בוגרים 2021 // בית הספר לאמנות רב תחומית, שנקר

עתליה אופריכטר / Insight-Out

עתליה אופריכטר מציירת בטכניקה דקדקנית, שנוטה להיפר־ריאליזם ומשחקת בכשרון עם המדיום – בין צלילות לעכירות, בין שלם למפורק ובין הקפאה של הרגע לתנועה. הציורים שואבים השראה מתולדות האמנות והצילום, ומבוססים על צילומים מבוימים וצילומים מאלבום התמונות המשפחתי.

בציוריה האינטימיים אופריכטר לוכדת מבט כפול – המבט של המצולם / המצוייר המישיר מבט אל הצופה, ומעין קשר עין נוצר בין הבד למתבונן. היא נוקטת בדרגות שונות של התערבות בהחלטות האמנותיות שלה – החל מנאמנות למקור דרך הפרעה ושיבוש, עד התרוקנות מתוכן. התוצאה היא ציור מאוד רגשי ואף חושפני.

---

לילך ירון / הסבך

הסבך של לילך ירון הוא מיצב פיסולי, עשוי מחומרים מצויים ופשוטים, חומרי בנייה כמו חול ובלוקים, יתדות ורשת ברזל, הפוגשים חומרים ביתיים כמו חוטי צמר ושקיות ניילון. התוצאה היא מערכת של תלות הדדית – תרתי משמע – בין גופים שאיזונם נראה שברירי, רגעי, בלתי יציב. ועם זאת המיצב מעיד על עצמו, שהוקדשה מחשבה וחשיבות לאסתטיקה ולקומפוזיציה של החלל. בתיאור העבודה נכתב יפה ״שנדמה שרוח פרצים הציבה אותו״.

בין המערכות הפזורות באווריריות, העין מחפשת ונמשכת אל נקודת מיקוד – צילום גדול מידות שבו קבוצת צעירים נמצאת כאילו בתנועה, מרחפת־מתקדמת־נטועה באוויר. הם מאזנים את עצמם על גבי בלוקים, רתומים לחבלים אדומים, שגולשים באלגנטיות אל מחוץ לתמונה, אל הרצפה והתקרה. העבודה הדו ממדית, ספק משחק וספק אתגר בלתי אפשרי, מקבלת הד בדמות החומרים הפיזיים בחלל.

---

פבל יפנוב / זכרונות שווא

פבל יפנוב מצלם דיוקן עצמי בגרסאות שונות ומשונות, ומשתמש בז׳אנר של הדיוקן העצמי ככלי להבניה ופירוק של זהות, תוך בחינת מוסכמות ומיתוסים חברתיים ותרבותיים. בתצלומים מתגלמת דמותו של האמן בזהויות שונות או בניואנסים שונים של אותה דמות בדויה.

מרתקים במיוחד הדיוקנאות בצילומי סטודיו בשחור־לבן, המדמים צילומי חיילים מתקופת מלחמות העולם, הראשונה והשנייה. יפנוב מצליח לשחזר באמינות לא רק את המדיום אלא גם את הדמויות, של חיילים צעירים בני 100 שנה, שנקברו בין דפי ההיסטוריה. בסדרה אחרת הוא מאלתר ברישול מכוון רעיונות שונים של זהות, באמצעות תלבושות ואביזרים.

לעומת הדמויות המחופשות, בולטת בחלל עבודה שבה מוכפלת דמותו שלוש פעמים, בסצינת מוות ופרידה המזכירה במכוון תמונות דת נוצריות. דווקא כאן הוא מופיע במראה ה(כמעט) טבעי שלו, בשלושה תפקידים, וממשיך במשחק מרובה הפנים.

---

נעים שפר / Untitled Cave

נעים שפר מציג עבודה מרשימה המחברת בין פנים וחוץ, בין החלל שבו הוא מציג בפנים בית הספר, לבין תעלות ניקוז עכורות שהוא מצלם בעירו, יבנה, ובתוכן מנהרה שגילה בשיטוטיו בתקופת הקורונה. העבודה בנויה על ידי צילום אלמנטים מחדר התצוגה, הדפסתם, והנחתם במנהרה באופן העוקב אחר צורת החדר המקורית.

בחלל עצמו הוא חוזר על הפעולה – הצילומים מודפסים במידות גדולות ומכסים קירות שלמים. לוקח זמן לזהות את השכבתיות והתעתוע: הנחה מדויקת של צילומים זה על גבי זה יוצרת הלחמים ממקומות שונים, המתיישבים בהרמוניה אלה על אלה, כמו פתחים סודיים בין עולמות. המחשבה על חלל תת קרקעי מעלה על הדעת ״גאולה דרך הביבים״.

העבודה מתכתבת עם משל המערה של אפלטון, אך גם עם תיאורים ספרותיים סוריאליסטיים של הרוקי מורקמי. קירות נזילים, בורות הסתתרות והתייחדות, המשמשים כפורטל־מעבר ממימד מקום וזמן אחד לאחר. כך, גם המיצב של שפר בודק את אפשרויות להרכבת תמונת המציאות מחדש, לאחר התפוררות הוודאויות.

---

---

ליז מאר / נמרים וכו׳: מבחר מרחבים

ליז מאר מציירת בפחם על נייר בגדלים לא שגרתיים, דימויים של טבע סינתטי. בעלי חיים פלקטיים אך מלאי חיוניות, נמרים מרחפים באוויר בתנועת זינוק, עיניהם לטושות במבט אנושי, ספק חרד ספק דלוק, וכפותיהם נראות כאילו לא יוכלו לשאת את משקלם אם אי פעם ינחתו.

היא מתכתבת עם דימויים מספריית הזיכרון הקולקטיבי – מהג׳ונגל הנאיבי של אנרי רוסו לדובונים של איוואן שישקין – ונוטעת אותם בנוף חללי של הרים בלתי אפשריים, צמחייה קפואה וצורות גאומטריות. מהנוף היא גוזרת מבנים פאליים שמתגלמים למרגלות הציורים בחלל התערוכה, מגדלי קרמיקה בהדפסת תלת ממד.

---

מיכל פרומר / כתם

מיכל פרומר מציגה בפרויקט הגמר עבודות שנעשו בטכניקה של מעיכה, טבילה בדיו, סחיטה וייבוש, והחומר העיקרי בהן הוא נייר. מתוך נקודת מוצא של מחקר חומרי חזותי ורגשי, הקימה פרומר בסטודיו שלה מעין מעבדה, הבודקת כיצד סוגי נייר שונים מגיבים לדיו ולצבע תעשייתי שחור, תוך שהיא מתמסרת לדחף יצרי, ולפעולת הקימוט והלכלוך המלווים את תהליך המחקר.

תוצריו הרבים של תהליך המחקר הצטברו לכדי ערימה שחורה, שאליה הצטרפו חומרים נוספים כמו קלקר מושחר ומוצרים, רדי־מייד, בעיקר מוצרי פלסטיק ולבוש, כולם בשחור.

לרצפה המרוצפת שאריות, הנראית כמו אחרי הצפה או אסון אקולוגי, הצטרפו רישומי דיו על הקיר המעוגל של בניין עלית המזוהה כל כך – דמויות קלושות של בעלי חיים ואנשים, ספק ריאליסטיים ספק דמויות מספרי ילדים – שמוהלות את התמונה בצער ותחושת חוסר אונים.

---

פבל מץ / 01:23:40

התמונה האפוקליפטית של עבודתה של פרומר לא הייתה שלמה כל־כך, ללא המפגש עם עבודותיו המצמררות של פבל מץ, מצד אחד ושל עתליה אופריכטר מהצד השני. החלל כולו צבוע שחור מורבידי, ומעיד במידת מה גם על הלך הרוח של הלימודים (והעולם) בשנתיים האחרונות. כאן המקום לציין שתערוכת הבוגרים השנה ערוכה בהרבה מחשבה, והמפגשים החזותיים והפיזיים שיצרו האוצרים (חנה פרוינד שרתוק, אוריאל מירון וגלעד אפרת), בין הפרויקטים השונים, יוצרים שלם הגדול מסך חלקיו.

מץ, יליד אוקראינה, נולד וגדל בשיכון של מפוני אסון צ׳רנוביל. הוריו וקרובי משפחתו היו עדים לאסון ושימשו כ״מנטרלים״ -אנשי צבא ואזרחים מקומיים, שהועסקו, בכפייה ולרוב ללא אמצעי מיגון, בפינוי וניקוי האזורים הנגועים בקרינה – בעקבות האסון הגרעיני שהתרחש ב־26.4.1986.

01:23:40 – כותרת העבודה – היא השעה המדויקת שבה אירע הפיצוץ של הכור בצ׳רנוביל. מץ הגיע לסיור בעיר, שהיא עד היום שטח צבאי סגור וברובו נטוש, שניתן לבקרו רק בתיאום מראש, בליווי מדריך מוסמך ועם אמצעי הגנה. הוא מציג בתערוכה צילומים מהביקור, שרק לאחר הפיתוח גילה שנחשפו לקרינה בגלל עצם השהות באזור האסון. ההדפסה מסרט הצילום הנגוע הא עדות כואבת לתהליך השיבוש והמחיקה – קודם באסון עצמו ואר כך בטיפול בנפגעיו ובסכנות דומות בעולם. ממרחק השנים, על רקע הקורונה, הדברים מקבלים משנה תוקף.