משבצות ונחשים: הקרמיקה הצבעונית של בר ברגמן

בר ברגמן היא פסלת המתגוררת בתל אביב ומייצרת אוביקטים מקרמיקה בעלי חתימה סגנונית מובהקת. היא החלה לעסוק בתחום ״באופן רשמי״ בפרוץ מגפת הקורונה, ופרסמה את יצירותיה באינסטגרם. שם הן משכו תשומת לב רבה בזכות הצבעוניות הבוהקת והמראה הפלסטי, החריג בנוף הקרמיקה המקומי ובכלל.

״פיסול בחימר זה משהו שעשיתי מאז שאני זוכרת את עצמי״, היא מספרת. ״עוד בילדותי הייתי מכינה חתולים מיניאטוריים מחימר, אבל כשהתבגרתי הייתי קצת מבולבלת וניסיתי לעשות כל דבר אחר חוץ מלפסל. למדתי בכל מוסד אמנותי שקיים בארץ״.

ברגמן, בת 30, למדה אמנות פלסטית במדרשה, אך פרשה מכיוון שהלימודים הזכירו לה מדי את מגמת האמנות בתיכון תלמה ילין. בבצלאל היא העבירה שנתיים במחלקה לתקשורת חזותית, אך לאחר שהבינה שרוב העבודה מתבצעת במחשב והגעגועים לעבודת יד גברו, היא פרשה גם מהלימודים הללו והצטרפה למחלקה לאמנות בשנקר. משעזבה גם אותה מסיבות דומות, ולאחר מספר עבודות שונות ומשונות, ברגמן הבינה שהיא ״לא יכולה להמשיך לברוח מהפיסול״ – והחליטה לפתוח סטודיו משלה ולעבוד כעצמאית.

״אני חושבת שהתחמקתי מפיסול במשך כל כך הרבה זמן בגלל שפחדתי להיכשל. זה הדבר היחיד שהרגשתי שאני טובה בו, והפחד להיכשל גם בזה מנע ממני לנסות. זה פחד מוות – אם לא אצליח בפיסול, מה יישאר לי? ובכלל, תחום האמנות הוא כל כך אמורפי, מה זה אומר להצליח בו?״

דוקא פיסול לא למדת באף מוסד.

״זה בא לי טבעי. את הידע שהיה חסר ברמה הטכנית השלמתי באופן עצמאי. עבדתי כאסיסטנטית בסטודיו לקרמיקה ובנוסף ליקטתי כל פיסת מידע שיכולתי למצוא באינטרנט: קראתי בלוגים, צפיתי במדריכים ביו־טיוב, ואני עדיין ממשיכה בניסוי וטעייה או שואלת חברים מהתחום, שתמיד נדיבים עם הידע שלהם. עקומת הלמידה אמנם איטית יותר, אבל גם מספק אותי ללמוד לעשות את זה לבד בלי לרוץ לעוד מסגרת – כאלה כבר היו לי מספיק.

״מכיוון שלא למדתי לעבוד עם קרמיקה במוסד אקדמי אני מוכרחה למצוא פתרונות ולפתח טכניקות משלי, שהן אולי לא ׳נכונות׳, אך הן מבדילות את העבודות שלי בנוף המקומי. אם הייתי לומדת כנראה שהיו לי פתרונות אחרים לדברים האלה, היו מלמדים אותי את הטכניקה המתאימה למה שאני רוצה לעשות״.

ברגמן מעידה על משיכתה לפלטות וצורות גרפיות, כשההשראה העיקרית שלה היא אמנות הפופ. האסתטיקה הזו היא מה שמבדיל את יצירותיה מהסממנים המזוהים לרוב עם עבודות קרמיקה – כמו צבעי אדמה, גוונים עכורים וטקסטורות אורגניות – והיא יוצרת הזרה באמצעות אוביקטים שמדברים בשפה אחרת מהחומר שממנו הם עשויים.

עולם ההשראות שלה מגוון ומגיע מחיי היום־יום ותרבות הפופ. זה יכול להיות אובייקט במוזיאון, ציור של בן זוגה עמרי, אימוג׳י חדש או קבוצת הנחשים שהיא חברה בה בפייסבוק. את הרעיון לפסל נחשים שדומיננטיים בעבודותיה מצאה ברגמן דווקא בטכניקה עצמה.

״הטכניקה נקראת ׳חוליות׳, וכשנותנים לילדים בגן להתנסות בה קוראים לה נחשים. פשוט מכינים נקניקיות מחימר. חשבתי לעשות נחש מ׳נחש׳, אהבתי את התוצאה ופיתחתי את זה משם. 

״אנשים מזהים קו בעבודות שלי, אבל מבחינתי כל עבודה באה ממקום אחר. לפעמים אני רואה את הקו המחבר כשאני מסתכלת על כולן ביחד, אבל כשאני ניגשת לעבודה חדשה זה תמיד מרגיש לי מאפס״.

בלי יציקות, בלי שכפולים

בתקופת הקורונה הסטודיו הפך למקום הבילוי העיקרי של ברגמן, למרות שהיא תכננה אותו כך שלא יהיה לה נוח לנוח בו, אלא רק לעבוד, מה שהיתה עושה לדבריה לפעמים גם 20 שעות ברציפות. אך משנגמרו הסגרים והגיעה העת לשחרר את היצירות לאוויר העולם, נגמרה האופוריה והחלו מאמצי השיווק.

״בשביל להיות מעצב או אמן בחברה כיום, צריך להבין בעוד הרבה תחומים: צילום, עריכה, שיווק – זה לא מספיק לבוא לסטודיו ולעשות מה שאני רוצה וזהו. זה מרגיש לי כמו שני תחומים שונים, אבל כדי להצליח באחד אני חייבת ללמוד לעשות גם את השני״.

באתר החדש אפשר למצוא את גוף העבודות מתקופת העבודה האינטנסיבית בסטודיו, בשיא הקורונה, ״כשלא היה שום דבר מסביב והייתי רק קמה בבוקר והולכת לעבוד״. העבודות החדשות מדגימות היטב את עולמה האסתטי והמושגי, כמו לדוגמה פסלי הטיפה: ״הם לגמרי הושפעו מהאימוג׳י. זה דימוי שאנחנו כחברה יכולים להתבונן בו ולהעריך אותו במובן צורני״.

מכיוון שהיא רק בתחילת הדרך המקצועית, ואולי לא מסיבה זו בלבד, ברגמן מייצרת את כל האוביקטים שלה בבניית יד, ללא אובניים או תבניות, וכך כל פריט שהיא מפרסמת הוא one piece. ״חשוב לי להתמקד בטכניקה הזו ולא להשתמש בעזרים וטכניקות של ייצור בכמויות, כדי להישאר על הגבול שבין אוביקט שימושי לעבודת אמנות.

״אין יציקות, אין שכפולים, אם יש שניים מאותו דבר זה כי עשיתי שניים מאותו דבר. זה אולי לא המודל הכלכלי הכי טוב אבל זה מה שהכי נכון לי עכשיו, לחקור רעיונות ולייצר אותם מאפס. נכון לעכשיו אם יש אוביקט שהכנתי, אין עוד אחד בדיוק כמוהו״.

אין יציקות, אין שכפולים, אם יש שניים מאותו דבר זה כי עשיתי שניים מאותו דבר. זה אולי לא המודל הכלכלי הכי טוב אבל זה מה שהכי נכון לי עכשיו, לחקור רעיונות ולייצר אותם מאפס. נכון לעכשיו אם יש אוביקט שהכנתי, אין עוד אחד בדיוק כמוהו

הפיסול בבניית יד ומכירת התוצרים דורשים מברגמן תרגול כמעט בודהיסטי בחוסר היקשרות. ״זה תהליך של פרידה שחייב לקרות, אחרת אשב בסטודיו מפוצץ פסלים, אבל זה קשה ולפעמים אני מתגעגעת לעבודות.

״לפעמים אני צריכה לשבת עם האוביקטים איזו תקופה ולהיפרד מהם לפני שאני יכולה להעביר אותם לבית חדש. זה תרגול טוב בשחרור, יש בזה משהו קצת זן. הרבה מהדברים גם מתפוצצים ונשברים בתנור – אני יכולה לעבוד על אוביקט חודשיים ואז לפתוח את התנור ולגלות שהוא נשבר לחצי – זה כבר קרה לי עם פסל שעבדתי עליו 120 שעות. אז אני מנסה מראש פחות להקשר לעבודות, אחרת יישבר לי הלב כל הזמן.

״למרות זאת, יש עבודה אחת שאני לא חושבת שאוכל למכור, וזה הפסל הראשון שעשיתי אחרי כמה שנים שלא פיסלתי – כף יד עם עין באמצעה. זה הפסל הראשון שיצרתי אחרי שהחלטתי שאני נותנת לפיסול את הצ׳אנס שלו, הוא התקיים לי בתוך הראש במשך ארבע שנים. עשיתי סקיצות, לא הגעתי אליו, וביום שהגעתי לעשות אותו בסטודיו הוא פשוט נשפך ממני״.

מה התכניות לעתיד?

״כרגע השאיפה שלי היא להישאר בעבודת יד ולייצר אוביקטים חד־פעמיים. מה שהכי חשוב לי הוא להמשיך עם העבודה שתעניין אותי. בעתיד אני מקווה להציג בגלריות, אבל רוצה שהדברים שלי יהיו גם בבתים של אנשים. אשמח שיהיה שימוש יומיומי לחפצים, שאנשים יוכלו להתבונן בהם וליהנות מהם, אוביקטים שמבט בהם יגרום ליום שלך להשתפר קצת. יש מספיק דברים מכוערים בעולם ובמרחב הציבורי בישראל במיוחד. 

״אין לי באשליות, אני לא חושבת שאכין פסל וגלריות יעמדו בתור להציג אותו ושאספנים ידפקו לי על הדלת. אני יודעת שאם אני רוצה להתפרנס מפיסול אני צריכה לתווך אותו לקהל רחב יותר, וגם למכור את העבודות שלי במחירים לא מופרכים. אני גם רק בתחילת הדרך, ועדיין בוחנת את הגבולות של העבודה בקרמיקה.

״בימים אלו אני עובדת על פרויקט עם השראות מגוף האדם – אגרטלים אנטומיים – שבחודשים הקרובים אתחיל לפרסם. בהמשך ארצה לייצר בכמות יותר גדולה, שזה אומר יותר שעות בסטודיו, אבל זה בסדר כי זה ממילא מה שאני הכי אוהבת לעשות״.