ליאת אלבלינג חוזרת וחוזרת וחוזרת הביתה

חגית: הי ליאת מה שלומך? ברכות על התערוכה ״עד דק״ בגלריה העירונית רמת השרון – בחברה טובה, לצד תערוכות יחיד של חניתה אילן ״בגללי הים סוער״, אביטל כנעני עם ״קצה המים״ ואפרת קליפשטיין ״להכיר עננים מקרוב״ – כולן באוצרותה של רווית הררי

ליאת: תודה רבה, האמת שעבר הרבה זמן מאז התערוכה האחרונה שלי

חגית: כמה שנים?

ליאת: שלוש וחצי

חגית: בחסות הקורונה ושאר ארועים שאפשר לכנותם ״החיים עצמם״. כל זה נכנס איכשהו לתערוכה, אם אני קוראת נכון את הדברים?

ליאת: כן לגמרי, סוג של מסע. אחורה וקדימה בזמן. בשנים האלו נפרדתי סופית מבית ילדותי אחרי שמכרתי אותו, בשנים האלו גם נהפכתי לאמא, וכל אלו באים לידי ביטוי בתערוכה

חגית: התערוכה מאוד אישית, אפילו פולשנית באיזה אופן, כי את עוסקת בפרידה מהורייך אחרי מותם?

ליאת: בתערוכה אני עוסקת בפרידה תוך שימוש בחומרים ממשיים ותצלומים ויוצרת גם חיבורים בין הבית שהיה לבית שבניתי היום. יש לי רומן ארוך עם סיפור של ״בית״ וזה בא לידי ביטוי ברוב העבודות שלי בשנים האחרונות, ועדיין כאן הרגשתי שפעלתי מעט שונה ובאופן טוטאלי

חגית: לאורך השנים, היה עיסוק בבתים מדומיינים או סמליים. הפעם מדובר בדבר האמיתי?

ליאת: נכון, בשנים האחרונות אני יוצרת מודלים אדריכליים קטנים, כמו דגמים של סביבות מוכרות ואז צובעת ומצלמת אותן. במבט לאחור בראייה רחבה יותר אני יכולה לומר שאולי העבודה בסטודיו עם המודלים האלו שמרה עליי, כמו אפשרה לי לבנות עולם משלי וללמוד על העולם מבחוץ טוב יותר. בתערוכה הזו אני מסכימה להביט על החיים שלי מבפנים ולעבוד עם הקיים.

כלומר במקום יצירת ״עולם מקביל״ אני עובדת עם חומרים ממשיים, שיש להם היסטוריה ונוכחות ומשמעות

חגית: העולם שבנית היה גם קצת חללי, ואולי פולחני. זכור לי מודל ספציפי שהצגת במוזיאון תל אביב, יפהפה, שנראה כמו מקדש ירח או משהו. וכאן בתערוכה החדשה – את נכנסת לעולם האישי, הפרטי, מציגה את החיים בתקריב ומורידה מגננות

ליאת: החיים בתקריב זה ביטוי יפהפה. מורידה מגננות וגם חשופה יותר, אפילו הניירות בתערוכה כמעט כולם חשופים גם

זה התמצות של מעשה הצילום. כבר בזמן שאנחנו מצלמים אנחנו נפרדים. באותם רגעים לא ממש חשבתי על זה, הפעולה היא זו שהייתה משמעותית; סוג של חיפוש/גילוי מהיכן באתי, מה זה המקום הזה. באחת הפעמים שהגעתי לבית צילמתי את עצמי בכל החולצות של אבא שלי

חגית: ספרי איך התערוכה נולדה והתפתחה

ליאת: התערוכה נבנתה ונוצרה במקביל לתרחישים שקרו בחיים שלי. לדוגמה כשמכרנו את בית הוריי ב־2020 והקונה ערך שיפוץ בנכס, ביקשתי ממנו לבוא ולקחת משם קירות ופסולת שיפוץ. הם שכבו בסטודיו שלי בארגז זמן מה ואז התחלתי לצלם אותם, את פני השטח שלהם.

אליהם הצטרפו צילומי אבנים שבני הקטן החל לאסוף כשהיינו מסתובבים בגני שעשועים. לאט לאט התחלתי לצרף עוד חומרי גלם שמסמלים פרקים משמעותיים בהיסטוריה המשפחתית שלי. לדוגמה, עתיקות ששכבו מתחת למפעל השיש ביפו, שהיה בבעלות המשפחה. אבי שמר עליהם וכשפינינו את הבית לקחתי אליי לסטודיו

חגית: הבית והמפעל היו סמוכים?

ליאת: לא, הבית ברעננה והמפעל ביפו, באזור שוק הפשפשים. אבל המפעל מאוד משמעותי מבחינתי לסיפור והוא חלק מהבית בכל מובן

חגית: בגלריה את יוצרת מהחומרים הללו סביבה שלמה, שהיא גם ביתית וגם ״אל־ביתית״ במובן הכי מערער. ואולי חלק מזה קשור לליקוט של חלקי חיים מנקודות מרוחקות וארגון מחדש של התמונה

ליאת: נכון. זה פגש אותי הכי חזק כשבמהלך העבודה על התערוכה התבוננתי בצילומים שלקחתי מהבית הזה לאורך השנים. במשך שנים הייתי מגיעה לבית – כשכבר לא גרתי שם וההורים היו בעבודה – הייתי נכנסת עם מפתח ומתעדת אותו. הוא היה מעין סטודיו בשבילי. היו פעמים של צילומים בשחור לבן בסגנון תיעודי שבהם רואים את נזקי הזמן וההתיישנות של הבית, והיו פעמים שהייתי מגיעה עם פלאשים ומצלמת המון פריטים

כל האריחים נלקחו מבית ילדותי לאחר מכירתו והקונה החדש ערך בו שיפוץ מאסיבי. בתהליך זה אני לוקחת חלק וכמו אומרת את המילה האחרונה בהריסת בית ילדותי. בתוך כל ה״אין״ הזה אני מייצרת גם המון ״יש״. למשל בעבודת האבנים אני מפגישה בין דוידי לאבא שלי

חגית: אולי נעצור רגע, ותספרי על עצמך בכמה שורות: לימודים, עבודה, וגם מתי החלה הפרידה מהורייך, הם נפטרו בסמוך זה לזו?

ליאת: אני בת 42 עוד מעט, נשואה באושר לשי ואמא לדויד המהמם בן 3.5. אנחנו גרים בקרית שלום והסטודיו שלי בקרית המלאכה בת״א. אני מגיעה לסטודיו כמעט כל יום. העשייה המרכזית שלי היא אמנות, אבל אני גם מצלמת בשביל אמנים אחרים את האמנות שלהם, ובנוסף מלמדת.

אני בוגרת של מנשר מ־2009 ומאז סיום הלימודים שלי מלמדת במוסדות שונים, בשנים האחרונות בעיקר במדרשה לאמנות בבית ברל. אבי נפטר כשהייתי סטודנטית בשנה ג׳. הוא נפטר מסרטן ריאות כתוצאה מסיליקוסיז – שזה למעשה שאיפה של חלקי דבק ופולימרים שיש בשיש ואבן קיסר

חגית: אני מבינה שהמחלה הייתה קשורה למפעל המשפחתי?

ליאת: בדיוק. תהליך סגירת המפעל היה תהליך גסיסה ארוך ומפרך של כמה שנים שבסופו של דבר הכניע את אבי, סיבך אותנו כלכלית ולבסוף גם גרם למותו. בדיעבד יכולתי רק לספוג את האווירה והתחושות אבל לא ידעתי על כל הסיפור בזמן אמת. ואמי נפטרה ב־2015 באופן מפתיע, בזמן תערוכת יחיד שהצגתי בגלריה ג׳ולי מ.

חגית: אוי, קשה. התחלת לתעד את התפוררות הבית הרבה לפני שהוא נעזב באמת. כאילו צפית את הפרידה, או נערכת מבעוד מועד לפרידה הבלתי נמנעת

ליאת: זו אבחנה כל כך יפה, כי זה התמצות של מעשה הצילום. כבר בזמן שאנחנו מצלמים אנחנו נפרדים. באותם רגעים לא ממש חשבתי על זה, הפעולה היא זו שהייתה משמעותית, סוג של חיפוש/גילוי מהיכן באתי, מה זה המקום הזה. באחת הפעמים שהגעתי לבית צילמתי את עצמי בכל החולצות של אבא שלי שאמי שמרה בארון. זה היה כ־4 שנים אחרי שהוא נפטר

עבודת הווידאו שבתערוכה מגוללת בתוכה את הסיפור שלו קצת באופן סמלי ואגב, אולי את הסיפור של כולנו. שם התערוכה ״עַד דָּק״ הוא השם שנתתי לעבודת הווידאו ומבחינתי היא מהווה סוג של סגירת מעגל לכל תהליך העבודה של השנתיים האחרונות. בווידאו רואים את הידייים שלי אוחזות בפטיש שבאמצעותו אני שוברת אריחים, מרצפות ובלטות עד שאלו נהפכים לחול.

כל האריחים נלקחו מבית ילדותי לאחר מכירתו ולאחר שהקונה החדש ערך בו שיפוץ מאסיבי. בתהליך זה אני לוקחת חלק וכמו אומרת את המילה האחרונה בהריסת בית ילדותי. בתוך כל ה״אין״ הזה אני מייצרת גם המון ״יש״. למשל בעבודת האבנים אני מפגישה בין דוידי לאבא שלי

חגית: אפשר לומר שהמסע הוא לא רק מבית הילדות לבית בהווה אלא גם סוג של התבגרות וחשיפה לקושי של העולם. ועכשיו את מתבוננת מתוך מקום שהוא גם אימהי, מגונן, מפוייס אולי, אבל תמיד גם כילדה המחפשת את הוריה

ליאת: נכון, וגם קבלה של המצב. שאין מי ששומר עלי יותר אבל אני מחוייבת לשמור על מישהו אחר. שאני כבר לא ילדה קטנה, שיש לי אחראיות

חגית: בואי נתעכב רגע על הטפט / שטיח – גם כי הוא מאוד מוזר ושונה משאר החומרים, האבניים והעציים יותר – האדום שלו והטקסטיל, וגם כי הוא נראה כשייך למקומות אחרים, ארצות רחוקות. (חוץ מזה הוא מזכיר עבודה מונומנטלית של רודולף שטינגל, שעטף את כל חדרי פלאצו גראסי מבפנים)

ליאת: התוודעתי לעבודה שלו רק לאחר יצירת העבודה וזה פשוט מדהים :). עבודת השטיחים התפתחה מצילום אחד של שטיח שהיה בבית הוריי (באחת הפעמים כשהגעתי לצלם ביצעתי צילומים שיטתיים של חומרי גלם שונים: ריצפות, קירות, אריחים, כלים, ציורים, פסלים וגם שטיחים). שכפלתי את הדימוי בפוטושופ, יצרתי ממנו טפט. את הטפט הזה הדפסתי כמדבקה גדולה והתחלתי לעטוף איתה את המודלים שלי בסטודיו.

אפשר לראות בעבודה הזאת קשר לעבודות המוקדמות שלי. עוד לפני שהתערוכה נוצרה ידעתי שאני רוצה להביא משהו אחר, חם יותר. בשונה מעבודות קודמות, בחרתי לעבוד עם חומרים בעלי חשיבות וערך סנטימנטלי עבורי, כלומר שהם לא רק מייצגים דברים, אלא הם הדברים עצמם.

השטיח הוא פריט אחד מיני רבים שמסרנו בעת פינוי הבית, שארך שנה. בעבודה על התערוכה אני פוגשת שוב את החפצים שקצת שכחתי מהם ואולי אפילו מסרתי או זרקתי באופן לא רגיש – ואני נותנת להם ביטוי כאן

חגית: אז זו מעין הזדמנות נוספת להיפרד יפה?

ליאת: כן. רבים מהחפצים היו שייכים לאמי ואפילו יקרים לה. כלים, מפות, ציורים, פסלים (כאלו שהיא גם פיסלה בעצמה) באמצעות היצירה והשימוש בתצלומי החפצים אני אולי מנסה לכפר על שזנחתי אותם ובדרכי לבקש את סליחתה של אמי.

הכדים שאמי אהבה והיום אין לי מושג בכלל איפה הם, אבל יש לי את הצילומים הישנים שערכתי בזמנו. בתהליך של הדפסה, גריעה וצילום מחדש – הם מכילים שכבות חדשות של מקום וזמן. קצת כמו מטריושקות.

חגית: את גם נותנת להם חיים נוספים. חשבתי בהתחלת השיחה על מסע מקוטב לקוטב – מבית הילדות לבית המשפחה העכשווית, וכעת אני חושבת שזו תנועה מעגלית שלא באמת מסתיימת

הצילומים שלך כמעט תמיד מציגים חללי רפאים, שאין בהם נוכחות אנושית. ובעבודה החדשה – כי נדמה לי שאפשר להתייחס לכל התערוכה כעבודה אחת הוליסטית – הנוכחות האנושית אמנם נעדרת, אבל יש לה משמעות קריטית. זה עיסוק באבל וזיכרון, בשימור ובנייה של שרשרת ,כמו שאמרת, בין הורייך לילד שלך, ואת ביניהם

ליאת: נכון, התנועה היא לגמרי מעגלית והיא נוגעת באיזה אופן למעגל החיים באופן הכי קלישאתי ובסיסי. הזכרת קודם משהו על ביתי ואל־ביתי, אני חושבת שבמכלול כשמסתכלים על התערוכה, יש ממש סוג של פירוק או ניסיון להגדיר מחדש את הביתי: יש שטיח, כדים, אפילו טלוויזיה. כלומר החלל מאוד חי אבל בו בעת ריק ומרוקן.

גם עבודת הווידאו היא כזו – ריסוק האריחים והשבתם לחומר שממנו באו (חול) תהליך סזיפי של מעגליות. אין התקדמות, רק חזרתיות. וגם שם התערוכה – עד דק / באנגלית Into Dust מרמז על כך

חגית: בשם התערוכה יש משהו כמעט אלים ״עד דק״, ללא אפשרות חזרה, ובכל זאת את עושה קסם והדברים חוזרים 🙂 זו מתנת האמנות, לא?

ליאת: באמנות אפשר לשנות, או לגרום לדברים לקרות. וזה באמת הקסם והיופי שאמת. ואז הדברים קורים גם במציאות בכל מיני רמות

חגית: עכשיו כשהתערוכה עומדת – את מרגישה שהיא מספרת את הסיפור כפי שהכרת וחשבת, או שיש לה חיים משל עצמה?

ליאת: וואו שאלה טובה! וקשה! מצד אחד לתערוכה יש חיים משלה, אפשר לומר את זה על כל תערוכה, זה נכון, אבל כאן באמת יש סיפור שהוא נוגע כמעט בכולנו: הבית. מצד שני אני ממש מרגישה סוג של ריפוי גם. כשאני רואה את דוידי הבן שלי רץ ועל הרקע של בית ילדותי – בית שמעולם לא יזכה להכיר – יש שם קצת עצב אבל גם סגירת מעגל

---

ליאת אלבלינג I עד דק
אוצרת: רווית הררי
הגלריה העירונית רמת השרון, רח׳ ויצמן 20
נעילה: 29.10