרה (מאוד) על הדרך הארוכה שעשתה; על העובדה שהיא עדיין מתרגשת מהמפגש עם אמנים חדשים; ועל למה לדעתה החלל הוא גורם קריטי בבחירה של מה להציג בגלריה. בקרוב מאוד היא תשיק חלל חדש שילווה גם באתר חדש ו – שימו לב – פלטפורמה להצגה ורכישה של אמנות דיגיטלית, או כמו שאתם הצעירים אוהבים לקרוא לזה – NFT.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 71: סער פרידמן
הלם הלם הלם. סער פרידמן, שותף בסוכנות המיתוג והפרסום Open ואחד ממייסדיה, מספר מה הקשר בין תהליך המיתוג של עמוד האינסטגרם של ״ישראל בידור״, שעוסק ברכילות סלבס, למיתוג שיצרו לתזמורת הפילהרמונית; איך בנו במהלך השנים את המיתוג של רשת הסופרמרקטים am:pm; ולמה הוא מקפיד לתת לצוות העובדים שלו תרגילי חשיבה יוצאי דופן.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 70: הילה נועם
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 69: הגר בן אשר
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 68: יערה זקס
עם למעלה מ־150 אמנים; 30 אלף מבקרים (לא כולל כמה אלפים שלא הצליחו להיכנס); ועד שלוש וחצי שעות של עמידה בתור – מוזיאון הפופ־אפ בתל אביב הצליח לשמור גם בפעם השלישית על מעמדו כאחד מאירועי האמנות המתוקשרים של השנה.
האוצרת יערה זקס מסבירה את התופעה (״ברוכים הבאים ל־2022. אין שום פסול באמנות להמונים, באירוע שנותן במה לאמנים שלא עונים לסטנדרטים הישנים, שהוא אנטי תזה למה שקורה היום במוזיאונים. אני זוכרת שהייתי הולכת לתערוכות והייתי מרגישה קצת טיפשה. פה אתה נכנס לתערוכה ומרגיש משהו, אתה לא צריך להיות מומחה״); על הביקורת שמושמעת נגד אמנות שכל תפקידה לכאורה הוא להצטלם יפה ולעלות לאינסטגרם (״הייתי שמחה אם היו מורידים קצת את הטלפונים ולא מצלמים כל פיפס בכל הבניין, אבל אנחנו חיים בעולם שהכל בו מתוקשר בתמונות, וככה אנשים משתפים את החיים שלהם״); ועל המקום היחיד שבו היא הייתה עומדת בתור גם 11 שעות (״בסוף זה לא או או, זה גם וגם״).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 67: ענבל פינטו
בשנתיים האחרונות היא הספיקה לביים, לעצב את התלבושות ולעשות את הכוריאוגרפיה לאופרה פליאצ׳י; לשתף פעולה עם אתגר קרת ב״בחוץ״, סרט קצר שצולם בטוקיו ובתל אביב בעיצומה של מגיפה עולמית ומתאר את היום שאחרי הסגר; וליצור את ״החדר״, הפקת מקור של מרכז סוזן דלל, שבמהלכה זהותם של חפצים, מצבים ואנשים הופכת לנזילה.
ענבל פינטו על הדרך שעברה מאז שהקימה ב־1992 את להקת המחול שנושאת את שמה (״לפני 30 שנה יצרתי ממקום פחות מודע. היום אני מזהה את עצמי, את השפה שלי. ועדיין, בתוך המרחב הזה אני מנסה לגלות חוויה תנועתית שלא הכרתי. איפה אני יכולה לשכלל את המנעד״); על העיסוק הבלתי פוסק בגוף (״כשאני מביימת אופרה או כשאני עושה קרמיקה זה תמיד דרך הגוף. במחול אני מתעסקת במגבלות; מגבלה מייצרת אצלי עניין״); והכניסה של תחומים נוספים ליצירה כמו אנימציה, תלבושות ועוד (״לאורך כל תהליך היצירה אני מציירת. התלבושות והתפאורה הם לא משהו שמתהווה מעל משהו קיים. זה קורה במקביל ונובע ממני״).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 66: רענן שטרן
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 65: אלישע אברז׳ל
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 64: איל זקין
איל זקין על האתגר בלאצור את תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ושכולם ייצאו ממנה מרוצים (הסטודנטים, המוסד והקהל); למה הוא לא אוהב לעצב סטוריז; והשאיפה להגיע למיצוי של רגע בזמן, אבל גם לדבר על נצח (״כשהייתי סטודנט עלו אצלי כל הזמן שאלות למה אני לא מעצב יותר טרנדי. מגניב. בשנים האחרונות הגעתי למקום טוב יותר שאני מקבל את המערכתיות שבי, ואז החיבור עם מקומות כמו מוזיאון תל אביב או בית אריאלה מייצרים שפה מעניינת שלא מנסה להגיד ׳הי, בואו לבלוק׳. וזה בסדר. יש מעצבים מעולים שיעצבו לבלוק, ואני, ממש מתאים לי לעצב לבית אריאלה״).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 63: דורין פרנקפורט
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 62: אביב גרינברג
ב״קולוריסט״, פרויקט הגמר מ־2017 בבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר, הוא הציג מיצב שכלל בין השאר מבחנות, צינורות ומיכלים שקופים, שיצרו קשת צבעונית מנוזלי ניקוי וחיטוי. מאז, צבעי הניאון המפתים, הריחניים ומלאי הכימיקלים, הפכו לסימן ההכר שלו, לאחר שהציג אותם, בין השאר, במיצב בכניסה לחממת האמנים של יריד צבע טרי, בזומו קריית ים ובמשרדי פייסבוק בתל אביב.
אביב גרינברג על החיבור לצבע וההשראה שקיבל משירות החובה במשטרה הצבאית; על העבודה העכשווית עם שאריות מוצריהפלסטיק שהוא מוצא במפעלים; על שיתופי הפעולה המסחריים והשימוש ברשתות החברתיות לקידום האמנות; ועל החזרה לציורוהקשיים של אמן צעיר להשתלב בסצינה המקומית.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 61: אורן פישר
הוא רקד בסניף ביטוח לאומי, צייר ציור קיר ענקי לגרינפיס בקריית המלאכה, שרף עבודות אמנות בכיכר המדינה, זכה בפרס הפטיש בחממת האמנים של יריד צבע טרי והציג תערוכת יחיד (״נשמות״) בגלריה סותבי׳ס שזכתה להצלחה מסחררת, אבל מה שמעסיק אותו בשבועות האחרונים הוא הממים (memes) שזוכים להצלחה מפתיעה בעמוד האינסטגרם שלו כמו ״ספה נפתחת״ (״זה בדיחות קרש ברמה הכי נמוכה. אחרי כל הדברים הרציניים וה־yo yo תראו אותי׳, רציתי להתעסק בשטויות שתמיד אהבתי. אני פשוט נהנה מזה״).
אורן פישר על מכלול המדיומים שבהם הוא פועל (״המדיום הוא לא פקטור בשום צורה, הכל תלוי איך אני קם בבוקר״); על הנפש שמחולקת לשתיים (״מצד אחד אני אדם נורא ריאלי ופרקטי, איש משפחה חמוד. הצד השני, היצירתי, האימפולסיבי, הוא זה שחי את הרגע. זה קשה, לא קל להיות אני…״); ועל הכובע שעיצב למסך הלבן, ושמי שרצה אחד משלו היה לא אחר מקניה ווסט.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 60: מרב סלומון
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 59: אור רוזנבלום
אחרי לימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, ושלוש שנים בפריז שבמהלכן למד בתכנית לתואר שני במחקר אופנה בשלוחה המקומית של פארסונס האמריקאית, הוא חזר לתל אביב כדי לנהל את FEIN 3, בית לאמנויות, אופנה ועיצוב בלב שכונת נווה שאנן; ובמשך חצי השנה שבה פעל המקום, עד שזה נכנס לשיפוצים, הוא הצליח להפוך אותו לאחד מחללי האמנות המסקרנים בעיר, עם תערוכת פתיחה יוצאת דופן שאצרה קבוצת פאונטיין ותערוכות יחיד של נועה קלגסבלד ונעמי סימן טוב (״זה אולי ישמע מוזר אבל אני חושב שנווה שאנן מאוד מזכירה את פריז״).
אור רוזנבלום, שמגדיר את עצמו כ״עורך בתחום האמנות והאופנה״, על התהליך הבלתי נמנע שלג׳נטריפיקציה, מולטי־דיסציפלינריות, הרצון לחשוף אמניות ואמנים צעירים לא קונבנציונליים (״שסביר להניח שלא תראה בשום מקום אחר״), ועל תערוכות האופנה שהיה רוצה לראות – וליזום- בחללי תצוגה מוזאליים או אלטרנטיביים מקומיים.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 58: ג׳ייסון דנינו הולט
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 57: טניה כהן עוזיאלי
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 56: יערה קידר
התערוכה של אלכסנדר מקווין במוזיאון המטרופוליטן שינתה את חייה (״הייתי בניו יורק ואחרי שעות שעמדתי בתור נכנסתי לתערוכה ואמרתי שמי שהעבודה שלו היא לעשות את התערוכות האלו, הוא הבן אדם הכי בר מזל בעולם״). שנה לאחר מכן כבר עברה לניו יורק לעשות תואר שני ב־NYU, ובמשך שנתיים עבדה במכון התלבושות של המט (״זה היה גן עדן עלי אדמות״).
עם למעלה מ־120 אלף מבקרים בתערוכה הנשף במוזיאון העיצוב חולון, והרצאות סולד אאוט בכל הארץ שבהן היא קושרת בין אופנה לאמנות, לעיצוב ולתרבות, יערה קידר אומרת ש״לא כל תערוכה צריכה את הוואוו־אפקט. זה תלוי בסיפור שהיא רוצה לספר״; מדגישה את החשיבות של רגש (״כשמשהו מרגש אותי אני מנסה לייצר בעזרתו חוויה משמעותית, וזה היופי של אופנה, היא יכולה לספר סיפור״); ומספרת על החיבור שלה לעולם האופנה – מהלימודים בשנקר, דרך העבודה בקסטרו ועד הכתיבה בבלוג, בעיתונות היומית ובמחקר לדוקטורט (״אופנה היא עולם ומלואו. דרכה אני מגיעה לכל דבר, מדיוויד בואי ועד להיסטוריה של הסינרים״).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 55: אלה רוטשילד
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 54: שחר ליבנה
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 53: עודד עזר
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 52: עודד בן יהודה
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 51: אורנה גרנות
כאוצרת משנה לאיור ספרי ילדים ומנהלת ספריית האיור באגף הנוער במוזיאון ישראל, היא מנהלת את אחת הספריות היחידות בעולם שהספרים בה מסודרים לא לפי שמות הסופרות והסופרים אלא לפי שמות המאיירות והמאיירים.
בשבוע האיור היא אוצרת תערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד, ומפגישה את בכירי ומייסדי האיור הישראלי בן זמננו – אלונה פרנקל, אורה איתן, דני קרמן, יוסי אבולעפיה ומישל קישקה – עם עם מאיירות ומאיירים מבטיחים בראשית דרכם: עדן אופיר, אלי בבג׳נוב, טליה דריגס, וליה רוזנצוויג ועינב ויסמן.
אורנה גרנות על איור כדיסציפלינה שמחברת בין גבוה לנמוך; על הוויכוחים עם הקולגות לגבי הגדרה של איור בתולדות האמנות (״הפיקצ׳רבוק מאפשר לטקסט ודימוי ללכת אחד עם השני ונגד השני. זה לא דבר של מה בכך״); ועל האיור הישראלי שמתאפיין בוורסטיליות גבוהה (״המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לאיור הישראלי היא שהוא נורא דומה לאיור האיראני; וגם לאוסטרלי. יש משהו במדינות אי שכנראה מאפשר הרבה יותר נרטיביות אמנותית״).
–
שבוע האיור 2021: https://www.illustrationweek.co.il
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 50: זאב אנגלמאיר
–
לאחר שעבד במשך שנים רבות כמאייר בתקשורת הארצית, ובמקביל פעל גם בזירה האלטרנטיבית, זאב אנגלמאיר עבר מהפך בעקבות התערוכה ״הארץ המובתחת״ שהתקיימה בבית העיר בתל אביב, ועבר מעיסוק בדו־ממד לעולמות הפרפורמנס והתלת־ממד. בשבוע האיור 2021 הוא מוסיף לשלל עיסוקיו את התואר אוצר, עם התערוכה ״אמא תחנה״ בהשתתפות בוגרות ובוגרים טריים של מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (שבה הוא מרצה) – שהתחברו תחת השם קולקטיב תמ״א. התערוכה עוסקת בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב כמעין משולש ברמודה מקומי; מרחב שבו הגבול בין אגדות אורבניות לאמת מיטשטש.
שבוע האיור 2021: https://www.illustrationweek.co.il
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 49: טל צור
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
–
כששולה מוזס פנתה אליה לשתף פעולה, היא לא ידעה שום דבר על סריגה או עסקים חברתיים (״חשבתי שזה של סבתות, מה מגניב בזה״). שבע שנים לאחר מכן, כמייסדת שותפה של IOTA היא עוסקת בשימור מלאכת יד ובעיצוב חברתי של טקסטיל לבית, ולעיתים גם אופנה בעבודת יד, על ידי נשים שלומדות לסרוג ובכך מקבלות אפשרות תעסוקתית.
טל צור על איך נמנעים מניכוס תרבותי ומעצבים מוצר שלא נראה ״חברתי״ (״לא תראה אצלנו תמונות של פליטות סוריות סורגות. המוצר צריך לעמוד בפני עצמו, ואני מקווה שאם יגלו את הסיפור שעומד מאחוריו, אולי גם יתאהבו בו״); על ההבדל בין מותג עיצוב שיש לו ערך חברתי לבין עסק חברתי שמתעסק בעיצוב (״אני רוצה מוצרים מעולים, איכותיים ומגניבים שעומדים בזכות עצמם״); ועל ההבנה שהיום לומדים קראפט ביו־טיוב (״ולא מהאמהות שלהן או מהסבתות שלהן״).
–
יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
https://catalog.freshpaint.co.il
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 48: גיל ארליך
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
הוא בעל תואר ראשון בהנדסת תוכנה, שהמשיך לאחר מכן ללימודי תולדות האמנות, תקשורת חזותית ואוצרות, וכיום הוא מגדיר את עצמו כמהנדס עם תחביב שיצא מכלל שליטה (״יום אחד חזרתי הביתה וקלטתי ש־90 אחוז מהספרים בבית שלי הם ספרי אמנות, לא תכנות״). ביריד צבע טרי הוא הציג פרויקט NFT שצמח מתוך חווית הרווקות האישית שלו, כמי שמחפש זוגיות ואהבה בעולם האמיתי ובאפליקציות.
גיל ארליך על הפתרון הטכנולוגי למה שהיה חסר באמנות הדיגיטלית (״החתימה שמעידה על המקור״); ועל חוסר הבהירות של האמנות הדיגיטלית בשלב זה (״אני לא מודאג, זה כמו האינטרנט בשנות ה־90 כשלא הבינו מה עושים עם זה, או פייסבוק בתחילת שנות ה־2000 כשאנשים שאלו ׳מה, אני אסתכל מה אנשים אוכלים׳. היום זה כמו אוויר, מובן מאליו״).
–
יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
https://catalog.freshpaint.co.il
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 47: מאור אהרון
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
–
מאור אהרון רוקח חומרים, בונה מכונות, מעצב ויוצר אובייקטים ומוצרים ייחודיים המספרים את בריאתם בעזרת חומר, צבע, טקסטורה ופונקציה. בצבע טרי הוא הציג המשך רעיוני לפרויקט הגמר שלו מלפני שש שנים במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון – פס יצור של איש אחד ומכונה, שילוב בין לואו־טק להיי־טק, בין יד של מעצב לכוח מכני – כחלק מההחלטה שלו לסטות מהמסלול לעבר עולם ההיי־טק, לכיוון העיצוב התעשייתי והתפר שבין עיצוב לאמנות.
–
יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
https://catalog.freshpaint.co.il
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 46: איתי זלאיט
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
–
השאיפה לחופש הובילה את החיפוש ואת המחקר האמנותי של שלושת האמנים שאיתי זלאיט כינס לכבוד צבע טרי לתערוכה משותפת: חופש תנועה ומחשבה; החופש להשתנות לבחור ולטעות; החופש להיות. זלאיט, שהתפרסם בשנה האחרונה עם עבודות מחאה שהצליחו לפרוץ את הקוביה הלבנה ולהגיע למהדורות החדשות, עם הסעודה האחרונה (של הדמוקרטיה? של הנאשם בפלילים?) או גיבור ישראל, הציג ביריד פיסול, ציור וחפצי אמנות המהלכים על הסף בין האישי והפוליטי־ציבורי (״אם יושב לך משהו חזק בבטן, אני חושב שזה התפקיד שלך כאמן: להגיד אותו ולא רק לייצר דברים יפים שאנשים יקנו״).
–
יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
https://catalog.freshpaint.co.il
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 45: תמרה אפרת
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
–
עבודותיה עוסקות בקשר בין קראפט לטכנולוגיות מתקדמות. הפרויקט שהציגה בעיצוב טרי – סדרה של כלי פורצלן שמבוססת על עיצוב אלגוריתמי, מחקר דיגיטלי ותוכנות מיפוי והדפסה תלת־ממדית – החל לפני שלוש שנים כשהציגה בתערוכה בברלין שציינה 100 שנים לבאוהאוס. תמרה אפרת על המעבר מעיצוב אופנה לחיבור בין קראפט, עיצוב וטכנולוגיה; על המשיכה לשילוב בין מסורת ועבודה ידנית לטכנולוגיות מתקדמות; ועל למה לעשות פשוט אם אפשר מסובך…
–
יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
https://catalog.freshpaint.co.il
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 44: שרי גולן
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
–
היא מאמינה שבכל נקודה, בכל שלב ובכל גיל, יש דברים בסיסיים שאמנים לא יודעים (״רזידנסי, מהדורות, תמחורים, עבודה עם גלריות וכן הלאה״). והקימה את ״המשולש״ שמושתת על האמנים שמייצרים אמנות; על מתווכי האמנות (גלריסטים, עיתונאים, אוצרים); ועל הבסיס של הכל: הקהל (״אם אין קהל אין כלום. זה השילוש הקדוש״).
שרי גולן על הקורסים שהיא מעבירה במקביל ליצוג אמנים (״אני מרגישה שאין לי את הפריווילגיה לעסוק רק באמנות״); ועל המקום שהיא תופסת בסצינה המקומית (״אני לא פרווה. אולי בגלל שאני באה מקיבוץ יש לי קושי עם חברה סגורה וקונפורמיסטית, ולמרות התכנים שבהם עולם האמנות מתעסק, זה עולם מאוד קונפורמיסטי, חברה מאוד סגורה, ולכן תמיד חשוב לי להיות עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ״).
–
יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
https://catalog.freshpaint.co.il
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 43: עומר פולק
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
–
הוא חי ופועל בברלין; מתעניין בקשר שבין אדם, טבע וטכנולוגיה; ועובד הרבה עם חוש הריח (״למה לא לקחת את הריח בחשבון כבר בעיצוב הכי הארדקור, באוביקט הכי פשוט. ריח הוא כלי מדהים: הוא תמיד מתחבר לאמת, הוא תמיד מעבר למה שהעין יכולה לראות״).
עומר פולק על שימוש בכל החושים בתהליך היצירתי; על שיתוף הפעולה עם יריד צבע טרי, שהתחיל כרעיון לפרויקט שיעסוק בתנועה ובהגירה עם האחים קמפאנה בברזיל; ועל הרצון לחיות שנה בפפואה ניו גיני, בעקבות ביקור במקום לפני כעשר שנים, שהפך את משפחתו בארץ לשגרירה הלא רשמית בישראל של קהילה מקומית.
–
יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
https://catalog.freshpaint.co.il
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 42: זיו יעקובי
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
–
בתחילת הדרך הוא חשב שיהיה מעצב רהיטים, אבל התגלגל לבסוף לעיצוב תערוכות מסחריות; כדור רביעי לכורכי ספרים מבולגריה, ריח הדבק טבוע בו מהילדות; ולמרות שלא התקבל ללימודי אדריכלות, החלום שלו זה לבנות גשר.
זיו יעקובי על הדרך מהניהול של תמוז תקשורת שיווקית להקמה (עם בת זוגו) של PULP, מותג מוצרי הנייר והאקססוריז לסביבת העבודה ולסביבה האישית; על החיבה לעטים ולעפרונות דווקא בעידן הדיגיטלי (״הכינוי שלי זה העיפרון, אני לא מתחיל סקיצה בלי העיפרון שלי מכתה ט׳, עדיין מאמין בקשר שבין העין ליד״); ועל מה קורה כשלקוח שלו אומר לו שהוא לא אוהב צהוב.
–
יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
https://catalog.freshpaint.co.il
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 41: מילי ברזילאי
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
במוזיאון בת ים הוא פיסל בגירי פנדה צבעוניים, שהוא התיך ויצק, והתוצאה הדהדה את שירותו הצבאי שבו עסק במיפוי תרמי. בחממת האמנים העצמאיים ביריד הוא הציג 22 עננים אוטופיים, בפיסול בחימר רך על קופסאות עץ, בסדרה שהתגבשה במהלך הסגרים כשביקש להתנתק מהחוץ ולבנות מבפנים עולם רך וילדי שנמצא בשום מקום ושום זמן.
מילי ברזילאי על העניין שהוא מוצא ביכולת לשנות דימויים שנחרטו לו בזיכרון; וביכולת של ציור ושל צבע לשנות את הדימוי (״צבע מבחינתי זה כוח טבע, פוטנציאל לשינוי. ושינוי זה חיים. צבע הוא חומר שאפשר לשחק איתו, לא לפחד ממנו, להיות אותנטי״).
יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
https://catalog.freshpaint.co.il
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 40: איתמר שמשוני
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021 – בקיץ האחרון הוא הקים במוזיאון בת ים פרויקט קהילתי גדול בשם עיר מפעל, שבמסגרתו הקהל ביקר בפס הייצור של אמנות, שהורכבה מצעצועים משומשים והעניק להם חיים חדשים. במקביל הוא מרכז את המגמה לאמנות פלסטית בקמפוס אריסון לאמנויות בתל אביב, שמשתף פעולה עם היריד בפרויקט הגלויה הסודית.
איתמר שמשוני על לחיות עם אמנות (״בלי זה הייתי משתגע סופית. צריך למצוא דרך מפלט או שביל בריחה״); על אנשים שקשה להם עם אמנות ושואלים ״למה זה אמנות״ (״אני הולך לדרך הפרקטית ואומר ׳עזוב הכל, בוא תעשה משהו עם הידיים שלך ואז תבין מה מרגיש זה שעשה את התמונה שאתה לא מבין׳״); ולמה הוא הפסיק (כמעט) לעבוד בשנים האחרונות עם גברים, ובמקום ״אחי זה לא עובד״ הוא מעדיף תמיד לשמוע מה בכל זאת אפשר לעשות.
יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין! כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה: https://catalog.freshpaint.co.il
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 39: דניאלה מרוז
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 38: גיל אלדור
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 37: עמית כנפי
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 36: דנה כהן
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 35: מיכל שמיר
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
ראש בית הספר לאמנות, חברה ותרבות במכללת ספיר מספרת על ההחלטה לפתוח בית ספר לאמנות בדרום הארץ ועל הוראת אמנות בבית הספר לרפואה בצפת; על אמנות פרפורמטיבית כחלק מקבוצת פרוטקטיב אדג׳ של גלריית שלוש; על תקרת הזכוכית של בוגרי אמנות צעירים, שהופכת לתקרת בטון כשמדובר ביוצרים בדרום; על החלום לפתוח רזידנסי כמו ארטפורט בדרום הארץ; ועל ההתנגדות הגורפת ל״אמנות טוטאלית״ (״אני מתחרפנת מזה. זו אמנות מנותקת, מנוכרת, שלא מחוברת לכלום ושום דבר. זה משהו נורא גברי, מודרניסטי, של פעם״).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 34: הילה שפיצר
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי שיתקיים באצטדיון הוולודרום בתאריכים 21-26.10.21
בפרויקט בתים של זרים, שהציגה בחממת האמנים הצעירים של צבע טרי, היא יצרה קשר עם אנשים דרך רשתות חברתיות וביקשה להגיע אליהם הביתה כדי לצייר אותם ואת הבית שלהם. ״גרתי בבאר שבע, סיימתי את הלימודים בבצלאל ורציתי לבדוק איך אנשים אחרים שאני לא יודעת עליהם כלום חיים את החיים שלהם״.
רגע לפני שהיא מתחילה את התואר השני באמנויות בבצלאל, הילה שפיצר אומרת שבדיעבד היא הבינה שהיא הייתה צריכה לראות ״שאני בסדר, שלכל אחד יש את הדרך שלו ושהכל יהיה בסדר; ומספרת על הרצון שלה ״לשנות את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על המציאות ולעזור לאנשים להכניס ציור לחיים שלהם. זה חשוב ומשפר את החיים שלהם״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 33: אמון יריב
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי שיתקיים באצטדיון הוולודרום בתאריכים 21-26.10.21
–
הוא זוכר את הביקור הראשון בסטודיו של פיליפ רנצר לפני 20 שנה, וכשנשאל בעבר איך התחיל לעבוד בגלריה – הבעלים של גלריה גורדון, שהחליף את אביו בניהול העסק המשפחתי ב־2005, ענה בחיוך ״שכחו אותי בחנות״.
אמון יריב על המעבר מלעשות אמנות ליצוג אמנים; מרחוב בן יהודה לדרום העיר, ומחלל תצוגה אחד לתוספת של גן פסלים ולחלל תצוגה נוסף שהוא עתיד לפתוח בסוף השנה בירושלים; על המוטיבציה של הקהל לקנות אמנות, שבעבר הייתה (גם) תמיכה באמנים, בעוד שהיום לערך הכלכלי של העבודה יש משקל גדול יותר; ועל הנינוחות שהוא רוצה לתת למבקרים בגלריה (״חשוב לי שמי שרוצה להבין את מה שאני מציג, לא יצטרך דוקטורט באמנות. הקשר הרגשי הוא שחשוב״).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 32: טל בטיט
בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי שיתקיים באצטדיון הוולודרום בתאריכים 21-26.10.21
–
הדבר הראשון שאנשים עושים כשהם רואים עבודות של טל בטיט זה לחייך; הדבר השני זה להוציא את הטלפון ולצלם. וזה נכון מאז ״כלאיים״, פרויקט הגמר שלו מ־2017 במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, שעסק בניגודים, ובחיבור הלא שגרתי שלהם אחד עם השני. הפרויקט סימן את המנעד האמנותי שבו הוא פועל: בין האתני לסינתטי, בין המסורת לחדשנות ובין העיצוב לאמנות.
מאז הספיק בטיט להציג עבודות בקני מידה שונים במוזיאונים ובירידים מסביב לעולם, כמו מוזיאון העיצוב חולון, הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל וצבע טרי, תוך שהוא חוקר אייקונים ומתמקד בעיקר במדיום הקרמי (״אני אוהב שהכל עובר תחת הידיים שלי, למרות שיש המון שברונות לב בקרמיקה״).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 31: רז שפירא
פורטפוליו בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי, שיתקיים באצטדיון הוולודרום בתאריכים 21-26.10.21
–
לצבע טרי הראשון היא הגיעה אחרי שהכריחה את הזוג שעשתה לילדיו בייביסיטר, לקחת אותה לתצוגה המקדימה של היריד. במהדורה השנייה כבר הייתה נציגה בחממת האמנים הצעירים – למרות (או בזכות) השיער כחול והקעקועים – וכיום היא משמשת כאוצרת המשנה של היריד, או כפי שהיא מתארת את התפקיד, ״האחראית על האמנות בצבע טרי״.
רז שפירא על הדרך שעברה מהעבודה עם אדם יקותיאלי (know hope) וברוקן פינגאז ועד לשיחת הסיכום השנתית עם אמניות החממה; על הביקורת ״הארכאית והלא רלוונטית״ שמופנית לצד המסחרי של עולם האמנות (״אין מספיק גלגולי עיניים״); ועל הטעות בלנסות ולחשוב ״מה ימכור״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 30: קובי קריגר
לאחר שסיים תואר ראשון בתולדות האמנות ובחשבונאות (״אני חושב שאני הסטודנט היחיד בתולדות אוניברסיטת תל אביב שיש לו כזה תואר״), קובי קריגר הלך ללמוד תואר שני בניהול אמנות בלוס אנג׳לס. במחקר שפרסם לאחרונה הוא בדק את הקשר בין הרכב אתני לרקע סוציו־אקונומי ולשכר הנמוך, שאופייני למשרות התחלתיות בעולם האמנות. כעת הוא מבקש להכניס לעולם הזה מושגים של צדק חברתי (״חוסר הצדק החברתי שמוסדות תרבות ואמנות מעודדים, מאפשרים ומנציחים – זה גם לא נכון מבחינה אתית וזה גם לא מקצועי״).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 29: גיא חביב
במשך 14 שנה עובד גיא חביב בסניף הישראלי של סוכנות העיצוב והייעוץ Designit, חברה בינלאומית שהוקמה בדנמרק לפני 30 שנה, ושבין לקוחותיה אפשר למצוא מנעד רחב של חברות, החל מפפר, יס ואל על המקומיות, ועד ללופטהנזה, לגו ואל־ג׳י הבינלאומיות. בתפקידו כ־Executive Design Director הוא מרגיש שעליו ללהטט בין המשימות והפרויקטים השונים כמו די־ג׳יי, שמנסה לשים את האמביציה שלו (ושל החברה) במקום הנכון; כמרצה במחלקה לתקשורת חזותית הוא מפתח בימים אלו את תחום הקריאייטיב־טכנולוג׳י; ובסוף בסוף הוא תמיד חוזר לעיצוב הגרפי, ליסודות – ״למתח בין המתכנת והמפתח שבו לבין העיצוב והצד החזותי״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 28: אילה צרפתי
בין אם מדובר במיצב תאורה גדול הכולל טכנולוגיה מורכבת או בסדרת רהיטים מלבד ידני, יצירות לגלריות ולמוזיאונים או עבודות מוזמנות לבתים פרטיים, האוביקטים של אילה צרפתי נמצאים על קו התפר בין מלאכה, אמנות ועיצוב, ומה שמאפיין אותם הוא קודם כל התחושה האנושית והעבודה הידנית הרבה שהושקעה בהם. זו הסיבה שלפני ״אמנית״ או ״מעצבת״ היא אוהבת לכנות את עצמה כ״פועלת״: ״אני כל בוקר יורדת לסטודיו ומייצרת את העבודות: אוביקטים לחללים אנושיים, לסביבות פנים, שמשרים תחושה על החדר שבו הם נמצאים״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 27: עינת צרפתי
עינת צרפתי מעדיפה להגדיר את עצמה כמאיירת שמספרת סיפורים, ולא כמאיירת וסופרת, למרות שכבר הוציאה לאור ארבעה ספרי ילדים שתורגמו ל־20 שפות ומכרו עשרות אלפי עותקים ברחבי העולם. את ההבדל בין הסיפורים שמספרים מאיירים לסיפורים שמספרים ״כותבים״, היא מסבירה ב״רווח האיורי״: ״סיפורים של מאיירים יהיו שונים במקום שהם משאירים לאיורים לדבר; הם נותנים לאיור לספר את הסיפור״.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 26: רקפת כנען
היא החלה את הלימודים במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, אולם כעבור שנתיים עברה לניו יורק וסיימה במחלקה לאמנות בקופר יוניון. מאז, רקפת כנען מחלקת את זמנה בין שדות שונים של יצירה, הוראה ומחקר: אמנות, עיצוב, איור, קראפט ועוד. ב־2014 הציגה כנען – בתערוכת יחיד בגלריה פריסקופ – סדרת עבודות בטכניקות ליבוד קלאסיות ומודרניות, שסיפרו סיפור ״עם ובלי כנפיים״.
לפני ארבע שנים היא הקימה את קבוצת חילוף חומרים – המורכבת מ־12 מעצבים, יוצרים ומרצים לעיצוב – כתגובה למשבר הסביבתי, ובכוונה לערער ולחשוב מחדש את סט הערכים והאמונות החברתיות־תרבותיות שמתוות את דרכנו בעולם. בחממת הביאנלה לאומנויות לעיצוב 2020 במוזיאון ארץ ישראל הציגה הקבוצה תערוכה, שמסכמת את הניסיון שלה עד כה לא רק לעסוק ברעיונות אקולוגיים, אלא גם לעשות זאת באופן אקולוגי.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 25: יעל שנברגר
למרות שהיא מעולם לא למדה עיצוב אופנה (אלא תולדות האמנות וספרות עברית), ושלדבריה רק ״הייתה שם במקרה״, זה לא הפריע לה להיענות ב־2016 להצעה של שחר סגל להקים ביחד את אתא, מחדש. וגם היום, חמש שנים לאחר מכן, הדבר שהכי קשה לה לעשות זה בגדים (״יש לי התנגדות פנימית לצורך לחדש. אנחנו חיים בלוחות זמנים מומצאים, אין כזה דבר יותר עונות בטבע, אז למה אני צריכה לחיות לפי עונות? ומה זה קולקציות? קולקציה היא הארון שלך״).
יעל שנברגר על מילים שהיא לא אוהבת כמו שת״פ (״מילה מכובסת)״, על־זמני (״אין כזה דבר״) או שורטס (״באתא עושים מכנסיים קצרים. לא שורטס״); על המלכודת של לאהוב מאוד את ההיסטוריה של אתא, אבל לא להתאהב בה יתר על המידה (״להתאהב, כמו שאנחנו יודעים, זה עול״), ועל השאיפה ״הלא צנועה״ להחזיר ערך לבגד בעולם של שפע (״לנסות להפוך את הבגדים בחזרה לידידים לזמן ממושך. להגיד שזה בסדר אם תלבש אותו בשנה הבאה. להוציא מהשיח את האין ואאוט״).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 24: ליאור ימין
תשע שנים לאחר שפתח את הסניף הראשון של אסופה על טהרת העיצוב הישראלי, ״בלי שום ניסיון, שום הכנה, שום ליווי״, ליאור ימין פותח סניף נוסף ברח׳ דיזנגוף בתל אביב. ״כשפתחתי את אסופה אמא שלי באה ממש בימים הראשונים ואמרה ׳וואו, יפה, נחמד והכל, אבל אין לי מה לקנות פה׳. בחנות ספרים אתה קונה ספרים, בחנות תקליטים אתה קונה תקליטים. מה קונים בחנות עיצוב? דברים שימושיים? ליופי? למטבח?״.
תשע שנים לאחר מכן הוא מספר על האתגר בלהיות נאמן לקונספט, ומסביר את ההבדל בין לוקיישן לדסטיניישן, מה צריך לעשות כדי למכור, מה הקטגוריה הכי נמכרת, ולמה הוא לא חושב שהוא מנצל את המעצבים.
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 23: יונתן טל
הוא הגיע מרחובות ללוס אנג׳לס כדי ללמוד אנימציה ב־Calarts, בית הספר לאמנויות שהקים וולט דיסני, וחודש לאחר שסיים את הלימודים יונתן טל מצא את עצמו מגשים חלום נוסף, כשהחל לעבוד במחלקת הפיתוח לסדרות הטלויזיה של דיסני. כעבור שנתיים יצא לדרך עצמאית (״הרגשתי שאני נמצא בכלוב של זהב, שעובד כמו מכונה משומנת, אבל זה לא מי שאני״), ומאז הספיק לביים סרט אנימציה קצר בטכנולוגית VR, ואת הפרסומת של סודה סטרים לרגל חודש הגאווה עם השחקנית האמריקאית לברן קוקס (״אם יש פרויקט שבמהלך הפיתוח שלו אין רגע שאני קצת מזיל דמעה, שמציף אותי, זה לא מעניין אותי. אני יודע שזה לא חשוב לי מספיק״).
להאזנה באפליקציות הבאות:
פרק 22: ענבל הופמן
עברו חמש שנים בין הרגע שבו ענבל הופמן העזה להגיד שהיא אמנית, לבין הרגע שבו עברה מעולמות האיור, האופנה והעיצוב לעולם האמנות, ועד היום יש לה בעיה להגיד שהיא אמנית (״במיוחד אחרי השנה האחרונה של הקורונה שבה הייתי עקרת בית, אמא, טבחית ומורה של כיתה ד׳״). היא מאמינה שלימודי התקשו
כבר המון שנים שיסמין גודר היא אחת הכוריאוגרפיות והרקדניות הבולטות בסצנה הישראלית: היא מנהלת להקת מחול, ומשתפת פעולה עם יוצרים מתחומים שונים כמו מוזיקה ואמנות פלסטית, שאותם היא נוהגת לארח בתוך העבודות שלה (וגם להתארח בתוך העבודות שלהם). בשנים האחרונות היא מתמקדת ביצירות שמפגישות בין המופע לקהל ומתרגלת הרבה אמפתיה – לא רק בחיי היום־יום אלא גם בסדרה של יצירות מחול, שכוללות בין השאר תרגול תפיסה של אחרים שנופלים לזרועות חבריהם. בימים אלה היא מציגה את החלק השלישי בסדרה ״מתרגלים אמפתיה״ – שבו היא מופיעה לראשונה מזה 25 שנות יצירה ללהקה במופע סולו שלם באורך מלא, לבדה אל מול הקהל.