אורן אלדר ועידית קופסקי - נציגי ישראל לביאנלה לאדריכלות בוונציה 2023

האדריכלים אורן אלדר ועידית קופסקי יאצרו את תערוכת הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה 2023. התערוכה הישראלית, תחת הכותרת ״מרכזי קצה: אדריכלות פוסט אנושית בעידן הענן״, עוסקת בתשתיות תקשורת גלויות וסמויות; מבני מרכזות בזק שיצאו משימוש והפכו לאתרי פיתוח נדל״ני; והעיסוק ברשתות וירטואליות ופיזיות בעידן האינטרנט וההייטק.

הביאנלה ה־18 לאדריכלות בוונציה תתקיים בין 20 במאי ל־26 בנובמבר 2023, בהובלתה של האוצרת הראשית לסלי לוקו (גאנה, סקוטלנד), אדריכלית, אשת אקדמיה רבת השפעה וסופרת. לוקו מרבה לעסוק בנושאים שקושרים אדריכלות והחברה האנושית, שלאלות של גזע, תרבות ועתיד משותף. בשנים האחרונות היא מתמקדת בחקר העתיד והפיתוח הכלכלי והאנושי של אפריקה.

ועדת השיפוט של משרד התרבות ראתה את ההצעה של אלדר וקופסקי רלוונטית לנושא העל של הביאנלה: ״מעבדת העתיד״. בהודעת משרד התרבות נכתב: הנושא של תשתיות תקשורת קושר בין השדה האדריכלי/מרחבי למוניטין הטכנולוגי של ישראל, ובעיקר עוסק בהווה ובעתיד של כלל האנושות, ועשוי לעורר עניין בקרב מבקרים רבים בביאנלה. ההצעה לתערוכה כוללת מוצגים אינטראקטיביים בעלי פוטנציאל לייצר חוויה ויזואלית מרשימה.

ועדת השיפוט בראשות האדריכלית גנית מייזליץ כסיף, כללה את האדריכליות טולה עמיר ויפעת פינקלמן, טלי חתוקה, ופאתינה אבריק־זבידאת. הוועדה מונתה מטעם מנהל תרבות, המחלקה למוזיאונים ואמנות פלסטית במשרד התרבות. בנימוקי הבחירה נכתב כי הצעתם של אלדר וקופסקי מציגה נושא עכשווי בעל חשיבות גלובלית ומקומית, ומציעה להנכיח את ״המהפכה התעשייתית הרביעית״ גם בשיח האורבני והאדריכלי. התערוכה מבקשת לחשוף את הסמוי מהעין, הברור מאליו, בחיי היום יום שלנו: תשתיות תקשורת והשפעתן על ההתנהלות האנושית במרחב הפיזי בכל קנה מידה: גלובלי, לאומי, עירוני ומקומי.

ברמה הגלובלית, לצד סוגיות תרבותיות ואתיות, ההצעה מתייחסת לפוליטיקה הכלכלית והמרחבית של הרשתות דרך סיפורו של הכבל החדש של ״בלו ראמן״ והאופן שהוא צפוי להשפיע אקולוגית ומרחבית על הסביבה הימית ועל הקשרים הבין יבשתיים בין אסיה לאירופה.

במישור הלאומי, ההצעה מתייחסת לפרויקט ״נימבוס״, מיזם הענן שנבנה ברחבי ישראל ומייצר התערבויות משמעותיות במרחב. ברמה העירונית, ההצעה נוגעת בתמורות שדה התקשורת ובהשפעתן על חיי היום יום בהיבטים כגון כניסה של בינה מלאכותית למרחב הבנוי, תרבות המפגש והתקשורת במרחב הציבורי והפרטי, הצריכה המקוונת וכד׳.

ברמה המקומית, ההצעה מתייחסת למבני מרכזיות התקשורת ההיסטוריים ובוחנת את תהליכי ההריסה וההתחדשות אותם הם עוברים וצפויים לעבור. ארבעה ממדים אלו יוצרים יחד תמונה מורכבת, רב־זמנית, המתדיינת עם המהפכה המואצת שמאפיינת את תקופתנו ומעצבת מחדש את חיי היום יום שלנו, ואת יחסי הכוח במרחב.

תשתיות הן שקופות עד שהן נשברות

אחד ההבדלים בין תערוכות אמנות לאדריכלות הוא שבאמנות התערוכה מבוססת על בחירת האמנית/ם שיציגו, ובאדריכלות התערוכה מבוססת נושא, תזה, שממנה מתחילה התרחבות לפרטים ובחירת המציגים בפועל.

אורן: “זו תערוכה מבוססת מחקר והיא לא סיכום, אלא התחלה”.

עידית: “נבנה צוות שמורכב מאנשים שיגיעו מתחומים מגוונים, לדוגמה מעולמות מומחים בסוגים של קראפט ולעומתם טכנולוגיה, בוני מכונות וכלים – הקבוצה תורכב מלא מעט ראשים וידיים עם יכולות שונות”.

עידית קופסקי: ״כל חלק בתערוכה יטפל בחוויה אחרת. כבר ברמת מעטפת הביתן – שתדגום אינפורמציה מסוגים שונים מהסביבה ותתרגם אותה. זה לדוגמה מטפל בהמרה של מסרים ואיסוף מידע״

כשאתם לא נערכים לביאנלה, אתם עוסקים גם בתכנון או יותר בצד המחקר והאקדמיה?

אורן: ״אני עוסק במחקר ומלמד, לא מתכנן בנינים. עבדתי במשרדי אדריכלות אבל כבר תוך כדי הלימודים גיליתי מה עולמות התוכן שמעניינים אותי. לימדתי בבצלאל ובטכניון וכיום מלמד בשנקר ומשלים תזה לתואר השני (מחקר הקרוב לנושא התערוכה) בהנחיית האדריכל ערן נוימן״.

עדית: ״אני התמחיתי גם בעבודה בשטח, עבדתי בין היתר במשרד אדריכלות ביפן אבל נוטה יותר למחקר ולשילוב עם אמנויות – בתואר השני למדתי בתוכנית MFA בבצלאל. כיום אני מלמדת במסגרות שונות, גם בצלאל וגם בבית הספר החדש לאדריכלות בנגב. הסטודיו הפרטי נשמר לפרויקטים ספציפיים ומעטים״.

החברות המקצועית והעניין המשותף שלהם נבטו כבר בזמן שלמדו לתואר ראשון בבצלאל. לשניהם הייתה היכרות קודמת עם הביאנלה כחלק מהצוות המקצועי של URBURB, הביתן הישראלי לביאנלה ב־2014. כעת, כעבור כמעט עשור, הם חוזרים כאוצרי הביתן.

הגשתם את התוכנית לבחירה לא בפעם הראשונה, הבשיל זמנה? חיכיתם בסבלנות?

עידית: ״הגשנו בעבר שתי הצעות. צריך סבלנות ואהבה, וזו כבר לא אותה הצעה – התוכנית עברה שינויים ואבולוציה שהתקדמה עם הזמן. היא עוסקת בתחום שיש בו שינויים מהירים״.

אורן: ״הרעיון התחיל ממקום היסטורי, מבנייני תשתית של בזק ששמנו לב שקורה בהם תהליך שינוי – באחד הוקם הוסטל באחד סטודיו למחול, תחנת רדיו – משהו קורה בזמן שהם ממתינים להריסה״.

שמתם לב לכך שהם הפכו לבלתי רלוונטיים, והם משנים ייעוד, הופכים להזדמנויות נדל״ן?

״בלימודי אדריכלות לומדים על זה שתשתיות הן שקופות, עד שהן נשברות. הרי אנחנו לא שמים לב לזרם החשמל עד שיש הפסקת חשמל. המבנים האלה מייצגים תשתיות שנשברו. משהו השתנה טכנולוגית, ובכל העולם עשרות אלפי בניינים נעלמים. התחלנו לשאול שאלות – למה הבניינים האלה בכלל נראים ככה, הרי אלה בניינים של מכונות, יש בהם ביטוי אדריכלי מעניין.

״ודווקא בגלל שהם התחילו להיעלם – הבנו שמשהו שהיה שיא הטכנולוגיה ומאפיין את המאה ה־20, הולך ונעלם. תשתיות הטלפון היו ממש במרכז העיר, כחלק מצורך וגם אידאולוגיה של חיבור הציבור. יש לזה נראות. כשנפתחה מרכזת בזק בעכו הייתה על זה ידיעה בעיתון, גאווה לאומית. כיום התשתיות הולכות ונהיות נסתרות ומרוחקות. זה קשור לטכנולוגיה עצמה אבל גם לגורמים נוספים״.

עידית: ״חוות השרתים שהחליפו את המוקדים האלה מעלות שאלות יותר גדולות על פני השטח: איזה אדריכלות הן דורשות וגוררות, השפעות על הסביבה, למה הן נסתרות (איפה הן בכלל – חלקן בארץ אבל יש גם הרבה במקומות מרוחקים)״.

אורן אלדר: ״תקשורת ורשתות זה עניין של שליטה וכוח. זה נכון היסטורית, עוד הרבה לפני המצאת הטלפון. גוגל עכשיו מקימה כבל משל עצמה והיא החליטה לעקוף את מצרים. הכבל יעבור מעקבה שבירדן דרך ישראל לאירופה״

המכשלה הגדולה של תערוכות אדריכלות זה בדיוק העומק הזה, המורכבות שעולה בשיחה. איך הופכים את המחקר לתערוכה?

עידית: ״אנחנו נזהרים בחשיפה של פרטים בשלב כה מוקדם. אפשר לומר שאנחנו מקווים שכל חלק בתערוכה יטפל בחוויה אחרת. כל אזור בביתן שעומד לרשותנו, כבר ברמת מעטפת הבניין – שתדגום אינפורמציה מהסביבה שלה ותתרגם אותה. זה לדוגמה מטפל בהמרה של מסרים ואיסוף מידע״.

נשמע שאתם עובדים עם 8200?

עדית: ״לא שלא חשבנו על זה. חשבנו על הפעולה הזו שיש בה הסוואה ואיון – הרשת הווירטואלית, המימד של הבלתי נראה״.

אתם בטח מכירים את האגדה האורבנית על כך שהביתן הישראלי בביאנלה שימש מחסה ואולי נקודת תצפית אפילו לפעולות ריגול…

עידית: ״בהחלט, אי אפשר שלא לחשוב על ריגול – כי כבר שהומצא הטלפון הוא עורר הרבה חשדנות ושימושים אפלים״.

אורן: ״תקשורת ובכלל העניין של רשתות, זה עניין של שליטה וכוח. זה נכון היסטורית, עוד הרבה לפני המצאת הטלפון. ישראל היא בצומת מעבר בין אסיה ואפריקה לאירופה – גוגל עכשיו מקימה כבל משל עצמה והיא החליטה לעקוף את מצרים. הכבל יעבור מעקבה שבירדן דרך ישראל לאירופה.

״עוד משהו שאנחנו רוצים להראות זה כמה הדבר הזה משקף מאבקים של שליטה ומרדף אחר מהירות. הבדלים של אלפית שנייה במסחר אינטרנטי הוא קריטי – ובארצות הברית למשל נעשים פרוייקטים אדירים, השקעות, בוננזה מטורפת של בנייה והריסת הטבע בקנה מידה שלא נודע בעידן הטלפון. ובהתאם גם צריכת משאבים מטורפים, מים, חשמל. יש לזה השלכות אקולוגיות מרחיקות לכת – והכל כבר בממשק מנותק מאיתנו – שאינו פעילות של אנשים אלא פעילות מכונות״.

ואתם עומדים לתרגם את כל המידע הזה לחוויות בשטח.

״כן, בעזרת צוות גדול של אנשים״. לצד קופסקי ואלדר חברים בצוות המוביל את הפרויקט חוקרים ואוצרים: גלעד רייך, אוצר הצילום במוזיאון ישראל, ליאור זלמנסון, אמן וחוקר אינטרנט בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, רועי עמית, חוקר בינה מלאכותית, אלגוריתמאי ומרצה בבצלאל.