לאן את הולכת אאידה: אישה כלואה במשחקי המלחמה של גברים

בימים שבהם פוטין מכריז מלחמה על אוקראינה, ואווירת מלחמה מהדהדת בעולם, נדמה שאין רלוונטי יותר מסרטה החדש של הבמאית והתסריטאית יסמילה זבניץ׳ ״לאן את הולכת אאידה?״ – זוכה פרס הסרט, הבמאית והשחקנית הטובים ביותר, של האקדמיה האירופית לקולנוע 2021.

הסרט יצא ב־2020 ואף הוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים, אך הוא מגיע כעת לאקרנים בישראל, וזו הזדמנות לצפות בו ולהיזכר מה מחירה האמיתי של מלחמה (החיים). ואיך לרובד של החיים מנעד רגשי רחב בזמן מלחמה ואבדות רבות בגוף ובנפש. כך שנפשות רבות שיוותרו בחיים אחרי מתיהם, לא יצליחו לכבות אש מטנק אחד.

בפתיחת הסרט מורגש המתח, כשחייהם של 30 אלף איש נמצאים בסכנה. מטוסי החילוץ של האו״ם לא מגיעים ולשאלה שמופנית לנציג הכוחות המיוחדים, ״מה יקרה אם המטוסים לא יבואו? אם הסרבים יכנסו לעיר אתה תתן דין וחשבון?״, הוא משיב ״אני רק הפסנתרן״.

וכך, ב־11 ביולי 1995, אחרי ארבע שנים של מלחמה, פלשו חיילים סרבים לעיירה הבוסנית סרברניצה והחלו שם במניפולציה של מו״מ. מה שהביא להסחת דעתם של הפיקוד הצבאי הבכיר ושל כוחות האו״ם, ולטבח המוני של גברים ונערים.

בטבח סרברניצה נרצחו כ־8,000 בני אדם. הטבח בוצע על ידי סרבים מקומיים מרפובליקת סרפסקה, שהיו כפופים לגנרל ראטקו מלאדיץ׳ (בגילומו של בוריס איסקוביץ׳). תחושת האמון והביטחון בגופים בינלאומיים כמו האו״ם אבדה, כשאלפי אנשים מצאו את מותם ורבים עוד יותר ביכו את מותם.

בטרגדיה הזו מתמקדת העלילה שבמרכזה ניצבת אאידה, מורה ומתרגמת בשירות האו״ם בסרברינצה (בגילומה העוצמתי של יאסנה דאוריצ׳יץ׳). אאידה נשואה לניהאד, מנהל בית ספר ומורה להיסטוריה. הם הורים לשני בנים – האחד צעיר בן 17 והשני סטודנט. בזמן הפלישה של סרביה לעיירה, משפחתה הופכת ביחד עם אלפי תושביה של סרברניצה לפליטים מבקשי מקלט.

אאידה, שמוצבת בבסיס האו״ם כמתרגמת ומוגנת בזכות התפקיד והתג המיוחד, מנסה להפעיל את קשריה בדרג הבכיר, כדי להציל את בעלה ובניה. גם כשמפקדיה מתגלים כחסרי חמלה, היא ממשיכה להילחם כלביאה ולחשוב על פתרונות להצלתם. זבניץ׳ העמידה את אאידה בפוזיציה בלתי אפשרית של הישרדות, מה שמעניק לדמותה יתרון גדול, בהבלטת התושייה הנשית והתכונה האימהית.

מכיוון שאאידה מתרגמת, היא חשופה למידע רגיש וניצבת על קו התפר המתווך. התיווך הוא לא רק בין דוברי שפות שונות, אלא גם בין העולם המוכר לעולם הלא נודע. לא סתם קבעה הבמאית את התמצית לסרט באומרה שהוא ״על אישה כלואה במשחקי המלחמה של גברים״.

זהו סרט על אומץ ואהבה של אישה אחת, שהדריכות שלה מורגשת בכל ביט ומצליחה לעבור אלינו כצופים בעוצמה רבה, חידתית כמעט. הקונטרסט של צבעוניות הפריטים לעומת הרס הבטון מעצים את תחושת קו התפר בין החיים למוות – המקום שבו אאידה עומדת.

מלחמה היא גם המתכת הגסה הפוצעת את האדמה, מחבלת בכוח ההישרדות ומביאה לרעב, הרבה לפני המוות מאש חמה. כשהפליטים מתקבצים יחד מעבר לגדר בסיס האו״ם הם נראים כמו ים אנושי, ואפילו קולות הרקע מזכירים ים. וכך, בלי בגדים, אוכל, שירותים, עליהם להמתין לגורלם.

בהרבה מהסצנות בסרט שולטת תחושה של ציור, הפרופילים משורטטים והצבעים מסתרגים במלאכת מחשבת. המבטים כמו ממוסגרים בפחד, והריטואל של חזרה לקלסתר הפנים מובנה באופן שיטתי, כמו ללמדנו ולחדד את הידיעה, שכל אחד מההמון השואט אל מותו הוא אדם בפני עצמו.

הסרט, שנשען על אירועים אמיתיים, בתוספת חלק בדוי לצורך המרקם העלילתי, הוא קופרודוקציה של 12 מדינות והיה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הוא מתרחש בזמן מלחמה ומצליח להציף רגשות רבים. הוא מזכיר במשהו את ״בחירתה של סופי״, אך לוקח את אאידה צעד אחד רחוק יותר – כשהבחירה נלקחת ממנה בעל כורחה, למרות המאבק ובאופן אל חזור.

---

לאן את הולכת אאידה
בימוי ותסריט: יסמילה זבניץ׳
101 דקות, בוסניה והרצגובינה, 2020
4 כוכבים