זהבה אדלסבורג 1953-2022
את ההזמנה לתערוכת היחידה האחרונה של זהבה אדלסבורג קיבלתי במייל מבתה, חן. בהיתי בה לרגע בתמיהה ודאגה (למה לא שלחה את ההזמנות בעצמה?) אך הרגע חלף. איחלתי בהצלחה ומסרתי ד״ש. אילו ידעתי שזוהי דרישת השלום האחרונה, הייתי אולי משתהה עוד רגע. אולי מתקשרת. זהבה הלכה לעולמה ימים ספורים אחרי פתיחת התערוכה, ועבודותיה מעלות אדוות של זיכרון, עצב והתרגשות, באותו מגע־קסם עדין שאיפיין אותה בחייה.
התערוכה ״אֲנִי הַמּוֹקֵד חֲסַר־הַתּוֹעֶלֶת שֶׁל כָּל הַמַּמָּשֻּׁיּוֹת״, בבית האמנים בראשון לציון (אוצרת אוה והבה שטיינר), נראית בדיעבד כמכתב פרידה – שירת הברבור של אמנית גדולה וצנועה, חכמה ומעמיקה, המיטיבה להטמיע בין השכבות של עבודותיה הן את המבט לאחור והן לפנים. ביצירה הרב־שכבתית היא טומנת סימני דרך מחייה, מהיידע הרב שליקטה ואגרה, מתרבויות העבר וההווה, ממיתולוגיות קרובות ורחוקות; אך גם מתובנות הסוף, מידיעת הקץ הבלתי נמנע.
במקביל, מוצגות עבודותיה בתערוכה הקבוצתית ״חומרי זהות״ שנפתחה לאחרונה בבית בנימיני (אוצרות: יעל נובק ואסתר בק), המקום שבשנים האחרונות הפך לאחד מבתיה השניים של זהבה, לצד הסטודיו ומקום לאמנות בקריית המלאכה, גלריה BY5 ועמותת אמנים יוצרים, ועוד מעגלים – שבכולם הייתה חברה פעילה גם אם נחבאת אל הכלים.

זהבה אדלסבורג. צילום: מ״ל

זהבה אדלסבורג. צילומים: אבי אמסלם
אדלסבורג היא בוגרת המדרשה, בעלת תואר ראשון בארכיאולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, שתחום ההתמחות שלה היה מצרים העתיקה. את התואר השני שלה עשתה בעת שליחות בדרום אפריקה, ובמחקרה שם עסקה בקולאז׳ ובאסמבלז׳ כשפה באמנות המודרנית. כל אלה ועוד השפעות וידיעות שליקטה בעולם, חלחלו ומצאו דרכם לתוך עבודתה. היא ציירה ופיסלה, יצרה תכשיטים וכלים, אסמבלז׳ים וקולז׳ים. היא שכללה טכניקות שאימצה מעבודות יד מסורתיות, לצד פרשנות חופשית שלה ושימוש ברדי־מייד.
בצד המשמעות והתוכן, יצירתה הייתה מאופיינת בהשפעות מהמיתולוגיה היוונית ומהרנסנס, מפילוסופיה ושירה, מאהבה והשתאות שמעורר בה הטבע וממסורות עבודה בחומר. היא יצרה מיצבים בחלל, תוך כדי מפגש של ציור חופשי של דמויות מעולמות שונים עם עולם תלת ממדי חומרי ואקספרסיבי.
שמשתקפים בנפשי כל כוחות היקום
את כותרת התערוכה ״אֲנִי הַמּוֹקֵד חֲסַר־הַתּוֹעֶלֶת שֶׁל כָּל הַמַּמָּשֻּׁיּוֹת״ שאלה מהמשורר פרננדו פסואה. וכך נראה שהיא בוחרת לבטא את הפרידה, בשיר העוסק בעולם ובנפש האדם: ״אֲנִי הַמּוֹקֵד חֲסַר־הַתּוֹעֶלֶת שֶׁל כָּל הַמַּמָּשֻּׁיּוֹת / אַךְ אֲנִי, שֶׁמִּשְׁתַּקְּפִים בְּנַפְשִׁי כָּל כֹּחוֹת הַיְקוּם, / שֶׁבְּהִשְׁתַּקְּפוּתָם הָרַגְשָׁנִית וְהַמְּנֹעֶרֶת / דַּקָּה אַחַר דַּקָּה, רִגּוּשׁ אַחַר רִגּוּשׁ, / דְּבָרִים סוֹתְרִים וְאַבְּסוּרְדִּיִּים בָּאִים בְּרֶצֶף – / אֲנִי הַמּוֹקֵד חֲסַר־הַתּוֹעֶלֶת שֶׁל כָּל הַמַּמָּשֻׁיּוֹת, / אֲנִי רוּחַ־הָרְפָאִים שֶׁנּוֹלְדָה לְכָל הַתְּחוּשׁוֹת, / אֲנִי הַמֻּפְשָׁט, אֲנִי הַמּוּטָל עַל הַמָּסָךְ, / אֲנִי הָאִשָּׁה הַחֻקִּית וְהָעֲצוּבָה שֶׁל הַמִּכְלוֹל, / אֲנִי מִתְיַסֵּר לִהְיוֹת אֲנִי מִבַּעַד לְכָל אֵלֶּה כְּמוֹ לִצְמֹא וְלֹא לַמַּיִם״.


בתערוכה מוצגים ציורים על בד בהצבות של דיפטיכון (צמד) וטריפטיכון (שלישיה) שעליהם רישומים עשויים ביד מיומנת ורגישה. ״כמו רקמה פרומה, כמו תחרה״ מתארת אותם האוצרת: רישומי דימויים שנלקחו ממאגר תולדות האמנות של תרבויות שונות, והיא משתמשת בהם כשפה, ויוצרת מהם ביטויים רבי משמעות: מצרים העתיקה, אפריקה, ימי הביניים, בוטיצ׳לי והפרימוורה, ג׳קומטי, וג׳ספר ג׳ונס הם רק חלק מהמאגר.
הקופים המצריים מייצגים את החכמה העתיקה; המסכות ופסלי האלילים הם הפולחן; הניסיון הראשוני של האדם להתגונן מפני האל הנעלם, להפנות אליו תחינה. המפלצות מימי הביניים הם הייצרי, המאיים, העונש. אך הדמיות האנושיות הן ״הגיבורים הראשיים״ המופיעים ברוב היצירות. דמויות המאזכרות את ג׳קומטי וג׳ספר ג׳ונס הן, כמו ביצירותיהם, משל למצבו הקיומי של האדם. גדולים, מתריסים, מביטים אל מעבר, מבטם מיואש או שעיניהם עצומות ומביטות אל תוכן פנימה בניסיון נואש להבין.
לצד אלה משולב האישי: האישה החותרת, צילום ישן של אמה, היא הנחישות לחתור במים הרבים, במצבים המורכבים הרוחשים סביבה. דיוקנאות מרובים, תילי דיוקנאות, מגוון המבע האנושי. סירות ואניות נטושות, דימוי עוצמתי החוזר על עצמו. אין מי שישיט אותן. האמן האוחז במכחוליו, נוכח, יציב, מביט ישירות אל המתבונן.


הרישום השקוף, שרק מזכיר בציטוט חופשי את מקורותיו פותח בפני הצופה עולם מהורהר, מודע, אבל גם אסוציאטיבי וזורם כמו בחלום. המוות נוכח. הוא נמצא בחלקי השלדים, בהתפוררות של הרקמה הציורית ובפיגומים הרופפים שהם כמטפורה לשבריריות הקיום. ולמרות הקושי וסימני השאלה הרבים העולים מהעבודות, בכולן ישנה תנועה וזרימה, חקירה רוטטת וחיוניות עזה.
המוזות המחוללות של בוטיצ׳לי באחת מהיצירות הבולטות בתערוכה נעות בחופשיות, פולשות בעוצמה מפנל אחד למשנהו, חולשות על פני הבד כולו. הן ההשראה, הן הנשיות, הן שמחת החיים, המשרה מכוחה על הכול. הנופים הפסטורליים המרוחקים, העצים שופעי העלווה והשדרה המובילה אל האופק ביצירה אחרת הם הצמיחה, הם יופיו של הטבע שקיים תמיד. הלבן של הבד עוטף את הרישומים באוויר צלול, מעלה אותן לדרגת רוחניות גבוהה.
בשבת הקרובה, 26.3 יתקיים שיח גלריה ונעילת התערוכה בבית האמנים בראשון לציון.
זהבה אדלסבורג I אֲנִי הַמּוֹקֵד חֲסַר־הַתּוֹעֶלֶת שֶׁל כָּל הַמַּמָּשֻּׁיּוֹת
אוצרת: אוה והבה שטיינר
בית האמנים ראשון לציון, גבעתי 17
נעילה: 26.23
בית בנימיני I חומרי זהות
אוצרות: יעל נובק ואסתר בק












