כנף אדומה: הנוף הבדיוני שממוקם במרחבים שבין רמלה להודו 

יובל: הי מידד, בוקר טוב, מה שלומך? איפה אני תופס אותך בימים אלו

מידד: בוקר טוב יובל, אני כמה ימים אחרי פתיחת תערוכת היחיד שלי ״כנף אדומה״ במרכז לאמנות עכשווית ברמלה, שאצרה ד״ר סמדר שפי. ואנחנו מדברים/מתכתבים כשבדיוק הגעתי לקרקוב, פולין, לפרויקט שאני אוצר

יובל: קרקוב! מה על הפרק שם?

מידד: כן, בהחלט תקופה גדושה. בקרקוב אני אוצר־שותף לתוכנית ״מייסע״ – שבעה פרויקטים של אמנים שונים במרחב הציבורי במסגרת הפסטיבל לתרבות יהודית של קרקוב. זה שיתוף פעולה של המפעל בירושלים שבו אני אוצר ושל קולקטיב האוצרות הברלינאי CCPA

יובל: נייס! ובוא נדבר על כנף אדומה – מה קורה בתערוכה הזו (ומה מקור השם)?

מידד: כנף אדומה היא פרויקט מסכם לסדרה של פרויקטים שאני עוסק בהם בתרבות המודחקת והנשכחת של יהודי דרום הודו. אבא שלי ז״ל, שנפטר השנה במפתיע, נולד בקוצ׳ין שבקרלה והתערוכה מוקדשת לו. זה פרויקט שמשלב את האישי והקהילתי, גם בתוכן וגם בפרקטיקה שלו.

סמדר שפי ואני גיבשנו הצעה במשך תקופה ארוכה של תערוכה שהיא גם פרויקט של שהות ועבודה עם הקהילה המקומית (ההודית והלא הודית), וקיבלנו לשמחתנו את תמיכת משרד התרבות ועיריית רמלה. השם קשור לצבע הנחושת האדומה, החומר המרכזי בתערוכה שאיתו אני עובד ושאיתו עבדו ויעבדו גם תושבים ומבקרים, והכנף מסמלת את הנדידה ממרחב פיזי־מנטלי־תרבותי אחד לאחר.

שאספר לך ממה התערוכה מורכבת?

יובל: כן. וגם את העניין של הקהילה המקומית – אתה מדבר ספציפית על הקהילה ברמלה?

מידד: כן, רמלה היא אחד מהמרכזים של הקהילת של יוצאי הודו בישראל, או אם לדייק, וחשוב לדייק, קהילות הודו בישראל. יש ארבע קהילות שונות.

בפרויקט יצרתי הצבה תלוית־מקום עשויה אוביקטים מנחושת וציור קיר גדול לצד מרחב שמשמש לסדנאות עם הקהילות המקומיות. המקום הזה, סדנה בתוך התערוכה שגם מציגה יצירות של התושבים שיצרו בסדרה של פעולות שעשיתי בבתי אבות ובבתי ספר, ועוד אמשיך ואעשה. כולם קשורים לזכרונות ראשונים מהמקום שבו אנחנו נמצאים, מהעיר.

בסדנה יש גם רישומים, חפצים מהמוכן, הדפסים ושאר חומרים שיצרתי במהלך השהות בחודשים האלו. אני רואה את התערוכה כיצור חי שישתנה לאורכה, וזו תערוכה ארוכה מהרגיל (פתוחה עד 21.10) לשמחתנו

יצאתי לעיר, תיעדתי חפצים במפגשים אישיים, ציירתי נופים אנושיים, ואלה התחברו לאט לאט לנוף בדיוני; נוף שממוקם במרחבים שבין רמלה להודו והוא גם מקום סמלי בפני עצמו

יובל: סיפרת מה כוללת התערוכה מבחינת פורמטים וטכניקה אבל פחות מהות: מה רשמת? מה הדפסת? איזה חפצים?

מידד: בתהליך העבודה עם תושבים והתהליך האישי שלי יצאתי לעיר, תיעדתי חפצים במפגשים אישיים, ציירתי נופים אנושיים, ואלה התחברו לאט לאט לנוף בדיוני; נוף שממוקם במרחבים שבין רמלה להודו והוא גם מקום סמלי בפני עצמו.

אפשר לראות את זה בשניים מהאוביקטים המרכזיים בתערוכה – כפולת עמודים עשוייה נחושת שיצרתי בהשראת מחברת של חנה תפארת ז״ל, תושבת העיר שעלתה מקוצ׳ין. היא כתבה לעצמה מתכונים מקומיים ותרגום למושגים ״ישראליים״ בשלוש שפות – עברית, אנגלית ומליאלם (השפה של מדינת קרלה שבדרום הודו). את המילים ניקבתי בלוח הנחושת. גם גזע הדקל העשוי נחושת ומתנשא לגובה החלל כולו מתייחס לדקלים העתיקים של רמלה אבל גם לדקלי הקוקוס של דרום הודו

יובל: מה היו התגובות של הקהילה המקומית? הם הבינו מה אתה רוצה מהם? מה הייתה המוטיבציה שלהם להשתתף בפרויקט?

מידד: התושבים שיתפו פעולה בצורה נפלאה, הם שמחו על ההזדמנות לעבור סדנה, ולמרות הקושי להיזכר במשהו ספציפי הם העלו חומרים מדהימים כמו זכרונות מהמעברה ומהשנים הראשונות של העיר אחרי 1948. יש משהו בנחושת ובגמישות של החומר והחיבור למלאכות יד של פעם, שהעלה אצל המבוגרים את הסדנאות שעברו בילדותם.

יחד עם זאת החיפוש היה גם מהצד שלי. בתחילה נפגשתי עם מגוון של אנשים ודמויות ולא היה קשר ספציפי להודו, ודווקא המפגש עם מגוון של דמויות ואוכלוסיות החזיר אותי לזיכרון הראשון שלי מרמלה: משהו מאוד פשוט – אגוזי הקשיו ההודים החריפים שאבא שלי היה מביא לי מהשוק

יובל: אמרת מקודם שזה פרויקט מסכם לסדרה של פרויקטים שאתה עוסק בהם בתרבות המודחקת והנשכחת של יהודי דרום הודו. תעשה לנו רגע לטובת מי שלא מכיר תקציר הפרקים הקודמים, ספר קצת על עצמך ועל הפרויקטים האלה

מידד: אז ככה: ב־2016 נסעתי לראשונה להודו יחד עם אבא שלי וזו הייתה חוויה די דרמטית. אמנם גדלתי במושב עולים מקוצ׳ין אבל הייתה שתיקה עיקשת על מה שהיה שם בהודו, כאילו הפרק הזה נמחק לחלוטין ויש בו טראומה שעדיף לא לפתוח.

רק כשממש נסענו התחלתי מחקר אינטנסיבי של התרבות, האתרים, הסיפורים וההיסטוריה. דרך ההכנות הכרתי גם את הביאנלה של קוצ׳ין – מוזיריס – שנוסדה ב־2012 והיא מאירועי האמנות הכי חשובים בהודו ובאסיה. בעקבות הביקור ומפגש עם טניה אברהם, מי שהיתה אז האוצרת של גלריה קאשי בקוצ׳ין, הוזמנתי להציג במסגרת הביאנלה של 2016 את ״תיבת תעודות״.

זה היה פרויקט ארכיון אמנותי שקיבל תגובות מדהימות, בעיקר כי בפעם הראשונה הוא סיפר את הסיפור של הקהילה ממקום פנימי־אישי וחשפתי בו פרקים לא ידועים. משם התחלתי להציג כל כמה שנים בקוצ׳ין. שוב במסגרת הביאנלה יצרתי את פרויקט ״תוכי ירוק כתר אדום״ (2018), התערבויות במרחב הציבורי יחד עם אמן מקומי בשם תופיק זכריה. בפרויקט סימנו מרחבים שהיה פעם יהודים בסדרה של עבודות טקסט וציור. מאוחר יותר הוזמנתי שוב תערוכה בשם ״לשון אם״ שאצר ג׳ונס בני גו׳ן (2019).

בארץ עסקתי בנושא הזה בהצבת פרסקו שיצרתי עבור התערוכה ״מארג״ שאצרה גם סמדר שפי (2016) במוזיאון פתח תקווה ובתערוכת היחיד האחרונה ״סף״ שאצרה שיר מלר ימגוצ׳י במוזיאון וילפריד ישראל (2020).

בהכשרה שלי אספתי בדרך מסורות ציור ופעולה שונות: למדתי שלוש שנים בכיתת האמן של ישראל הירשברג, לאחר מכן למדתי תחריט והדפס בסדנת ההדפס, ומספר שנים למדתי את הפילוסופיה והפרקטיקה של ציור דיו יפני וסיני עם קזואו אישיאי. במקביל הייתי מעורב תמיד בהקמה והשתתפות בקבוצות אמנים, בניהן ״קרע״ לשירה ורישום, ״קטמונה״ שאיתה הקמנו ספרייה וגלריה בשכונת קטמונים, וכמובן ״בית ריק״ – קבוצת האמנים שפעלה מ־2011 שהקימה מאוחר יותר את המפעל בירושלים. כך שכמו המסע שלי גם התערוכה בזו כוללת את הקולקטיבי – שיתופי קהילתי עם האישי והמסורתי

ההבנה שלי שהנוכחות שלי כאמן בתערוכה היא משמעותית באה גם היא לידי ביטוי: יזמתי סדרת מפגשים עם תושבים וקבוצות לפחות כל שבועיים, והתערוכה תשתנה ותתגבש מתוך המפגשים האלה. הסיפורים, הדימויים והיצירות שהם ייצרו יהיו חלק מההצבה

יובל: אז מעניין אותי איפה אתה רואה בפרויקט הזה סיכום? מה הבנת בדרך על הסיפור שלך שבא לידי ביטוי פה? איפה זה המשך ישיר ואיפה יש בו משהו חדש או אחר או התפתחות שלא בהכרח צפית

מידד: כן, יכול להיות שמוקדם לסכם אבל בכל זאת משהו באיך שהתערוכה מכילה הרבה כיוונים יחד הוא ייחודי. זו התערוכה הראשונה שבה החומר, כל חומר, לוקח תפקיד כל כך מרכזי, ויצא שזו התערוכה הכי פיסולית ותלת־ממדית שהיתה לי עד כה.

גם ההבנה שלי שהנוכחות שלי כאמן בתערוכה היא משמעותית באה גם היא לידי ביטוי: יזמתי סדרת מפגשים עם תושבים וקבוצות לפחות כל שבועיים, והתערוכה תשתנה ותתגבש מתוך המפגשים האלה. הסיפורים, הדימויים והיצירות שהם ייצרו יהיו חלק מההצבה.

יצרנו גם מספר אירועים מיוחדים במהלך התערוכה שעוסקים בהוצאה לאור של סיפורי הגירה מקומיים וקהילתיים (עם אילנה שזור ואליעז ראובן דנדקר), וגם מפגש עם אמנים שפועלים ברמלה ויספרו על התהליכים שלהם

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר שלא אמרת לפני שנפרדים?

מידד: התהליכים היצירתיים האלה שמלווים אותי בשנים האחרונות, העיסוק הזה בתרבות הספציפית, סחפו אותי בלי שתכננתי. יש כאלה שגם לא ממש מבינים מה יש לנבור בעבר ככה, אבל הרלוונטיות של הסיפור הזה לעכשיו היא משמעותית מאוד.

הסיפור הזה של מחיקה והדחקה תרבותית הוא רלוונטי בנוכחות ובחיים שלנו כאן. למה המגוון הזה מאיים כל כך על הישראליות שהיא לא יכולה להכיל אותו? למה אנחנו מגבילים את עצמנו מבחינה תרבותית ולמה אנחנו פותחים את עצמנו? זה קשור לערימה של דעות קדומות על מה זה תרבות הודית ומה אנחנו לוקחים מהודו כמקום.

אולי אסיים עם סיפור קטן: כשהוזמנתי לעשות את הפרויקט הראשון במסגרת הביאנלה של קוצ׳ין, סיפרתי על זה לקולגות וחברים מעולם האמנות. לאף אחד לא היה מושג מה זה. כך שהביאנלה הזו, אחד מאירועי האמנות הכי חשובים באסיה לא קיימת בשדה בכלל. אני מקווה שזה ישתנה ובכל מקרה מזמין את כולן וכולם לבוא ולבקר בתערוכה