מה קורה // מאי עומר

מי?

מאי עומר, בת 36, כמעט חמש שנים בלונדון.
אינסטגרם / אתר

סטטוס זוגי?

בזוגיות 12 שנה.

מה בצלחת?

הכל. ואם יש רעב אז באמת הכל .

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו יש לי תערוכת יחיד בבית ליבלינג בתל אביב שאצר ערן אייזנהמר. התערוכה ״אל הים الأيام״ עוסקת בהמשכיות, בתיעוד, בהרס, בארכיון ובאדריכלות נוף. העבודה מרכזית היא וידאו אינסטליישן באורך 11 דקות, ובנוסף יש עוד חמש עבודות דו־ממד של רישומים ופרחים מיובשים. 

ב־2017, לפני שעברתי ללונדון ללימודי תואר שני בגולדסמית, מצאתי סרטים שסבא שלי, המשורר ואדריכל הנוף הלל עומר (ע. הלל), צילם במנשייה ובצפון יפו. כמה שנים אחרי שצילם שם הוא הוזמן לעבוד באותם המקומות כאדריכל נוף: הוא תכנן את גן הפסגה בעיר העתיקה ואת גן צ׳אלס קלור שהוקם על חורבות שכונת מנשייה.

בתערוכה עניין אותי לבחון את המבט שלו, שמצד אחד תיעד את הנוף ומצד שינה אותו לחלוטין. היה לי חשוב למקום את המבט המתעד/הורס בקונטקסט ולשייך אותו למסורות אסתטיות שממשיכות להשפיע על אמנות, על תרבות ועל הנוף בארץ. בנוסף רציתי להמשיך ולשוחח עם המבט הזה, ולכן העבודה המרכזית היא וידאו אינסטליישן שמחבר בין חומרים שאני צילמתי וחומרים שסבא שלי צילם. 

התחלתי לעבוד על התערוכה הזו ב־2020 אבל היא המשך חקירה של נושאים שמעניינים אותי כבר שנים. ב־2003 עשיתי שנת שירות בתנועה בשם סדאקה רעות. גרנו ביחד שבעה יהודים ופלסטינים בקומונה ביפו. בדרך לבית שלנו על המדרכה הייתה שכבת אספלט שכיסתה מרצפות ערביות מצוירות. השנה הזו השפיעה על האדם שאני ועל האמנות שאני עושה.

בלימודי תואר ראשון במדרשה פרויקט הגמר שלי היה על הג׳נטריפיקציה של יפו. ב־2016 הצגתי תערוכת יחיד בשם ״עולם הדממה״ שאצרה דינה יקרסון, שגם התייחסה למנשייה ולהיסטוריה מוסתרת. באופן מסוים התערוכה הנוכחית היא גם המשך של עבודה שהצגתי ב־2019 בתערוכה ״מישהו ראה פעם תצלום של מסתנן?״ שאצרה דבי פרבר. העבודה ההיא חקרה את ההשפעה של מיתוסים ואסתטיקות קולוניאליות על האתוס הציוני.

בשנים האחרונות התחלתי לחקור השתקה והדחקה של היסטוריה טראומטית בלונדון. לתואר שני שלי חקרתי את את הזיכרון הקולקטיבי של השריפה במסיבת בית בניו קרוס, התקפה גזענית שקרתה בשנת 1981 שכתוצאה ממנה נהרגו 14 בני נוער שחורים ממוצא קריבי. האירוע הזה, למרות האופי המזעזע שלו ולמרות שהוא היה אירוע מכונן בהיסטוריה הבריטית העכשווית, אינו מוכר לציבור והוא נעלם מהזכרון הקולקטיבי. כחלק מהעבודה שלי עשיתי סדנאות עם אקטיביסטים צעירים ויצרתי עבודת סאונד ועבודת וידאו עם המשתתפים.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

מה זה אמן מפורסם? לפי ההגדרה שלי, זמרים או שחקנים או במקרים מעטים גם אמנים ויזואליים, שמשתמשים בגוף שלהם ליצירת פרסונה ציבורית או דימוי מזוהה, הם מפורסמים. לפי ההגדרה הזו יצא לי לפגוש מעט מאוד אמנים מפורסמים.

כן יצא לי לעשות כיף לגרייס ג׳ונס וללחוץ את היד של לורן היל באיזה פסטיבל. זה היה מדהים אבל למרבה הצער אף אחת מהן לא התאהבה בי עד כלות הנשמה והיחסים ביננו לא הפכו להדדים. אבל אם ההגדרה של של אמנים מפורסמים זה אמנים שיש לי הערכה אליהם ושזוכים להצלחה בשדה האמנות, אז היה לי את הכבוד לפגוש ואפילו לעבוד עם די הרבה אמנים ישראלים, בריטיים ובין לאומיים.

עבדתי כמעט עשור במרכז לאמנות דיגיטלית באוצרות של תערוכות, של פרויקטים אינטרדיסציפלינריים ושל אמנות מובלת קהילה. בשנים האחרונות אני עושה דבר דומה בלונדון, אני קו־דירקטור של מרכז תרבות בשם The Exchange. חלק מהפריבילגיה של להיות בצוות הבכיר של מרכז תרבות זה שאפשר ליזום עם מי אני רוצה לשתף פעולה. 

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו? 

רוב העבודות שלי מבוססות על שיתופי פעולה עם לא־אמנים. יצא לי לעבוד הרבה עם אדריכלים, עם אקדמאים, עם עובדים סוציאלים, עם אקטיביסטים, עם תושבים , עם נוער וילדים. מה שאני עושה מוגדר הרבה פעמים כאמנות מובלת קהילה או מבוססת קהילה. בגלל שגם ישראל וגם בריטניה הן ארצות נאו־ליברליות, לרוב אלו פרויקטים שמתמודדים עם מחסור בשירותים סוציאלים, בשירותי בריאות, בריאות נפש, חינוך ורווחה. 

במאי האחרון עבדתי על פרוייקט ב־South London Gallery יחד עם הורים (למעשה אלו היו רק אמהות), הסובלות מבעיות נפשיות ולהן ילדים מתחת לגיל 5. זהו היה פרויקט מדהים מתגמל ומתיש. הוא הדגיש את הקשר הבלתי מעורער בין חולי ודיכוי.

במקביל הוא גם הדגיש את הקשר בין בריאות יצירה ופנאי. לפרויקט היה תקציב צנוע שהספיק רק לשלושה חודשים. לכן פרויקט החלומות שלי יעלה הרבה הרבה מאוד כסף, מלא כסף. חוץ מזה גם בא לי לעשות דוקטורט אז אם מישהו ישלם על זה זה גם אחלה. 

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

תתכוננו זו הולכת להיות התשובה הכי לסבית במדור: לפני כמה שבועות היה בפאב השכונתי שוק קח־תן קווירי שארגנו קבוצת הכדורסל של בת זוג שלי. נפטרתי ממלא דברים ולקחתי חולצת כדורגל כתומה. 

---

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן