Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
מיטל כץ־מינרבו: להתנתק לרגע, להיות עם שורשים מחוץ לאדמה
מיטל כץ־מינרבו עוסקת בתערוכה ״הגן של הדברים״ במוזיאון נחום גוטמן בניידות, נוודות ותנועה; בית והתבייתות. ״מה הטבע שלי? זאת השאלה שמעסיקה אותי כל הזמן״
יובל: הי מיטל, מה שלומך? ומזל טוב על התערוכה החדשה במוזיאון נחום גוטמן!
מיטל: הי יובל צהריים טובים גם לך ותודה על האיחולים.
יובל: מה שלומך בימים אלו של שיא האומיקרון?
מיטל: אני מחלימה ממה שחשבתי שהייתה קורונה, והתברר כשפעת קטלנית. היום יצאתי בפעם הראשונה לשמש ולטבע אחרי שבוע בבית.
יובל: גם אני פחות או יותר. אצלי זה היה האומיקרון ואתמול והיום הייתי בשמש בים! שמח שזה מאחורינו למרות שברור שהקורונה והשפעות לא אמרו עדיין את המילה האחרונה…
מיטל: זה ברור שהטבע בדיאלוג איתנו באופנים משונים. זה מעניין, הדחף לצאת אחרי המחלה
יובל: וזה גם מתקשר באופן כזה לתערוכה שלך בגוטמן – ולעיסוק האמנותי שלך בכלל – בטבע. את יודעת להגיד מה מושך אותך לעסוק בטבע?
מיטל: זה לגמרי מתקשר עם הנושא של התערוכה והעיסוק האמנותי שלי בכלל. המשיכה שלי לטבעי מגיעה בעיקר מהמקום שבו גדלתי בדרום אמריקה, קראקס, ונצואלה. זה מקום שמשלב לתוכו את הנוכחות של הטבע הפראי עם המטרופולין מבטון. ערבוב של תרבויות, צורות, צבעים וקולות שנכנסו מבחוץ אלי הביתה, והוציאו אותי ממנה להכיר ולהיטמע במקום שהיגרתי אליו עם הורי כתינוקת
יובל: מתי עלית לישראל?
מיטל: ב־1995
יובל: בת כמה היית?
מיטל: הייתי בת 21 🙈
יובל: ומאז תמיד יש בעבודות שלך איזשהו קשר למקום שממנו הגעת, נכון?
מיטל: נכון. זה מגיע מהמקום או מהרצון להשתייך, לצד תחושת זרות מתמדת. זה מרגיש כמו צמח ששורשיו באוויר ומחפש את האדמה שתאזן אותו. דרך האמנות אני מנסה לשחזר, ובאותו הזמן לברוא, את המקום הזה, את האדמה הזאת. סוג של מציאות אלטרנטיבית
יובל: אז את מה את מציגה בגן של הדברים?
מיטל: הגן של הדברים הוא אינסטלישן רב מדיומלי המשלב עבודות קיימות מהשנה האחרונה וכאלה שנעשו במיוחד לחלל, בהזמנת המנהלת והאוצרת הראשית של המוזיאון, מוניקה לביא. ציורים, עבודות טקסטיל מורכבות ואוביקטים פיסוליים ממלאים את החלל בשפע. התערוכה עוסקת במושגים של ניידות, נוודות ותנועה, לצד מושגים של בית והתבייתות. מיקום העבודות והיחסים ביניהן יוצר מסלול הליכה המערבב בין תפיסות של חוץ ופנים לכדי תחושה של חלל נטוש אך מלא חיים
יובל: תגידי משהו על החומרים שאת עובדת איתם? אמנם לא יצא לי לבקר עדיין בתערוכה אבל אני חושב שמהתמונות זה הדבר הראשון שבולט לעין
מיטל: באמת יש מגוון גדול של חומרים מרוכזים בחלל אחד. הרצון למתוח את גבולות הציור מאוד נוכח בתערוכה. ציורי גרפיטי גדולים שנעשו על ידי אמני גרפיטי (ג׳קי לוי, סלמון יצחק, מאירה בתיה גודפרנד) שהזמנתי למקום משנים את פני החלל המקורי ויוצרים אווירה חדשה. לצד ציורי שמן, ישנן שמיכות מצוירות באופנים שונים. מוטיב השמיכה/ציור חוזר על עצמו בתערוכה: לעיתים היא שטוחה ולפעמים מקופלת בתוך עצמה, ויש גם כאלה מתוחות לכדי אוביקט תלת־ממדי.
במרכז התערוכה שלד של צריף שכל חלקיו מכוסים טקסטיל באין־סוף צבעים וטקסטורות שהופכים אותו לאוביקט רך המכיל מספר גדול של קקטוסים זקופים עשויים מבדים חלקן מצוירים. לצד עבודות הטקסטיל הרבות ישנם אוביקטים קשים המשלבים הדפס ורישום. כל זה מצבעוניות חגיגית, פסאדה לשאלות מורכבות ולא פתורות.
ויש עוד הרבה חומרים שגלויים ונסתרים מהעין בתערוכה אלה רק חלק קטן ממה שקורה שם
בעיקר חשבתי על מקרה שבו הצמחים כובשים את הבית ומשתלטים עליו ומחליפים את מקומם של החפצים שהיו שם. אהבתי את רעיון למקם בית בתוך בית, הפעולה הזאת מהדהדת את התחושה של חוסר בהירות מול המושג עצמו
יובל: כן, נראה ככה. ורציתי לשאול על הצריף – כי הוא פתאום נראה קצת יוצא דופן בתוך כל הגן הבוטני. מה התפקיד שלו בסיפור?
מיטל: זה מעניין שאתה רואה את זה כך, כי הצריף היה האוביקט הראשון והמוביל של התערוכה: הצריף של הגנן שבו מאחסנים כלים לעבודה בחוץ, זקופים. בתערוכה הקקטוסים מחליפים את הכלים, ואפשר לפרש את זה מכל מני כיוונים, כל התשובות נכונות.
בעיקר חשבתי על מקרה שבו הצמחים כובשים את הבית ומשתלטים עליו ומחליפים את מקומם של החפצים שהיו שם. אהבתי את רעיון למקם בית בתוך בית, הפעולה הזאת מהדהדת את התחושה של חוסר בהירות מול המושג עצמו. הצריף הוא ייצוג של בית אחד בין כמה שמופיעים בתערוכה
יובל: עכשיו כשאת אומרת את זה ככה זה נשמע הגיוני. ואני רוצה לשאול, איזו מן חוויה את רוצה לזמן למבקרים בתערוכה? מה את רוצה שיקרה להם? עם מה את רוצה שהם ייצאו ממנה?
מיטל כץ מינרבו. צילום: Alvit Contemporary Creatives
מיטל: התערוכה מציעה למבקרים תנועה בשטח לא מוכר, הבולעת אותו או אותה במסע בין אלמנטים אורגניים המהדהדים טבע לבין כאלה שנראים מוכרים ושינו את תפקידם. לכל אלמנט בתערוכה יש יותר ממשמעות אחת, כל שילוב ביניהם מייצר חוויה חדשה.
המבקרים יכולים להתהלך באותו מסלול פעמיים והחוויה תהיה שונה או לבחור את כיוון המסלול בכלל. למבקרים בתערוכה יש בחירה במה להסתכל ברפרוף ועל מה להתמקד ומאיפה להתבונן.
הייתי רוצה שמי שמגיע לתערוכה יתמסר לחוויה החושית שתגרום לו או לה להתנתק לרגע, להיות עם שורשים מחוץ לאדמה, תלושים. אשמח שמי שיצאה מהתערוכה יוכל לשאול את עמה או את עצמו מה הטבע שלי? זאת השאלה שמעסיקה אותי כל הזמן. היא נשארת ללא תשובה קונקרטית אבל היא המנוע מאחורי כל מה שאני עושה בזמן האחרון
יובל: כמי שהיה שותף באוצרות של תערוכה שהכותרת שלה הייתה גוף ראשון טבע שני אני הכי מבין. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?
מיטל: אני שמחה שאנחנו שותפים מחשבה ביקורתית על נרטיבים של זהות, ההולכים ומתהווים לכדי שיח בעל שפה עשירה אך חדשה שלוקח זמן להטמיע. נומדיות הוא מושג מאוד נוכח בתערוכה והוא מפתח בשיח על זהות. להיות סוביקט הנמצאת בתנועה מתמדת פנימית וחיצונית, נפשית ופיזית, שיחרר ממני את הצורך להשתייך למקום גאוגרפי מסוים. הפסקתי לחפש והתחלתי ליצור אותו. זה מקום פתוח, השואל שאלות, מוצא חלק מהתשובות ומהווה אלטרנטיבה מעשית בעולם משתנה.
ושסביב התערוכה היו מעורבים אנשים רבים, כמו מפעל קטן. לעלוית שרביט תפקיד מרכזי בכל מה שאני עושה ובפרויקט הזה בפרט, בניהול ובליווי האמנותי וקונספטואלי ודרך דיאלוג פורה ומעמיק
מיטל כץ־מינרבו | הגן של הדברים
אוצרת: מוניקה לביא
מוזיאון נחום גוטמן לאמנות
נעילה: מאי 2022
