מיכל עמית // At The Zoo 

בזמן האחרון התחלתי ללטף פרחים; וגם לבהות בהם, בוורודים, בסגולים, בצהובים. זו הצרכנות שלי היום: לשטוף את העיניים בצבעים של הטבע סביבי. זה חינם. כן, גם גן העצמאות נחשב לטבע כשזה 100 מטר מהבית. ואם אין אנשים ללטף, אז תלטפו פרחים.

עד לא מזמן בכלל לא הכרתי לעומק את גן העצמאות. הייתי חולפת על פניו, ממהרת מעיסוק לעיסוק. עשיתי דברים חשובים. ככה לפחות חשבתי. אבל ימי הקורונה טרפו את כל הקלפים, ובין השאר הפכו את המקצוע שלי, סטיילינג, לעיסוק שסר טעמו. לפחות לעת עתה, פחות חשוב לדעת ״איך להתלבש״ אם אין לאן להתלבש. תחי הפיג׳מה.

אבל בינינו, למי אכפת איך להתלבש. הרי זה לא באמת מה שמעניין אותי. כשאני יוצאת לסיבוב היומי שלי בחוץ, לנשום אוויר, להסתכל על הים מרחוק, להתענג על העץ ששתלה העירייה בגן, אני מרגישה שאני נותנת מענה לסיבה האמיתית שעומדת מאחורי העיסוק שלי בסטיילינג, ובאמנות בכלל – הצורך לצרוך יופי: לראות יופי, להתענג ממנו. 

שמי מיכל עמית, אני סטייליסטית, והפקת האופנה האחרונה שעשיתי הצטלמה שבועיים לפני הקורונה. הצלמת ריקי רחמן ואני החלטנו שאנחנו מצלמות בספארי ברמת גן, ושהוא יהווה לנו השראה. למה הספארי? כי הוא מצע עשיר ופורה להשראה אמנותית.

יש בספארי את כל הצבעים, הצורות, מגוון התנהגויות וצורות החיים. מטווס דרך פינגווין ועד לג׳ירף. בשבילי, הספארי הוא המרחב של היצרים. נכון, תגידו שזה מקום שבו חיות מרוסנות, לא מקבלות את מרחב המחייה הראוי להן. אתם צודקים. אבל זה הכי טבע שיש ב־100 מטר שלי. 

בשונה מהפקת אופנה מסחרית, הפקת אופנה אמנותית לא נועדה למכור מוצר. אלו צילומים שמבקשים לבטא חוויה, רגש, מצב מסוים דרך אופנה. בהפקה הזו חיפשתי לשלב בין המראה הסטריאוטיפי של האדם הלבן המבקר בספארי – צבעי חאקי, כובע, וסט, סנדלי שורש – לבין הצבעוניות של החיות: הג׳ירפות הכתומות, התוכים הכחולים, הפילים האפורים. שני הדוגמנים, נטע קומאי וטום זיו, מבקרים בספארי והופכים להיות בעצמם יצורים אקזוטיים, מתחרים על הבמה של החיות. על מי אנחנו מסתכלים בתמונות? מי עומד לתצוגה? 

כנקודת מוצא השתמשתי בכובעים מעשה ידיו של ענר שבח, המעצב מאחורי המותג לבגדי גברים וכובעים Aner5777, ובכובעים מעשה ידו של האמן יניב דראי. הכובעים כולם בתפירת יד, כשהקו העיצובי שלהם נע בין המראה החלוצי המקומי, מראה רחוב והאוריינטליזם האירופי.

השוני בין הכובעים מייצג את מגוון הדמויות שביקשתי ליצור. הדוגמנים הם לעתים מבקרים זרים בספארי, כאדם הלבן המבקר בספארי באפריקה; לעתים ילדי רחוב שובבים שמרותקים מהמתרחש סביבם; ולעתים חיות אקזוטיות, השייכות למקום. 

הקו העיצובי הרחב והמשוחרר של ענר, יחד עם פלטת הצבעים החמה הארצישראלית שלו, הלכה יד ביד עם המותג של המעצבת מעיין פז (Maayan Paz), שהקו העיצובי המינימליסטי שלה מושפע גם הוא מהמראה החלוצי הישראלי הנשי. האוברולים של Heroic הכניסו מראה אוריינטליסטי יותר להפקה, כמו גם טונים חזקים יותר של צבעי כחול וירוק.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לדוגמנים היה לנו חשוב לתת מראה טבעי ככל האפשר, נטול אבזור. השארתי רק את השרשרת שהייתה על צווארו של טום, שאיתה הוא בא לצילומים, כי הרגשתי שהיא ביטאה את השובבות והחספוס שלו. 

כשצילמנו בספארי, המבקרים במקום בהו בדוגמנים לא פחות מאשר בבבונים. בכל פעם שהחלפנו לדוגמנים לוק, הם הפכו להיות חיה קצת אחרת, מסקרנת, לא ברורה; הבבונים נשארו אותו דבר. זה גרם לי לחשוב שבניגוד לבבונים, אנחנו יכולים לשנות את עצמנו כל כך בקלות. 

סטייליסטית לפני הקורונה בחיים לא הייתה יכולה לדמיין שהטרנד האופנתי שישלוט בעולם יהיה מסכה; שכפפות סגולות ומסכה צהובה עם הדפס של אננס זה השילוב החם הבא. כשאני יוצאת לרחוב, מסתכלת סביב, אני רואה כמה מהר שינינו את אורח החיים שלנו – מתרחקים כשבן אדם מתקרב, עוטים על עצמנו מסכה וכפפות כאילו זה דבר של מה בכך, רצים פתאום למרות שמי לעזאזל רץ לפני כן. 

כשאני מסתכלת על ההפקה שעשינו, רק לפני חודש וחצי, אני חושבת כמה הייתי חופשיה אז. זזתי ממקום למקום: לקחת את הבגדים מהמעצבים, לצלם ארבעה לוקים לפני שהספארי נסגר, לדאוג שכל הבגדים לא יתלכלכו, להחזיר למעצבים, לבחור את התמונות עם ריקי, להחליט מהי תמונה טובה, מה אנחנו רוצות להעביר.

בסוף כל העיסוק הזה, עם כל האהבה שלי למקצוע, בכלל לא הצלחתי להתענג. לא הצלחתי לעצור, וליהנות. עם זאת, מאז שנכנסתי להסגר שמאפשר לי מרחב מחייה מצומצם מעט יותר משל אורנג אוטן בספארי, יש לי זמן לעצור: לקבל השראה מהצבעים שבחדר; לגדל כמות עציצים כזו שבטעות אחשוב שאני בחוץ; להעביר אצבעות בצמחייה עשבית סגלגלה שצומחת בפארק ולא לדעת איך קוראים לה.

עכשיו, אני חושבת לעצמי, בסוף עשינו הפקת אופנה, כדי שאנשים יעצרו, יסתכלו, וייהנו ממשהו יפה. 

– – –