סבוי: אות הגבורה של כוכבה לוי, גיבורה טרגית

בשנת 2015, כשמלאו 40 שנה לפיגוע הראשון בלב תל אביב, התפרסמו לראשונה קלטות שהקליט אזרח חובב רדיו בלילה הדרמטי במלון סבוי. הקלטות חשפו את הקול המרכזי שתיווך באירוע שבו חוליית מחבלים, פעילי ארגון פת״ח, השתלטו על מלון סבוי והחזיקו בו בני ערובה. הקול היה קולה של אישה צעירה דוברת ערבית בסיסית, ושמה כוכבה לוי.

באותה תקופה לא הייתה בצה״ל המיומנות הנדרשת לניהול מו״מ מהסוג הזה ולוי, שנקלעה למקום ונלכדה באירוע המתגלגל, ניצבה בלב הסערה. היא הייתה אז בת 31, עקרת בית נשואה ואם לבת. ערבית היא ידעה מהבית, כבת למשפחה תימנית כורדית. במשך שעות ארוכות שבהן שהתה במלון כבת ערובה, היא תרגמה ותיווכה בין כוחות המחבלים החמושים לבין כוחות צה״ל. בקלטות נשמעת היטב התושייה בדבריה ובקולה, ומניתוח המאורעות אפשר להבין שאלמלא תושייה זו האירוע היה עלול להסתבך ולהסתעף אף יותר.

אלא שהאירוע, שלא החמיא לצה״ל – ניסיון המבצע לחילוץ השבויים נכשל ואף הכניס אותם לסכנה מיידית, ובנוסף נהרגו שלושה חיילים בפריצה למלון – נקבר עמוק בנבכי הזיכרון הלאומי, ונותר כזה שצריך להתאמץ ולחפש כדי ללמוד את פרטיו. למעט אותה הבלחה רגעית של חשיפת הקלטות של רוברט וגנר (אין קשר משפחתי ליוצרת הסרט ״סבוי״, זהר וגנר), לוי, שמתה בשנת 2019, אמנם זכתה לשובל אחרון של אייטמים שספדו לה במותה, אך נותרה אלמונית למדי.

באותו ליל טרור, בחודש מרס שנת 1975, פעלה לוי בנחישות ואומץ, ועם זאת, לא זכתה להיכנס לספרי ההיסטוריה. כעת, הסרט שכתבה וביימה בכישרון רב זהר וגנר (על הבימוי קטפה את פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר של פסטיבל ירושלים וכעת מועמדת עבורו בקטגוריית התסריט לפרס אופיר), מחזיר לה בעקיפין את ״אות הגבורה״ שהגיע לה, וסביר להניח שנמנע ממנה משיקולים שאינם לעניין; כפי שנמנעו ממנה לימודי הספרות או כפי שתוייגה בדיווחים בעיתונות כיצאנית, שבילתה את הלילה במלון עם לקוח.

קצב פעימות הלב

וגנר טווה ציר זמן תקופתי ומתמקדת בעבר, וכך, במבט לאחור, נראה שהקלפים בידה של לוי היו לא נכונים. אבל וגנר כמו חושפת את הקלפים בהדרגה וממזערת את הסיפור לקצב פעימות הלב של כוכבה, באופן שמראה שאולי אנחנו אלו שלא שמרנו על תקינות המהלכים, וגורם לנו להבין איך חמקה לנו משדה הראייה. ההתרחשויות מספרות את עצמן.

לוי תיעדה את מה שחוותה ביומן והשחזורים בסרט נאמנים לתיאוריה, הציטוטים מופיעים כלשונם. בחופף להם, המפרט האמנותי של הסרט מצליח לדקדק את השחזור הוויזואלי כמו גיטרה מלווה לשיריה. התוצר מרשים כבר מהשניות הראשונות של הסרט, שנפתח עם הדימוי שאולי הכי מזוהה עם תל אביב – חוף הים – שמקבל נוכח התרחיש הידוע מראש משמעות של קטסטרופה וסכנה (המחבלים הסתננו לישראל עם סירת גומי).

מצילום החוף ועד לפרטים כמו אסלה ושברי קרמיקה מדממים דם אדם, חזית הבניין וחדר מלון בו הכול שמוט במקביל למוט הווילון, הגוונים של הלוקיישן המצומצם, התאורה שלוכדת את הצללים – כל אלה הופכים לחלק משפה שכמו מתחקה אחר הפואטיקה של לוי. הסרט מועמד לפרסי אופיר על העיצוב האמנותי של שקד נאור ועל עבודת העריכה המשובחת של נילי פלר ושאולי מלמד (שזכו בפרס על עריכת הסרט בפסטיבל ירושלים).

התיעוד מהקלטות ומהחדשות התקופתיות, יוצר תמונת עולם שסובבת את העולם הקטן והעיקרי של הסרט ומתועד לראשונה, עולמה שלה. וכך, באותו לילה טרגי, מחשבותיה של כוכבה מקבלות קול וכמו מגלות לנו סודות מעולמה הפנימי: ״אני כותבת שירים בהיחבא וחולמת על כך שאני סופרת ידועה״ (ספר שיריה היחיד, ״סתו לאסנת״, התפרסם לבסוף, אך גם על השירים לא שמענו ואף שיר לא נמצא בחיפוש דיגיטלי).

הלילה שבו כוכבה לוי (בגילומה המרשים של דאנה איבגי, המועמדת גם היא לפרס אופיר) מוצאת את עצמה בת ערובה, אמור להיות לילה רומנטי שלה עם אברהם עזיקרי, אהובה. אלא שבשיאו, משתלטת חוליית מחבלים על המלון שבו הם שוהים, ויורים לכל עבר. מי שלא מת, מצטופף בקומה העליונה כבן ערובה, ביניהם גם עזיקרי וכוכבה. כשהיא בוחנת את היחסים ואת קיר המגן שלהם, עזיקרי מתכנן לחזור הביתה אל אשתו, אלא שאז נשמע צרור יריות ונדמה שהלילה נעשה חשוך יותר. בלילה הזה הופכת כוכבה, כשמה, לכוכב זוהר שמאיר את הלילה הארוך.

למרות המהומה והפחד, נדמה שעל אף התדהמה, חוויית הקורבן לא זרה לכוכבה. אלו שיאי הרגש הפואטיים והנשיים שדמותה מביאה לתוך אירוע טרגי ומחריד. לוי כמו קורבן של מציאות כפויה, ברחה אל גורל אחר, אבל השמיים סגרו עליה והיא מיטיבה לתאר את החוויה, חוויה של כאב נשי, מהול בכמיהה וצער; חוויה של מי שהבדידות מבצבצת כעשב שוטה מחרכי נשמתה.

ברור לנו מבין השיטים, שהיא לוליינית מנוסה, הסכנה לא זרה לה. ואולי לכן, הד הכאב האישי לעיתים מרחיב את הטרגדיה של המאורעות והקף האסון, לכדי מרירות של ממש; כך לדוגמה, כשנדמה שהיא כמעט נאנסת על ידי אחד המחבלים. המתח מהמקומות ששבהן היא אישה, חשופה לכוח זר וגברי, כמו זולג אל תוך ההתרחשויות.

לאורכו של הסרט נשמרת באופן ייחודי תחושת קרבה לגיבורה. זוהי אינטימיות אסתטית, שכמו מערבבת תבלינים מקוריים. מעבר לשחזורים האמנותיים ועבודת העריכה, גם הפסקול של אביב אלדמע ועודד רינגל, עיצוב התלבושות של ענבל שוקי, והאיפור של רונית דורגו אביב (כולם מועמדים לפרסי אופיר) תורמים לגוון הפואטי של המכלול.

הכוח שבמקרה הפרטי

מעטים הם סרטי הדוקו ש״יוצאים מהכלל״ ויורדים לרזולוציה של ה״פרט״, בעיקר כשמדובר באירועים היסטוריים, שבהם לכאורה הקורבנות משלמים בחייהם ונותרים בשולי ההיסטוריה. ואולי לכן יש ל״סבוי״ כוח רב – הבחירה האמנותית ברזולוציה של הפרט, בנקודת מבטה האישית ואף הפנימית של כוכבה לוי – מעניקה לסרט משמעות.

וגנר משלבת קטעים תיעודיים עם משחק מבויים, וקו התפר שבין הדוקומנטרי לעלילתי מאפשר לנו ללכוד ולהנציח רגעים מאותו אירוע טרגי וחולף. לרגע אנחנו נעצרים להתפעל מאותם גיבורים אנונימיים, תוהים איך לא שמענו את שמם. המארג של הסרט, שמציף עובדות לצד שחזורים מקוריים, הוא זה שמאפשר לעובדות היסטוריות לבקוע דרך הזיכרון מהאירוע, שכמו נברא מחדש ממכלול הפרטים.

הידיעה שהמוות קרב הופכת את הלילה לנצחי, ובה בעת, מבקשת למנוע את הנורא מכל, שיגיע בבוקר. וכך שואלת כוכבה את עצמה: מה אומר לו מחר? האם יהיה מחר? ומתפללת, רק שלא יעלה השחר. המוות כמו נושף בעורפה, ודאי וקרוב. בשנה שלאחר מכן היא תצטרך לשחזר שוב ושוב מה קרה באותו הלילה. האם המחבלים התנהגו ״בסדר״ או לא?

ישנם סרטים מעטים שבהם מציאות העבר כמו יוצאת מעצמה ולופתת אותנו הצופים אליה בהווה. על אחת כמה וכמה כשמדובר במציאות היסטורית שכה קשה לשחזרה. וגנר מגיעה ב״סבוי״ להישג אמנותי משמעותי, הן בשחזור העלילתי והן בבניית הנרטיב. כך שעל אף שהסוף ידוע מראש, הצפייה בסרט היא חוויה מותחת לכל אורכו, ומותירה טעם לחפש עוד ולהעמיק בדמותה של הגיבורה, כוכבה לוי.

---

סבוי
תסריט ובימוי: זהר וגנר
ישראל 2022 | 78 דקות
4 כוכבים
הסרט מוקרן בבתי הקולנוע ברחבי הארץ ויעלה לשידור בכאן 11 בחודש ספטמבר