אילן גרין // 13

בעשורים האחרונים השתנתה לחלוטין הדרך שבה אנחנו צורכים את המוזיקה שלנו. כלומר, אנחנו כמובן עדיין שומעים את המוסיקה דרך האזניים, אבל לבד מהעובדה הזאת, נדמה שכל שאר התהליך השתנה: המוזיקה הפכה להיות חופשית להאזנה ואף להורדה, ללא תשלום. בשורה נהדרת לצרכנים (האמנם?), בשורה הרבה פחות טובה למוזיקאים.

אז למה לא משלמים היום ועל מה שילמנו פעם? פעם שילמנו על החומרה עצמה: כדי להאזין למוזיקה היה צורך להביא הביתה חפץ פיזי ממשי (תקליט, דיסק, קלטת), ולהכניסו אל תוך האביזר המתאים (פטיפון, נגן תקליטורים, טייפ) כדי לשמוע. המצב הזה הוא נחלת ההיסטוריה: היום כל המוזיקה יוצאת לאוויר העולם כקבצים דיגיטליים, ומתאחסנת לה בענן, מאגר וירטואלי אימתני הכולל בתוכו (לפחות תיאורטית) את כל המוזיקה הקיימת בעולם. כל מה שצריך כדי לנגן את המוזיקה הוא מכשיר שיודע לקרוא ולהשמיע קבצים כאלה, ולכולנו יש את המכשיר הזה, זמין עלינו כל הזמן – סמארטפון.

הוצאתי לא מעט אלבומים בחיי; 12 למען הדיוק (לא כולם לבד, חלקם הגדול עם להקות). באלבום הנוכחי (שנקרא 13) התלבטתי רבות האם ואיך להוציא את האלבום: מה בכלל הצידוק לשווק אביזר פיזי בזמן שכל המוזיקה נהייתה וירטואלית? מצד שני, לא בא לי שהשירים שלי ייצאו לאוויר העולם רק כעננים, ויתפוגגו אחרי שנייה וחצי. שירים צריכים לחיות, לנשום אויר. שירים נולדים מתוך המציאות ולכן לשירים מגיע שיהיה להם ייצוג פיזי. שירים צריכים לגעת. לקבצים קשה יותר לגעת, אין להם מצג פיזי וגם אין להם ידיים.

מרגע שהשתחררנו מהפורמט הפיזי, אנחנו חופשיים ליצור את האריזות שלנו בעצמנו, ואריזה יכולה להיות גם היא יצירת אמנות קטנה. כל מה צריך הוא להוסיף קוד לסריקה כדי להאזין למוזיקה מהעננים

אחרי הרבה מחשבות, הבנתי שהמציאות ה״עננית״ משחררת אותי מאילוצים פיזיים (גודל הדיסק, גודל העטיפה ועוד דברים הקשורים בשיווק), וכך עלה הרעיון להוציא משהו שהוא סוג של משחק שאפשר להשתעשע בו בזמן ההאזנה. הפכתי את השירים שלי לחפצים, ובניתי להם גינת משחקים שבה הם יוכלו לחיות יחד ולשחק: גינת זן יפנית בתצורה שולחנית. אחד החפצים נושא עליו קוד QR, שכשסורקים אותו אפשר לשמוע את המוסיקה (וגם לראות קליפים מהאלבום ועוד מיני תופינים).

מעבר לשעשוע ולמשחק, יש פה הצעה לחשיבה מחודשת על המושג ״אלבום״: אלבום לא חייב לכלול רק שירים וטקסטים. כל חפץ מייצג שיר באלבום, ומאפשר עוד זווית של התבוננות והבנה של השיר. הקשר של החפצים לשירים הוא אסוציאטיבי, ויכול לספק עוד נדבך של הבנה, לפעמים רצינית ומעמיקה (שלט קרטון קטנטן לשיר ״בלפור״ העוסק במחאת בלפור); לפעמים קלילה והומוריסטית (משקפיים קטנטנות לשיר ״ביל גייטס״); אבל תמיד ובכל מקרה – כזה שיכול לשפוך אור נוסף על הטקסט והמוזיקה ולהעמיק את החוויה.

גינת זן מזמינה מבט והאזנה שקטה ושלווה יותר, ויכולה להוביל להתבוננות פנימית מעמיקה. מרגע שהשתחררנו מהפורמט הפיזי, אנחנו חופשיים ליצור את האריזות שלנו בעצמנו, ואריזה יכולה להיות גם היא יצירת אמנות קטנה. כל מה צריך הוא להוסיף קוד לסריקה כדי להאזין למוזיקה מהעננים.

זו לא הפעם הראשונה שבה אני יוצר אריזה ייחודית. כבר ב־1996, כשהוצאתי את אלבום הסולו הראשון שלי, ״לאן נעלם החושך כשמדליקים את האור״, יצרתי לו אריזה ״להרכבה עצמית״, שכללה דפים שהודפסו במדפסת ביתית שהרוכש כרך יחד וחיבר בעזרת שני ברגים. עוד בשנת 1996, יצרתי את העטיפה לאלבום ״מטבח אקוסטי״ ללהקה שבה הייתי חבר בשעתו, נקמת הטרקטור: בניתי מודל מעץ שעליו הורכבו כל חלקי העטיפה, ולבסוף המודל צולם והפך לעטיפת האלבום. ב־2012 בניתי שוב מודל, הפעם מגבס, לעטיפת אלבומי ״כנסו כנסו״. המודל צולם בתלת־ממד ולאלבום צורפו משקפי תלת־ממד כדי לראות את העטיפה.

את בניית האריזה לאלבום 13 עשיתי במו ידי, והיא מעשה אמנות לכל עניין ודבר. כל אריזה מכילה אוסף ייחודי של חפצים שנבחרו בקפידה. אין שתי אריזות זהות, כך שכל אלבום הוא פריט יחיד במינו, בדומה לרעיון ה־NFT שנסק לאחרונה. NFT עוסק במקוריות, יחודיות וחד־פעמיות של עבודת האמנות, וגם שואף להסדיר את נושא הבעלות על יצירת אמנות. 13 הוא כולו אלבום חד־פעמי בתכולתו, וכן ממוספר כך שאין שני אלבומים זהים והבעלות היא ייחודית – דווקא בעידן בו שולט שכפול דיגיטלי חסר פנים וזהות.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו