תומר קאפ במוזיאון אשדוד: מסע ביוגרפי סוריאליסטי

עוד לפני שהגעתי לתערוכה של תומר קאפ במוזיאון אשדוד לאמנות כבר התעטפתי באווירה של שקט נוגה. שם התערוכה, ״לקראת ערב, צלו של העץ ארוך יותר״, צייר בעיני רוחי תמונה כה פואטית, ומשך אותי בחבלי קסם. בכניסה לתערוכה שוב הלם בליבי הטקסט הזה, מעט המכיל את המרובה. הייקו שמטיל את צילו של העץ האסוציאטיבי, וכמו מכוון את העין בעדינות אל תוך החלל פנימה, אל המסלול שעובר בין צילומי נוף מושכים ומסתוריים לסצנות פנים ביתיות אך מנוכרות; בין תחושת היכרות וזיהוי לבין זרות ותלישות.

קאפ מצלם בעיקר (אך לא רק) בשחור לבן, ומשתמש בצילום כבטקסט ספרותי: מחסיר פרטים מצד אחד ומדגיש אחרים מהצד השני – כדי ליצור סיפור מתח ורומנטיקה. הוא מספר ומסתיר בו זמנית תולדות משפחתיים, אישיים וחברתיים. פותח חרך בדלת, כאילו מוכן לשתף את הצופים בעולמו, אך בה בעת מונע מהם את התמונה השלמה. וכמו בספר טוב, הקריאה בתערוכה דורשת השלמת פערים, מערבת את הדמיון והמחשבה, משאירה אותנו דרוכים, מלווה בתחושת מציצנות ומעוררת רגשות מעורבים.

״המדיום של הצילום נותן לי איזה חופש. אני יכול לצלם הכל והתערוכה היא חגיגה במובן זה״, הוא אומר באחת השיחות שאנו מקיימים סביב התערוכה. הכל – זה נופים, אנשים, מוכרים וזרים, סיטואציות טבעיות ומבויימות. מסעות צילום מתוכננים או רגעים ספונטניים, כפי שהוא עצמו מעיד: ״אני יכול להיות בלתי נסבל כשנוסעים איתי, ופתאום צריך לעצור הכל כי אני יוצא לצלם״.

את החופש הזה הוא הפך לקריירה הנמשכת כבר שני עשורים. כעת הוא מציג לראשונה תערוכה מוזיאלית רחבה, שמוקדם לכנותה רטרוספקטיבה, אך היא מקיפה ועשירה ומשרטטת כמעט מהלך חיים.

״לא הגבלנו את עצמנו לגוף עבודות יחיד, אלא בחרנו מזמנים ומקומות שונים. היכולת לחבר בין זמנים ותכנים יוצרת מבטים חדשים״, הוא מסביר את ההיגיון של אסופות העבודות, המסודרות כמו פרקים בחדרי התערוכה. פרק נוסף, מרהיב ולא פחות חשוב, נמצא בספר שייצא במקביל לתערוכה, בעיצובו של מיכאל גורדון.

מהלך טבעי, לא היררכי

קאפ הוא הזוכה הראשון בפרס לזכר נירה מקוב במוזיאון אשדוד לאמנות. הפרס, שמוענק אחת לשנתיים, מיועד לתמיכה בתערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לאמן ולהפקת קטלוג נלווה. ״עם הבחירה בתומר קאפ קבענו רף גבוה לפרס, וזה מקור גאווה״, אומרת רוני כהן בנימיני, האוצרת הראשית של מוזיאון אשדוד.

לשאלה על אופן הבחירה בעבודות היא מסבירה: ״אני נגד היררכיה בתערוכה, אני מעדיפה את הדינמי – מהלך טבעי. ההחלטה הייתה לתת לכל תמונה משקל שהולם אותה ומקום עצמאי, ובאותה עת היא מצטרפת למהלך של הצופה דרך החללים״.

המהלך שהיא מדברת עליו הוא ״מסע עולמי״ בזעיר אנפין. מעבר בין חדרים שעשויים להיראות קטנים בקנה מידה מוזיאלי, אך הולמים במיוחד את האינוונטר האישי של הצילום של קאפ, ומעודדים את אווירת ההתייחדות ותשומת הלב שמבקשים הצילומים. כמו בקפלה המיועדת לתפילת יחיד, לשקט ולהתבוננות, שמפנה את הקשב פנימה באותה מידה שהמבט פונה החוצה.

הקשב הזה מאפיין את עבודתו של קאפ כשהוא מצלם והוא מועבר לצופים, כהלך רוח שמדריך את המבט. בנימיני קראה לכך בטקסט התערוכה ״משהו מיסטי, כמעט דתי״. ובעל פה היא מסבירה: ״הבחירות שלנו בתערוכה מתייחסות גם לחלל, כפי שיש הרבה עיסוק בחללים בצילום עצמו״. ובחלל המוזיאון הם יוצרים מקום להתמקדות המבט, כמו גם מעברים שקולים ומתוכננים היטב, ויחסים משמעותיים בין עבודות הסמוכות אלה לאלה או נמצאות בקשר עין, גם מרחוק.

בצילומיו של קאפ מופיעים חדרים על־זמניים, דלתות, רהיטים וקירות; מראות משקפות, חלונות פונים אל נוף פתוח או אל הבית פנימה; קווים וחלוקות גיאומטריות בדמותם של כביש החוצה את הפריים או של הר המתנוסס באופק, חוף ואגם – כל אלה משמשים כאמצעי מבע. ובבסיס הדברים חבוי הסיפור הפרטי של האמן.

הוא מלהק לצילומיו את הקרובים לו ביותר – אמא, אבא, בן זוג, אחים – אך מציב אותם בתפקידים כאילו גנריים. כך, הוא מצליח ליצור ריחוק במקומות אינטימיים ולהיפך, תחושת אינטימיות בין זרים, במקומות אחרים.

מראות שליקט מיפן ומאיסלנד, מארצות הברית ומישראל, מאבדים את הרפרנס הטבעי שלהם והופכים לחלק מהמסע בתוך הווה מתמשך. נוף יער מהדהד מבט של עופר בין עצים, שמתלכד עם מבטה של דמות מצולמת. הנוף האנושי מתחרה בנוף הטבע וזה משאיר מקום לדומם.

קאפ משתייך למסורת הרואה בצילום אירוע מתמשך, כפי שמסבירה כהן בנימיני: הוא חורג מרגע הלחיצה על ההדק אל תהליך מעמיק של התבוננות פרשנית במציאות, ״היוצרת ביטוי מודע ומכוון לקלאסי ולסמלי, ואפילו לסוריאליסטי ולחלומי״.

המבט הביוגרפי

קאפ הוא בן למשפחה יוצאת דופן. אמו, ישראלית ממוצא מרוקאי, פגשה את אביו שהגיע לישראל בצעירותו בשנות ה־70 כבנו של דיפלומט קמבודי. האב, אביו ואחיו נקרעו ממשפחתם – אמו ואחיותיו של האב שנותרו בקמבודיה – בעת שפרצה מהפיכת הקמר רוז׳, וקיבלו מקלט מדיני בישראל. רבים מבני המשפחה נספו ברצח העם שהתרחש בקמבודיה, בעוד שאביו מצא כאן מקלט ובית, התגייר, שירת בצבא, בגר והקים משפחה.

תומר ושני אחיו גדלו בירושלים ובקנדה. לדבריו: ״זה היה חלק מהחיפוש של הוריי אחר שייכות. אמא ממשפחה מרוקאית, אבא מקמבודיה – ישראל של שנות ה־80 לא הייתה המקום הכי נוח. ובכל זאת חזרנו לארץ. אחרי עוד כמה שנים ההורים התגרשו״.

לפרק הזה, של פרידת הוריו הוא מקדיש חלל מעבר קטן בתערוכה. מי שיעבור בין הצילומים במשולש החדרים שלפני הסוף, יוכל לפגוש את כל בני המשפחה הגרעינית, אמא, אבא, אח ואחות תאומים, ולבסוף גם בנו הצעיר של תומר שנולד לא מזמן. בין צילומיו מרחבי העולם יש גם חלק שמוקדש לקמבודיה, אך הוא מוסווה בין חיפושים ונדודים אחרים.

״הצילום משמש אותו לעיסוק מושגי בדיאלקטיקה העדינה של זהות, שייכות, הגירה וזיכרון״, כותבת על כך בנימיני. והביוגרפיה השזורה גם בצילומים אחרים, מתעתעת. כך לדוגמה בחלל שהוקדש לעבודת וידאו במספר מסכים. זו הפעם הראשונה שהוא מציג וידאו, והחלק הזה בתערוכה חשוב לו במיוחד. קאפ ליהק לתפקיד גבר אסיאתי צעיר ויפה תואר, במטרה מוצהרת להתבונן ולבחון את שפת הגוף, התנועה, הדרך שבה הוא עושה דברים.

כמי שמחפש מודל או הד לדמותו שלו, במספר סצנות שמשרטטות סיטואציות תלושות מהקשר, קאפ כמו חוקר את הדמות המתבלטת בזרותה על רקע הנוף הים תיכוני במובהק. באחת התמונות נראה האיש כשהוא שרוע ומורח את עצמו בשפתון אדום – כמו הכלאה בין עונג למוות, בין יופי לכאב.

בין הסצנות מבליחות מדי כמה דקות תמונות חריגות של מדוזות בשחור לבן. קאפ מתבונן כמוקסם בתנועה ההרמונית של המדוזה, המרחפת, נסחפת, חסרת שליטה על גורלה. בניגוד חריף לקומפוזיציה של צילומי הסטיל – שם ניכרת ההקפדה על כל זווית וכל ובחירה מודעת בכל אלמנט – עבודת הווידאו מעניקה נוכחות לאקראיות ומכירה בחשיבותה.

---

תומר קאפ I לקראת ערב, צלו של העץ ארוך יותר
אוצרת: רוני כהן בנימיני
מוזיאון אשדוד לאמנות
נעילה: אוגוסט 2022