״רנסנס לימוד אונליין, מוזר ומדבק״ בבית הספר הכולל

שלום רן וגיא כיף להיפגש בכאילו… מה שלומכם?

האמת שמעולה יצא שאני גם בחופשת לידה 😉

מקווים שניפגש גם במציאות במהרה בימינו. איך את בתקופה זו של שיתוק כללי?

אני בסדר, אני רגילה לעבוד בבית, רק שבדרך כלל זה משולב בהרבה הסתובבות. ולכל תקופת ישיבה יש אחר כך תקופת נסיעות. עכשיו בהחלט מוזר, אבל זה זמן מעניין

כיף לשמוע. אצלנו למרבה המזל יש רחבה משותפת בבניין, והילדים בפארטיות. כך שלא רע

לא רע בכלל. אז בואו נלך לבית הספר. אמרת לי (רן) שבבית הספר שלכם, הכולל, מתרחש במפתיע ״רנסנס ציור קורונה אונלייני מוזר ומדבק״. כאילו המשבר מנביע פעילות יצירתית קדחתנית״. זאת אומרת שאתם והתלמידים שלכם עובדים במרץ?

כן. בתחילת המשבר היינו בניסיונות לשמר את המפגשים, והגזירות השתנו כל יום עד שנותרנו עם הפורמט הדיגיטלי המאיים, שסותר הרבה מההתניות שלנו כיוצרים ומורים. אבל אז פתחנו את השיעורים לכלל התלמידים באופן חופשי, ומה שקרה זה ממש התפוצצות של נוכחות אינטנסיבית ויצירה ערה, עם המון הרצאות ודיאלוגים וחדוות ציור מדבקת

יש לנו כמה וכמה תלמידות ותלמידים שהם אוצר בלום של כשרון, שהיה מכוסה בשכבות של אבק הדחקה, מסיבות רבות שיפרנסו הרבה פסיכולוגים ואפשר לראות אותם פשוט נפתחים ומאירים

מבחינת שעות עבודה – השיעורים מסודרים בסדר הרגיל ורק כמות המשתתפים התרחבה?

השיעורים בסדר הרגיל רק שעכשיו במרחב וירטואלי אין בעיית חלל ומגיעים המון תלמידים מכל השיעורים

אביטל: יש לנו כמה וכמה תלמידות ותלמידים שהם אוצר בלום של כשרון, שהיה מכוסה בשכבות של אבק הדחקה, מסיבות רבות שיפרנסו הרבה פסיכולוגים ואפשר לראות אותם פשוט נפתחים ומאירים

יש לנו כ־80 תלמידים וחמישה שיעורים שבועיים, שכרגע פתוחים לכולם. הוספנו הרצאה לכל שיעור ועכשיו אנחנו עובדים גם על פרויקטים נוספים של מפגשים עם אמנים נוספים וביקורי סטודיו

זו תופעה מרתקת באמת – זה קורה גם במקומות שאני מרצה, ואפילו בפילאטיס – אני מקבלת שיעורים ממישהי שאף פעם לא הצלחתי ללמוד אצלה בגלל המרחק. פתאום היא אצלי בסלון 🙂

כן אני שומע את זה הרבה: הנגישות וזה שלאנשים יש יותר זמן הפכו את המפגשים ליותר עמוסים וערים. זה ממש חמצן לתלמידים שסגורים בבית, חלקם לבד

קחו אותי קצת אחורה בזמן – חמש שנים שהכולל עובד? יש תדמית לציור פיגורטיבי, שלמי שלא עוסק בזה נראה שכל הלימוד הוא טכני, או לחליפין שלא השתנה דבר מימי הרנסנס. ואם מסתכלים על שניכם רק כדוגמה, רואים שתי גישות מאוד שונות לציור

הכולל נכנס השנה לשנתו החמישית אבל לימדנו יחד כבר לפני זה במשך חמש שנים. היתה לנו כיתה ואחר כך שתיים, שנדדנו איתן בין כל מיני מקומות ששכרנו לערב בשבוע. לפני חמש שנים החלטנו לפתוח מקום (היה לנו בהתחלה קשה עם השם/קונספט של בית הספר). התחלנו עם ארבע כיתות והתקדמנו משם

תסבירו באמת את השם, ״הכולל״?

הכולל הוא הניסיון ליצור סטודיו הוראתי שעוזר להרחיב מהנקודה המסורתית והלאה, וליצור פוליפוניה של מסורות שיוצרות גוונים רבים של סינתזות ואפשרויות להבעה אישית. הכולל מתייחס לזה, להבנה מכלולית של המדיום בקונטקסט רחב, אך גם לקונטקסט היהודי של למידה דיאלוגית (הרבה פעמים בזוגות) ושל חקירה של דבר מקודש

האסוציאציה החסידית לא נעלמה מעיני. מהי החקירה בציור?

הציור של רן ושלי שונה אבל התפיסות המהותיות שלנו את הציור לא שונות. גם אני וגם רן מזמן לא בציור הריאליסטי. בית הספר ממש לא מקדם תפיסות רנסנסיות או טכניות, להיפך: הדגש הוא על פתיחה של הציור ופיתוח תהליכי עבודה אישיים שהם לא תלויי טכניקה. דגש נוסף הוא על העכשווי שאליו אנחנו מגיעים דרך לימוד של המאה ה־20.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חקירה בציור, כמו בכל צורות האמנות, היא להבין את העמדה שלך של הסוביקט ביחס לעולם. ציור נבדל בזה שפועלים במדיום וצריך להבין גם אותו

אנחנו בדרך כלל רואים את זה כשלושה שלבים. הראשון הוא טכני יותר ועוסק בפרקטום השגור. השני הוא מסע נדודים ארוך של חשיפה לכלים ותפישות ציוריות מגוונות מאוד (כך נקרא קורס הדגל שלנו – כלים ותפישות). והשלישי הוא סינון ומיקוד מחדש בצורות הבעה שרלוונטיות לחיפוש האישי אחר קול או אמירה

זה מה שאנשים מצפים ללמוד, או שהם באים מראש בידיעה שמדובר בעולם רחב ופתוח?

לרוב מי שמגיע אלינו עבר את ״השלב הריאליסטי״ ומחפש להמשיך את המסע. הקורס הראשון שלנו (קורס הדגל) הוא ״כלים ותפישות״, כשמו כן הוא – עוסק בכלים ובתפישות ציוריות שנדרשות לצייר כדי בכלל להתחיל ולבדוק את עצמו ואת הקול שלו בתוך וביחס למדיום. עם הזמן תלמידים התקדמו לשלב שהם כבר ״יודעים לצייר״ ומגיע ה״מה ואיך לצייר״, שזה כיף גדול מבחינתנו. עם הזמן הוספנו קורס מעט יותר בסיסי וראשוני שמתבל קצת תפישות מהתבוננות

לכל הקורסים יש סילבוסים ודרך מוגדרת. היות וקבוצות מסוימות נשמרו והתפתחו מעבר, המגע מתחיל להיות הרבה יותר אישי. עוד דבר שמאוד חשוב אצלנו הוא העבודה והחשיבה המשותפת, ואנו מייצרים סטים של חקירות שאנשים לעתים עושים ביחד ולומדים את עצמם דרך הדיאלוג. יש לנו תלמידים שמבחינת הידע בציור ורמת המיומנות לא נופלים מאיתנו; אין לנו מה ללמד אותם על זה. בכלל יותר מלהשתמש במילה ללמד נכון לדבר על להתנסות: אנחנו מנתבים התנסויות

אולי הפריחה המפתיעה קשורה לפנאי וההתכנסות שנחוצים לציירים, ושקשה למצוא אותם בעולם של ימינו?

זה נכון. גם היה תהליך כזה שמאיים על כל המשאבים הפיזיים, בכל שיעור לקראת הסוף תהינו אם זה השיעור האחרון, וחומרי הציור התחילו לאזול והחנויות נסגרו, ופתאום כשהכל כמעט נעלם איכשהו נוצר משהו מכונס ועמוק יותר. עם תחושה שצריך להעריך כל רגע שזה מתאפשר

בנוסף לזה אני גם מרגיש תחושה כללית של האטה מהקצב הרגיל, שלדעתי עוזר להתכנס אל הציור

ונכנסו גם תלמידים חדשים?

לא נכנסו חדשים, לא פתחנו את זה. היה לנו חשוב לא לתת לפלואו השנתי להשבר, והשגנו הרבה השגים חדשים איתם בתקופה הזו. הרבה ציירים שהתקשו למצוא את הדרך לעבוד לבד יצרו להם מרחבי יצירה בבתים או בסטודיואים. העלייה במספר השיעורים השבועי גרמה להם להיכנס לקצב עבודה חדש

נפלא. אם אפשר לחזור קצת אליכם – רן, התערוכה האחרונה שלך הייתה בערך לפני שנה, ברוטשילד, אם איני טועה. ובאמת דיברת על זה שהרבה שנים לא הצגת. אולי בגלל זה גם טבועות בזיכרון שלי העבודות היותר מוקדמות שלך. מה אתה מצייר עכשיו?

תקופה ארוכה די החלטתי לוותר על מגע עם תערוכות וחשיפה לעולם הזה של לסחור ולהציג אמנות; עולם מאכזב, שמאכל את היצירה. כרגע אני עובד על ציורים שאני קורא להם ״טראנסים״ והם מתחילים באפס ידיעה מוחלט לגבי כל דבר (החל בנושא או דימוי וכלה בשפה הציורית), ולבסוף מוצא את עצמי עם דימוי שהופיע ממקומות שלא הייתה לי גישה ישירה אליהם

טראנס במובן של הילמה אף קלינט, ציור שמגיע מאיזו ישות חיצונית? זרם תודעה? ציור אוטומטי?

פרנסיס בייקון קרא לזה להיות המדיום של הציור, להיות זה שמעביר אותו כנראה מתודעה רחבה יותר (קולקטיבית או טרנספרסונלית) לתוך הציור דרך שימוש במקרה ואינטואיציה. אז הרעיון הזה שנמצא באחוזים מסוימים בכל סוג של ציור או יצירה מקבל את כל הבמה, הוא מצליח או נכשל בעיקר על בסיס היכולת להגיע לכניעה מסויימת, הפקרה עצמית

ואתה גיא – בתערוכה האחרונה שראיתי בגלריה שלוש, היה ניכר העיסוק בחקירה של המדיום, עם פריצת גבולות ושימוש בחפצים על הבד, קולאז׳, טכניקות הדפס. אתה עובד בפורמטים גדולים, מה קורה אצלך עכשיו? (או אולי – מה זה חופשת לידה של אמן?)

ליטרלי חופשת לידה – נולדה לי בת לפני חודש

מזל טוב!

תודה! כן, אני ממשיך את מה שתמיד היה שם והוחצן בתערוכה האחרונה שזה חיפוש של דיאלקטים ואפילו שפות שונות בציור אחד ובגוף עבודה אחד. תמיד חיפשתי את השוליים ומידי פעם הייתי חורג לתלת־ממד בציורים. כרגע אני עובד על ציורי גנים, שהתחלתי בתערוכה האחרונה, ודווקא יש לא מעט קטנים (יחסית). הציורים מתחילים מהדבקה של ניירות שאני גוזר ומצייר עליהם ובסוף שיש ציור והכל מכוסה אני מתחיל לקרוע ולחשוף דימויים וחיבורים שלא מפסיקים להפתיע

איך התחלתם את העבודה יחד? זה קשר עוד מימי הלימודים שלכם? תציגו את עצמכם

לא למדנו ביחד. שנינו לא למדנו במסגרות באופן מסודר מידי. הכרנו כשרן לימד בתחנה והסטודיו שלי היה באותו המסדרון. התחברנו מיד ואחרי כמה שנים של חברות כשלשנינו נמאס מללמד בסיסים החלטנו ללמד ביחד

אני כמעט ולא למדתי באופן מסודר. הייתי שנה בבצלאל בעיצוב גרפי, ושנה וחצי אצל ישראל הרשברג. לימדתי כעשר שנים ב״התחנה״ חמש שנים בבית הספר לאמנות בשנקר ובשנים האחרונות עם גיא היקר. גר ביפו נשוי עם שני ילדים

אני עשיתי שנה בצ׳לסי אקדמי בלונדון, קצת פחות משנה באקדמיה של דיסלדורף בכיתה של אלברט אוהלן ולאחר מכן תואר שני בבצלאל. גר בתל אביב עם בת זוגי והילדה הממש חדשה ומהפנטת

היינו שכני סטודיו וחלקנו קפה שחור ורעיונות על ציור, וגילינו שאנחנו חושבים מאוד דומה אבל בצורות מאוד שונות. עייפנו מהאופן שבו לימדנו (שהיה בעצם הוראה תורשתית) ורצינו לייצר דרך לחדש לעצמנו את כל האופן שבו אנו תופסים הוראת ציור, ולקרבה למה שחי ומדמם אצלנו בסטודיו.

גם כיום הסטודיו באותו מתחם, שזה ממש נכון וגם כיף. כמו שרן כתב, אחת המוטיבציות בשיעורים היא להביא את מה שחי באותו זמן בסטודיו ובסופו של דבר זה דו־סיטרי לחלוטין

טננבאום: יש משהו במרחוק הזה שיוצר כנראה יותר ביטחון (אולי כמו בצריכה פורנוגרפית), כאילו החשיפה העצמית יותר פשוטה לאנשים ונוצרה אווירה של פחות שיפוט עצמי ויותר התבוססות בעבודה

אם לחזור לנקודת הפתיחה של שיחתנו – מה ההבדל העיקרי שמצאתם בשיעורי הזום, לעומת העבודה בכיתה?

ההבדל המהותי בשיעורי הזום הוא חוסר היכולת לראות באמת, לגעת, להשתמש בחושים. השיעורים שלנו הם מאוד ״מלוכלכים״ במובן הזה וניזונים הרבה מהאנרגיה הבסיסית של המדיום. אז המפגשים המקוונים איכשהו הזיזו את הדגש לחידוד הזיקה של העבודה להיסטוריה של הציור ולהקשר התרבותי. יש משהו במרחוק הזה שיוצר כנראה יותר ביטחון (אולי כמו בצריכה פורנוגרפית): כאילו החשיפה העצמית יותר פשוטה לאנשים ונוצרה אווירה של פחות שיפוט עצמי ויותר התבוססות בעבודה

👍

נחמדה ההשוואה לפורנו. דברים שעושים לבד 🙀😄

לזה קראתי בשיעור: להגיע לחוף נודיסטים כשאתה לבוש

אז הצלחתם לשחרר כמה כשרונות מעוכבים. נשמע שאתם מספקים לעצמכם ולכמה עשרות אנשים בועה יצירתית ומפרה. מה נאחל לחיים שיתחדשו במהרה בימינו?

לי לא אכפת להמשיך ככה עוד קצת 😉 אבל אני בעיקר מקווה שלא נשכח במהרה את התקופה הזאת

אני מקווה שהתקופה הזאת לא תתבזבז על לחכות שתסתיים. יש בה שיעורים רבים ומאלפים לגבי כמעט כל אספקט של החיים שלנו וכיוצרים זה שיעור מאוד חשוב במשמעות. אני כרגע מתחיל את ימי הסטודיו שלי בעשר בלילה, בהתגנבות. והתחושה היא כמעט אופורית להגיע לסטודיו (שמי יודע כמה זמן עוד יהיה לנו בכלל) לעבוד בפורמטים גדולים ולהרגיש כמה מתוק כל הדבר הזה. איזו פריבילגיה. אחר כך כשנחזור לשגרה אני מקווה שנחזור הרבה פחות שגרתיים

נשמע אופטימי, ואני מקווה שלא נצטרך לוותר על יותר מדי מהחלקים הטובים. עוד משהו חשוב לפני סיום?

הגמול הכי גדול שלנו זה שיצרנו איכשהו מקום שבו אנשים מצליחים מדי פעם לפגוש את החירות שלהם דרך הציור ואז אנחנו חווים פריבילגיה מאוד עוצמתית, של לפגוש את היפה החופשי והיצירתי שבבן אדם. זה מחזיר קצת את האמון במין האנושי

בהצלחה, ובריאות